האם תיתכן שכונת מגורים ישראלית בלב המדבר שלא הותקנו בה מזגנים? זה נשמע לא הגיוני, אבל זה אמיתי: במדרשת בן גוריון, הסמוכה לקיבוץ שדה בוקר שברמת הנגב, נחנכה לא מכבר שכונה בת 67 דירות המיועדת למשפחות צעירות ולזוגות. באף אחת מהדירות לא הותקן מזגן, אותו מכשיר חשמלי שרוב תושבי המדינה לא מסוגלים לחיות בלעדיו. ולמרבה הפלא, לא חם בדירות הללו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"אפשר לחיות פה בכיף, אבל צריך לדעת להתנהל", מספרת מיכל מאיר, תושבת השכונה, לערוץ האדריכלות של Xnet. "בלילה צריך לפתוח את כל החלונות, שעליהם מורכבות כמובן רשתות הגנה, ואז נכנס אוויר קר. בימים חמים במיוחד סוגרים ב-11 בבוקר את החלונות הפונים לכיוון דרום, ופותחים את המאוורר. בארבע אחר הצהריים מתחילות לנשוב רוחות, ואז שוב אפשר לפתוח את החלונות".
החלונות אינם רגילים. מדובר ב"חלונות חממה" שהותקנו בחדרי השינה ותוכננו במיוחד על ידי אדריכל הפרויקט, רון רוזן. כל חלון מורכב משני חלונות נפרדים, שביניהם מפרידים 60 סנטימטרים היוצרים תווך המתפקד כחממה (ראו תרשים בתחתית העמוד). המתקן נועד להקל על הדיירים בעיקר בחורף, שמאופיין ביובש קיצוני ובטמפרטורות שעשויות לרדת אל מתחת לאפס. בימי החורף החלון החיצוני נותר סגור במשך היום, והאוויר בחלל המשותף מתחמם. כשפותחים את הכנף העליונה של החלון הפנימי, חודר לחדר אוויר חם שמעלה את הטמפרטורה במידה ניכרת. במקביל פותחים את הכנף התחתונה, והאוויר הקר הכלוא בחדר יוצא לחלל המשותף ומתחמם. החלונות מפקדים היטב גם בקיץ: כשפותחים אותם, אפקט החממה מתבטל.
רוזן, שותף במשרד האדריכלים רוזן-ליננברג, חישב ומצא כי התקנת חלון כזה עולה כמו חימום דירה באמצעות תנור חשמלי במשך חורף שלם, או חימום באמצעות מזגן מפוצל במשך ארבעה חורפים. אגב, בכל אחת מהדירות יש נקודת חשמל, נקודת ניקוז וחלל מונמך להתקנת מזגן מפוצל, למקרה שאחד הדיירים יתלונן על החום ויתעקש על מזגן. בינתיים, לשמחת המתכננים, זה לא קרה.
לעולם בעקבות השמש
מדרשת בן גוריון הוקמה ב-1962 בהתאם לחזונו של ראש הממשלה הראשון לפתח את הנגב. היא ממוקמת במועצה האזורית רמת נגב, ששטחה הוא הגדול ביותר בישראל ביחס למספר התושבים - 5,900 בלבד. בתחילת הדרך שימש המקום כמרכז לימוד ומחקר; בהמשך הפך ליישוב קהילתי, אף שמכוני מחקר של אוניברסיטת בן גוריון (בין השאר לחקר המדבר) פועלים בו עד היום. במרוצת השנים הוקמו ביישוב מבנים רבים, שבהם ניסו אדריכלים לתת מענה לאקלים המיוחד של האזור: חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף. ריבוי האדריכלים והתעוזה שהפגינו הפכו את היישוב לזירה צפופה ומרתקת של אדריכלות ניסיונית.
הקמת השכונה החדשה, בתקציב של 12 מיליון דולר, נעשתה בסיוע כספי של שוחרי אוניברסיטת בן גוריון בארצות הברית; במפת ההתמצאות כתוב שזהו "כפר הסטודנטים ע"ש שוחרי האוניברסיטה בארה"ב" (ראו תצלום מימין). לקראת הפרויקט נערכה תחרות אדריכלים סגורה, ורוזן, שמשרדו זכה בתחרות, החליט לא להיעזר ביועץ אקלימי. "ההשכלה של יועץ כזה באה מתחום של הנדסת מיזוג אוויר או מאדריכלות אקלימית, ולי יש ניסיון בתכנון אדריכלי מדברי", הוא מנמק. ואכן, לרוזן ניסיון של 20 שנה בתכנון במדבר: ברשימת הפרויקטים שלו נמצאים כפר סטודנטים בקיבוץ אשלים הסמוך, תוכנית מתאר ובנייה בקיבוצים סמר וקטורה שבערבה, פונדק יטבתה הסמוך לאילת, חדר אוכל בקיבוץ לוטן שבחבל אילות ומרכז לאומי לאנרגיית שמש במדרשת בן גוריון.
>> פרויקט נוסף של רוזן-ליננברג - "בית הפנאי" בנס ציונה
במהלך העבודה על השכונה אימת רוזן את חישוביו, בעזרת מודל שנבחן בתוכנת ההדמיה התרמית "Energy Plus". "המטרה הייתה להגיע לטמפרטורה של 21 מעלות בדירה בחורף ול-24 מעלות בקיץ", הוא מסביר. לא רק החלונות סייעו להשיג את המטרה, אלא גם החומרים שמהם הבניינים עשויים וכן המבנה של השכונה כולה שמשתרעת על פני 15 דונם. הדירות כוללות שניים עד ארבעה חדרים (42 עד 85 מטרים רבועים). הן ממוקמות במבנים בני קומה אחת עד שתיים, המאורגנים בחמישה רחובות המיועדים להולכי רגל בלבד: תנועת כלי רכב מתאפשרת רק מסביב לשכונה, ושם גם נמצאים מגרשי החניה.
המבנים מוצבים על ציר צפון-דרום: הפתחים הגדולים פונים דרומה, ופתחים לכיוון מזרח ומערב אין בכלל משתי סיבות: להגן מפני הרוח הנושבת בעוצמה מכיוון צפון-מערב בכל חודשי השנה; וכדי לנצל ככל האפשר את אור השמש שמגיע במסלול זוויתי מדרום. גם רוחב הרחובות נקבע על פי זווית השמש, במטרה לשמור על זכויות שמש מרביות ולהימנע מהצללה מלאה, שגורמת אי-נוחות בימי החורף הקרים ומקפיאה את היושבים בבתים.
הקירות החיצוניים מורכבים מ-20 ס"מ בטון, עם שכבת בידוד חיצונית של חמישה ס"מ פוליסטירן מוקצף ושכבת טיח דקה ודקורטיבית. בידוד נוסף מתקבל בזכות ליסודות צפים שמרחיקים את רצפת הבניין מהקרקע, ובזכות גובה התקרה (3.20 מטר) שתורם לצינון החדרים בקיץ. החזיתות סוידו בצבעי אדמה בגוונים שונים, כדי לטשטש את המסה הארוכה של יחידות המבנה. כדי לשמור על פרטיות, הוצבו גדרות בנויות החוצצות בין הרחובות לבתים. הגדרות, שחופו באבן ביר-זית למניעת בלאי, אמנם סייעו לפרטיות, אך החלישו את תנועת האוויר.
החלוקה הפנימית בכל דירה נעשתה כך שהמטבח, פינת העבודה וחדר הרחצה נמצאים בחלק הצפוני וכוללים חלונות צרים יחסית (ראו תצלום גדול ראשון בראש העמוד). בסלון יש פתחים הן לצפון והן לדרום. חדרי השינה נמצאים בחלק הדרומי ונהנים מחלונות רחבים. החלונות תוכננו לפי עיקרון אחיד: בחדרים הדרומיים הם בגודל של 18% משטח החדר, וגודלם בחדרים הצפוניים הוא עד 10% מהשטח.
פיתוח הנוף ראוי לציון. יש כאן סדרה של שש חצרות שקועות, שתוכננו בהשראת ה"לימנים" (ביוונית ובטורקית: נמלים) שמשמשים למנוחה מנדודים. קק"ל הקימה ברחבי הנגב כ-500 לימנים שנועדו לאגום מי גשמים, לגוון את הנוף וליצור נווה מדבר של צל וטמפרטורות קרירות גם בשיא הקיץ. בשכונה עוצב הלימן ככיכר אינטימית לגיבוש הקהילה. בחורף הגשום הוא הופך לבריכה קטנה, ובקיץ זהו מרבד המפגיש עצים נשירים עם כר דשא. "בשדה בוקר כמעט אין דשא", מסביר רוזן, "אז רצינו שיהיה קצת, בשביל הילדים". הוא תכנן להתקין בשכונה פרגולות, אך זה לא קרה והדיירים יצרו הצללה באמצעות יריעות שנתלו באופן עצמאי. חבל שגם לא כל הצמחייה נשתלה, והריצוף המתוכנן באבן פראית הוחלף בריצוף סטנדרטי וסתמי.
כל בית צריך מזגן?
ראובן קופל, ראש מינהל המכונים לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון, מלווה את הפרויקט מראשיתו. לדבריו, התושבים עצמם דרשו שהשכונה תהיה ללא מזגנים עוד לפני שהתקיימה תחרות התכנון. כשפנה לדיירים פוטנציאליים, סטודנטים לתארים מתקדמים במדרשה, ביקש קופל שיגדירו את שאיפותיהם מהשכונה העתידית. "הם ביקשו שלא נוותר על אדריכלות אקלימית גם אם המחיר יהיה שלא יותקנו מזגנים בדירות", הוא מספר. "הם גם הדגישו את הצורך בתכנון שכונה שתענה על צרכים חברתיים: לא מבנה טורי רגיל, אלא מבנה חצר המעודד שיתוף פעולה ומפגש".
קופל מספר שלאחר השלמת המבנים הראשונים ביקרו בהם אנשי מחלקת ההנדסה של אוניברסיטת בן גוריון, שפיקפקו בהצלחת הפרויקט. יממה לפני ביקורם הוא הספיק לבקש מאב-הבית לפתוח ולסגור את החלונות, וכשהאורחים הגיעו, ביום חם במיוחד, הם התקשו להאמין שלא מחביאים מהם את המזגן. "אני מבינה שנשברתם בסוף והתקנתם מזגן", אמרה אחת המהנדסות והתעקשה למצוא אותו - ללא הצלחה.
כמה זה עולה
התושבים משלמים דמי שכירות חודשיים בסך 1,000 עד 1,500 שקל, בהתאם לגודל הדירה. מיכל מאיר, שבדירתה הקרירה והנעימה ביקרנו, היא פוסט-דוקטורנטית לתקשורת בין צמחים, ובעלה הוא פוסט-דוקטורנט לביו-טכנולוגיה של אצות. השניים הורים לתינוקת. לדבריה, תושבי השכונה אינם נוטים להתלונן יתר על המידה, שכן מדובר באנשים שמראש הגיעו לכאן בשביל השקט, הטבע והמרחק מהעיר (היישוב הגדול הקרוב ביותר הוא ירוחם, במרחק של 20 דקות נסיעה). גם לשכנתה הילה לוינטל, מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי במדרשה, הנשואה לדוקטורנט להידרולוגיה, אין תלונות. "80 אחוז מהזמן לא צריך מזגן", היא אומרת. לוינטל מספרת שכאשר נכנסה לדירה החדשה עם בעלה ובתה, לא קיבלה "הוראות הפעלה" והתנאים לא היו קלים. מהרגע שבני המשפחה הבינו מתי צריך לפתוח ולסגור את החלונות, המצב השתפר.
האמת היא שזו לא השכונה הראשונה בישראל שנבנתה ללא מזגנים. סמוך לכאן נמצאת שכונה שמבוססת על אותו עיקרון ושנחנכה ב-2003. תכננו אותה האדריכלים אריה וסלמה רחמימוב, והיא שימשה מקור השראה והשוואה למתכנן השכונה הנוכחית. בעקבות ניסיון העבר הוחלט על פיתוח של מרחב ציבורי איכותי, על עיצוב ייחודי של המבנים והפתחים ועל צורך לטפל בנפרד בצורכי החורף והקיץ. תושבים שהספיקו לגור בשתי השכונות טוענים כי השכונה החדשה נעימה יותר בחורף, והוותיקה נוחה יותר בקיץ.
האם תקום שכונת מגורים ללא מזגנים גם מחוץ לשדה בוקר? בינתיים לא. שוק הדירות הישראלי שמרני והציבור לא מוכן לוותר אפילו על מרפסת – גם אם הוא בקושי משתמש בה – כך שספק אם יסכים לקנות דירה בלי מזגן. במישור החוף, שבו הלחות גבוהה במיוחד בקיץ, אכן קשה לשרוד את יולי-אוגוסט בלי המכשיר שמנפח את חשבון החשמל, אבל אזורים אחרים - הנגב, ירושלים, רמת הגולן, מזרח הגליל ומרכזו - נהנים מתנאי אקלים נוחים יותר: הלחות יותר נמוכה, הלילות קרים יותר, כך שמימוש הרעיון בהחלט אפשרי.
>> מדוע הבתים בישראל רותחים כשלא מדליקים מזגן?
