המוזיאון האמיתי בתל אביב שוכן בשדרות רוטשילד, ולא מדובר במוזיאון ההגנה או בבית התנ"ך, שם הוכרזה מדינת ישראל. זהו מגדל הבנק הבינלאומי הראשון, שנחנך באחרונה ושוכן בלב השדרה. זו יצירה ארכיטקטונית ייחודית מבחוץ, שמציגה על כתליה הפנימיים את אחד מאוספי האמנות הישראלית המרשימים יותר שניתן לפגוש כיום, ומציבה אתגר איכותי למוזיאון תל אביב.

את המגדל, שהבנק הבינלאומי הקים לעצמו בפינת רחוב שד"ל, תכנן משרד האדריכלים האמריקאי שבראשו עומד אי. אם. פיי, אחד האדריכלים הנודעים בעולם. מבנה הזכוכית המצולע, שתכנונו הוחל בשנת 2000 והושלם בקיץ 2009, תוכנן בשיתוף משרד האדריכלים הישראלי ניר-קוץ, והוא מתנשא מעל שני מבנים ישנים ששומרו כחלק מתוכנית הבנייה. על המבנים המשומרים היה אחראי משרדו של האדריכל אמנון בר-אור, המתמחה בתיעוד ושימור מבנים היסטוריים.

מה יש כאן? 28 קומות משרדים, 5 קומות חניה, 4 קומות טכניות, והרבה מאוד משולשים. המרכיב הבולט ביותר במבנה הוא צורת המשולש, צורה שמופיעה לא רק כפרט בניין בתקרות הקומות, אלא בתוכנית הבניין כולו. השימוש בצורות גיאומטריות בסיסיות שהופכות לחלק בלתי נפרד מתוכנית הבניין הוא מסימני ההיכר של המשרד שבראשו עומד פיי (פיי קוב פריד ושות'). פיי זכה לפרסום עולמי הודות לחידוש מוזיאון הלובר בפריז ב-1989, כאשר במסגרת חידוש המוזיאון הוא שילב בלב החצר המרכזית פירמידת פלדה וזכוכית, המתנשאת לגובה 21 מטרים ומסוככת על אולם הכניסה התת-קרקעי למוזיאון. הפירמידה, המורכבת ממאות מעוינים ומשולשי זכוכית, הפכה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של פריז ולסמל אדריכלי של סוף המילניום הקודם.

מגדל הבינלאומי מורכב מחמש פריזמות של משולש שווה צלעות. מדי שבע קומות מסתיימת פריזמה, ואז היא הופכת למרפסת הפתוחה אל הנוף העירוני של תל אביב.

רפי לביא, מיכל נאמן, לארי אברמסון

עיצוב הפנים הנקי, המושתת על צבעי שחור-לבן, מפנה את הבמה האמיתית אל החוץ – הנוף התל אביבי - ואל פנים הבניין – אוסף האמנות הישראלית המעשיר את חדרי המשרדים והדיונים (אלה, אגב, אינם נמצאים בקומה העליונה אלא בקומה ה-14, ובקומות העליונות לא שוכנת ההנהלה אלא עובדים מן המניין).

את האוסף אצרו במשותף נועה אבירם ועדיה סוארי, המתמחות בייעוץ לחברות ברכישת יצירות אמנות. האוסף מייצג את דור הביניים והדור הצעיר באמנות הישראלית: החל מעבודת הקיר המרשימה של הפסל נחום טבת באולם הכניסה לבניין הנשקף מהרחוב, וכלה בעבודותיהם של עדו בר אל, לארי אברמסון, אסף עברון ומיכל נאמן. לצידם של האמנים הצעירים, מוצגות גם עבודותיהם של אמנים ותיקים יותר כדוגמת מיכאל גרוס, משה קופפרמן ורפי לביא. בדומה לעבודות בני הדור הצעיר ודור הביניים, מאופיינות עבודותיהם בהפשטה המשתלבת היטב גם באמנות הצעירה והעדכנית.

דבר אחד לא משתלב כאן: הרחבה הפתוחה בתחתית הבניין. הרוחות החזקות, שהמגדל עצמו יצר יחד עם שכניו הגבוהים לצידו, כמו גם מבטם החוקר של אנשי האבטחה והריקנות של הרחבה, הופכים את המקום לשממה שאינה תורמת מאומה לעיר. לא עץ, לא ספסל, לא פסל – רק זכוכית, רוח וריצוף אפור. בשלב הבא של תכנון המגדלים בעיר, ראוי שהנהלת העיר תבחן כיצד המבנים, מלבד תשלום מסי ארנונה, תורמים דבר-מה למרחב הציבורי ולעיר.

המגדל והעיר (צילום: עמית גרון)
המגדל והעיר (צילום: עמית גרון)