על השאלה כיצד רואים אמנים ומעצבים את האדריכלות, תנסה לענות תערוכה קבוצתית שתיפתח ביום חמישי הקרוב בגלריה Design Space (רחוב אליפלט 26 תל אביב). בתערוכה, הנקראת Interplay (תגובה הדדית) באצירתה של אמי שחר, לוקחים חלק כ-30 משתתפים, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם בוגרים טריים של מחלקות עיצוב ותקשורת חזותית. התערוכה צמחה מתוך רצון להציג חתך רחב ועכשווי של התייחסות מקומית למרחב הפיזי, דבר המקבל לאחרונה דגש משמעותי אצל יוצרים רבים, אך לא רק אצלם. הדים להתייחסות כזו ניתן למצוא גם במעגל רחב יותר, כמו במחאה האזרחית שהתחוללה בקיץ האחרון וסחפה רבבות ישראלים שלא טרחו להשמיע עד אותה עת את קולם, כשההיבט הפיזי היה לנושא המרכזי.
אין כאן טכניקה משותפת המאפיינת את כל העבודות, משום שליוצרים ניתן החופש להציג עבודות בכל טכניקה אפשרית - צילום, ציור, וידאו, סאונד ומיצבים - שהמשותף לכולן הוא הניסיון לחקור ולייצר זווית חדשה על המרחב הבנוי, שתעודד את הצופים לגבש פרשנות חדשה על המרחב המוכר שבו הם חיים. הזווית שבה בחרו מרבית האמנים להתייחס לאדריכלות היא ביקורתית, הרואה באדריכלות גורם מאיים, מפורק ופגום היוצר חוסר נוחות ושייכות.
האמנית אורית חביב (42) בוחנת כבר שנים רבות את המושג בית. בתערוכה הנוכחית היא מציגה 10 ציורים, המדגישים את הניכור ואת שקיעתה של התחושה הביתית שיוצרת האדריכלות המודרנית. "הבתים שאני מציירת הם ללא חלונות וללא הצללה אלא גופים גרפיים", מסבירה חביב. "הם ריקים ונראים כמו קופסאות נייר, כי גם אם יש בית, זה לא אומר שמתקיימת בו השייכות והביטחון". בעבודתה יוצרת חביב תעתוע, שמעורר את השאלה אם הבית קיים או לא, ואם הבית מייצג עבורנו למעשה אשליה של ביתיות.
גם הצלם ליאור יורפסט (30), שסיים לאחרונה את לימודיו בבית הספר לאמנות מנשר, מציג זווית דומה. אך בעוד שהאדריכלות שאליה מתייחסת חביב היא ייצוגית ולכן היא חסרת מקום וזהות, יורפסט מתייחס לאדריכלות התל אביבית המוכרת והקנונית. ב-11 התצלומים שאותם בחר יורפסט להציג בתערוכה, מופיעה סדרת בתים ידועים בסגנון הבינלאומי, כמו בית הדר שתיכנן האדריכל קרל רובין, בית האנייה בתכנון האדריכל שמעון חמדי-לוי, ואת אחד מבתי כיכר דיזנגוף בתכנון חיים משולם. באמצעות עיבוד התצלומים מחק יורפסט את כל הפתחים בבניין, ובכך הדגיש את הקומפוזיציה הגושנית שלו.
לעומת מבנים אלה, מציג יורפסט סדרה נוספת של מגדלים מהעשורים האחרונים, כולם ברחוב אבן גבירול, שבהם עשה פעולת השטחה דומה. "אלה שני סגנונות בנייה שונים, וכך יצרתי השוואה בין בתי הבאוהאוס, שבהם פונקציונליות קבעה את הצורה, לבין העובדה שבמגדלים מה שקבע את הצורה הוא הרצון ליצור סוג של פסל שמתבסס על כוחניות ונצפות". בשונה מהטיפול בבתי האדריכלות הלבנה, במקרה של המגדלים הוא מחק את הרקע ובודד את המגדל מסביבתו. בכך הדגיש את הניכור שמקרינים המגדלים על סביבתם, פגיעתם בתחושה הביתית ובקשר האישי לרחוב העירוני.
המעצב עמית סקל (30), שסיים לאחרונה את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית במכללת שנקר, חוזר למפעל חייו של הסבא רבא שלו – המהנדס ישראל פיינמסר, דמות מרכזית בתכנון הקיבוצי במשך 50 שנה כמעט. המיצב של סקל, שהוכן במקור כעבודת הגמר בשנקר, כולל שלושה שולחנות שכל אחד מהם מציג תוכנית של מבנה ייחודי אחר לקיבוץ: בית הילדים, חדר המגורים וחדר האוכל. "במאמרים שפרסם פיינמסר, הוא חזר ושם דגש על הקשר בין אידיאולוגיה לאדריכלות, כמו הקשר בין רעיון לצורה", מסביר הנכד. "כשניגשתי לעבודה ניסיתי לענות על השאלה היכן אני, כמעצב גרפי, יכול לקחת את השפה האדריכלית ולתרגם אותה לתקשורת חזותית. כך הגעתי לבדוק את הקשר באמצעות שלושה מבנים שייחודיים לאדריכלות הקיבוצית". גם בעבודתו, התוצאה היא שהאדריכלות הופכת ממרכיב קבוע ובטוח לגוף מפורק וארעי הניתן לשינוי בלתי צפוי בכל רגע.
המשבר שבו מצויה האדריכלות כבר כמה עשורים אינו ייחודי לישראל. ואולם, השילוב של שדרת אדריכלים חלשה עם הכניעה לגחמות ולחמדנות של מקבלי החלטות עם ראייה לטווח הקצר, יצרו מרחב חיים מנוכר ומפורק, המוצא את ביטויו בעבודות השונות המוצגות בתערוכה ומשקפות (גם אם בקיצוניות) את מציאות החיים בארץ. זו הזדמנות לעצור, וללמוד לקרוא באופן מדויק יותר את המרחב שבו אנו חיים.
- דף התערוכה בפייסבוק
