כל עיר נוהגת להתפאר בעצמה באמצעות אייקון, אחד או יותר, שבהם היא יכול להתקשט ולשווק את עצמה לתיירים, לתושבים פוטנציאליים ולאנשי עסקים. על גבי גלויה, סרטון תדמית או לוגו מלוטש יכול להופיע מגדל מהולל, פסל נודע, תיאטרון או היכל תרבות, כיכר, מוזיאון ובית משפט עליון. לא בכדי, כל אדריכל צעיר חולם לתכנן מבנה ציבור עתיר תקציב שיזכה אותו בתהילת עולם.
ויש, כידוע, את החיים עצמם. באייקונים האלה אנחנו מבקרים לעתים נדירות, אם בכלל. חיי היום-יום וזיכרונות הילדות שלנו מתבססים על מקומות אחרים, פשוטים יותר וצבעוניים פחות, שמרכיבים את פסיפס ילדותנו.
לרגל יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, החלטנו לשחק "ארץ עיר" עם אדריכלים ישראלים שנולדו וגדלו במקומות שונים ברחבי הארץ. ביקשנו מהם לספר על מקום אחד ביישוב ילדותם שנחרט בתודעתם, ושאותו הם מבקשים לשמר. התברר לנו ולהם, מבלי לדעת זאת מראש, שחלק נכבד מהמקומות הללו מיועדים להריסה. אז הנה נפנוף פרידה מישראל אחרת, רגע של הפוגה מההווה הישראלי שדורס את העבר בשיטתיות.
ליאור ציונוב, עפולה
בוחר בתחנה המרכזית של אגד
את תחנת האוטובוס האלגנטית של "אגד", שתכננו וולי וולטש ושרגא פרידריק רוהטין ב-1958, מכיר ציונוב רק מתצלומים ישנים. "עמודי פלדה דקים שמחזיקים גגות שטוחים לבנים וטרמינל רחב ידיים", הוא אומר, "זו לא התחנה שהכרתי". הילד העפולאי הכיר תחנה מעושנת ורועשת, רוחשת ושוקקת, "ואני זוכר איך אני משתחל פנימה ונמצא בחוויה אחרת".
כנער, הוא לא נפעם מהאדריכלות של התחנה המרכזית, אך התפעל מתפקודה כלב הפועם של בירת העמק. "אף פעם לא נדהמתי מקיר האבן העגול המוביל לחלל המרכזי. התחנה הייתה מקום שחיים בו את הכיעור ואת ההזנחה לצד הגרעינים", הוא נזכר, ומציין את "שורת החנויות בעלות החזית הכפולה: לרחוב ולפנים התחנה. אלה האייקונים שמגדירים אותי".
קיץ אחד, כשהיה בן 14, נכנס לחנות חיות בתחנה, בהה בדגים שבאקווריום, ליטף את הארנבת ורגע לאחר מכן כבר הלך והלך לאיבוד בהמולת התחנה. המיקום והאינטנסיביות של התחנה, שכל תושב בעמק וחייל ששירת בצפון זוכרים בנקל, לא ימשיכו ללוות את תושבי עפולה: התחנה עומדת להיהרס לטובת מתחם קניות נוסף בסדרת "פאואר סנטר" שמתפשטת ברחבי הארץ.
בארי בן שלום, קרית ים
בוחר בשטח הפתוח בין השיכונים
אדריכל הנוף בארי בן שלום נולד בשנות ה-70 לעולים מברית המועצות שהשתקעו בקרית ים ד' (הרביעית מבין ארבע השכונות הוותיקות ביישוב). "גם בקריות יש דרגות", הוא מחייך, ותושבי הקריות יבינו את מלוא הניואנסים שמסתתרים באמירה הזו.
"התפישה העירונית הייתה שיש הרבה שטחים פתוחים והכבישים ממוקמים בחלק הקדמי של הבניינים", מספר בן שלום על נוף ילדותו. "אלו היו שטחים לא מאוד מתוכננים, וזה מה שאיפשר את הבריחה החוצה". במתחם המגורים שבו גדל היו כ-10 מבנים צנועים, והגינות סביבם פיצו על דלות החומר. "היינו נפגשים על הספסל בחוץ. היה דגש על החיים הקהילתיים, כשכל פיתוח הנוף הורכב מדשא ושבילים. לא היו פרחים ושיחים, אבל המעט היה מתוחזק".
היום, להבדיל, בן שלום סבור שהשכונות מתוכננות יתר על המידה וכך גם הפארקים השכונתיים. שני הנתונים האלה, יחד עם ההתמכרות לאינטרנט ולטלוויזיה, משאירים לדעתו את הילדים בבית. "חוסר התכנון נתן לנו חופש לצאת ולשחק בחוץ, היה נוח להתהלך ברגל, כמעט ולא היו מכוניות והייתי חוצה כבישים לבד. חוסר התכנון יצר כל מיני פינות נסתרות שהיינו משחקים בהם", מתאר בן שלום תקופה שהייתה ואיננה.
שמואל גרוברמן, קרית חיים
בוחר באצטדיון קרית חיים
ב-2004 פורסם הספר: "ההולנדי של עכו" (אנתולוגיה של סיפורי כדורגל), ובה סיפור קצר שכתב גרוברמן על ילדותו בקרית חיים. יום אחד, כשהוא מדווש באופניים עם חבריו, ניבט לפניו האצטדיון העירוני ששימש את קבוצות מכבי והפועל חיפה והפועל קרית חיים "כחללית אימתנית שנשלחה אלינו מציוויליזציות רחוקות, טריבונותיו עצומות כחומות יריחו, מגדליו נישאים כארובות בתי הזיקוק".
הרגע הזה שינה את חייו. הוא חיפש כל דרך שתאפשר לו לצפות במשחקים, וכך שכנע את אביו להשאיל לו את אופניו, כדי שייצא לאצטדיון ויתמקם בחורשת האקליפטוסים שחובקת את המתחם הענק. "השענתי את האופניים על פי התוכנית על הגזע הרחב", כתב גרוברמן "ומיהרתי לטפס עליו ומשם אל חטוטרת הגזע הסמוכה וכך הלאה אל מרומי הצמרת, תוך שאני מקפיד שלא להחליק ושלא להרעיד את ענפי היושבים האחרים. בנצלי את משקלי הנמוך יחסית, הצלחתי לאחר מאמצי טיפוס ופרפורי לב לתפוס לי מאחז רעוע".
"לאחר שהתיישבתי, סקרתי את הנוף הנגלה לפניי: אמנם ראיתי לכל רוחב האופק את המפרץ והאוניות העוגנות בנמל והארובות ורכס הכרמל וצריחי עכו, אולם לדאבון לבי גיליתי כי מפלס צמרת האקליפטוס זהה למפלס שורת המושבים העליונה של הטריבונה שלפניי. יכולתי לראות בבירור את גבם של בני הזונה שישבו שם, ואשר כמה מהם הואילו מדי פעם להסתובב ולהטיח מידע בסיסי לעבר מושבת העצים: השופט מניאק, פאול של שווגר, איזה טמבל השוער הזה וכיוצא באלה". כשירד מהעץ, האופניים נעלמו.
עברו 40 שנה. גרוברמן מתגורר בשכונת עג'מי ביפו, ובמשחק כדורגל הוא לא היה מעולם. "בטלוויזיה ראיתי פה ושם שידורים של משחקים מכריעים", כתב "אבל בשבתות אחר הצהריים, כאשר עולה שאגת הקהל מאצטדיון בלומפילד ומרימה מרבדי יונים מבוהלות מעל גגות הרעפים וצריחי הכנסיות, שערי סומר לרגע, צווארי מתכווץ, ובבשרי מדקרות תיל".
ומה בנוגע לאצטדיון קרית חיים? הוא ממתין להריסה. על חורבותיו תיבנה שכונת מגורים.
מיכל קימל אשכולות, חיפה
בוחרת בבריכת "הפועל"
מיכל אשכולות התגוררה בנעוריה ברחוב יפה נוף בכרמל, אחד היפים בישראל, והייתה שחיינית בהפועל חיפה. את בריכת השחייה, שנבנתה ב-1949, תכננו האדריכלים אריה שרון וזאב רכטר. "כדי לרדת מהכרמל להדר היה צריך שני אוטובוסים, אז הייתי יורדת במדרגות", היא מספרת, ואת הבריכה היא מתארת כמקום ספרטני: "לא היו סביבה משטחי שיזוף ומדשאות. היא הייתה אורבנית, בין בניינים, כשבינה לרחוב היה קיר בריסוליי". היו לה גם פרופורציות לא מקובלות: לא 25 או 50 מטרים כמקובל, אלא 33.3 מטר, ו"כדי להשלים מאה מטרים היינו צריכים לשחות שלוש בריכות".
בתחילת שנות ה-70 התמוטט קיר של קולנוע "תמר" הסמוך לתוך הבריכה. מיכל הייתה יכולה לעבור לבריכה של מכבי חיפה, ברחוב ביכורים התלול, אבל כאן היא החליטה לוותר על התחביב. "ברגע אחד נגמרה קריירת השחייה שלי". מאז ועד היום הבריכה נטושה, גם בגלל סיבוכי בעלויות בין ההסתדרות לעירייה. החיפאים שנזכרו בה בסרט "כנפיים שבורות", כשעידו בן העשר קופץ פנימה כשהיא ריקה, פועלים לשיקומה.
אריה קוץ, רמת גן
בוחר בגן אברהם
בין ג'ונגל המגדלים שהשתלטו על קו הרקיע של רמת גן, כבר קשה למצוא שרידים לעיר הגנים שתכנן האדריכל הדגול ריכארד קאופמן. האדריכל אריה קוץ, שנולד ב-1953 בעיר ומתגורר בה עד היום, נולד סמוך לגבעת נפוליאון בפאתיה הצפוניים של העיר. בהיותו בן שלוש עברו הוריו לרחוב הרצל שבמרכז העיר, אל בית שממוקם בפינת שדרה המחברת בין שלושה גנים: פארק הגבעה המערבית, גן במרכז העיר ופארק הגבעה המזרחית, הלא הוא "גן אברהם", הקרוי על שם ראש העיר המיתולוגי אברהם קריניצי.
"אחזקת הגנים הייתה בבת עינו של קריניצי", מספר קוץ. הוא נזכר בתעלת המים שליוותה את הטיפוס במדרגות של גן אברהם, ובתוכה אפשר היה לדוג ראשנים ולצוד קרפדות. הייתה מרפסת תצפית ומנהרה שמובילה לצד השני של הפארק, אנדרטה לחללי מלחמת העצמאות, ומעבר לכביש ספסל אבן לזכרו של המשורר הלאומי, ח.נ ביאליק, שאהב לשבת כאן.
אטרקציה נוספת שהנעימה את ילדותו של קוץ היא הצפייה בסרטים בקולנוע החשוף לשמיים שהיה כאן; היום המקום מוזנח. בזיכרונו חרותה גם "בריכת היער" בחלק המזרחי של הגן, שהיה נטוע ואינטנסיבי יותר מהחלק המערבי הסימטרי. "בתוך שפעת העצים נגלה מפל מים זולג ברשרוש עשיר על מסלעה עשירה עטורת שרכים ואזוב", מתפייט קוץ. המים גלשו לבריכה וחצו שביל הליכה לעבר בריכה גדולה יותר "בחריצים רחבים בין אבני הריצוף. הבריכה הגדולה מעוצבת בחופשיות כבריכת יער עתיקה". כשהתבגר, בילה בגן כחניך וכמדריך בתנועת הצופים. "זה היה מקום מאוד נעים לשבת בו בצל העצים, וכל קבוצה מצאה את מקומה ברמת פרטיות מספקת".
הגר צור, בית חנן
בוחרת בסילו של המושב
צור גדלה כ"ילדת מפתח" ברחובות והרבתה להתגורר אצל סבתה, במושב בית חנן על כביש ראשון לציון-בית עובד. סבתא הייתה גננת וסבא נהג משאית, והם התגוררו בבית המשותף היחיד במושב; לא היה להם משק או חצר שבהם תוכל הנכדה לשחק בפרטיות.
בכניסה למושב היו עץ תות, מחסן תערובת ומבנה סילו (אסם). "הייתי מנסה לטפס על כל מה שאפשר", מספרת צור על האתגרים בילדותה. "התחלתי בעץ התות ואז עברתי לגג של המחסן. אחרי שהצלחתי עברתי למבני הסילו. היה סילו קטן מפח וסילו גדול מבטון. על הסילו הגדול היה קשה לקפוץ, כי היה צריך לתפוס סולם שריחף באוויר. בסוף הצלחתי, אבל זה היה מבצע חד פעמי".
במבט לאחור, מבני הסילו הם סמלו המובהק של מושב בית חנן, גם לנוסעים שחולפים מולם בכביש 4. "המבנים נקיים, סמל לאסתטיקה הוורטיקלית", אומרת צור ומצטטת מדבריו של האדריכל לה קורבוזייה, שבספרו "לקראת ארכיטקטורה" משובצים תצלומים של ממגורות גרעינים: "הקוביות, החרוטים, הכדורים, הגלילים או הפירמידות הם צורות גדולות ראשוניות שהאור חושף היטב; הצורה שאנו מקבלים היא חדה ומשישה (...) רק באופן עזה נוצרות הצורות היפות, הצורות היפות ביותר", כתב האדריכל השווייצי-צרפתי. מבני הסילו מסמלים את עבודת האדמה, מסכמת צור, "סמל לתקופה אחרת".
דוד קנפו, פנימיית בן שמן
בוחר במכבסה של הפנימייה
כשהיה בן 13 עלה דוד קנפו ממרוקו דרך "עליית הנוער", ונשלח לפנימיית הנוער בן שמן. שם חי ולמד מאז הגיעו לארץ, ב-1965, ועד גיוסו לצה"ל כעבור כחמש שנים. "מקום המפגש התרבותי הראשון שלי עם ישראל", מגדיר קנפו את המוסד, שהמכבסה שלו שבתה את לבו; לאו דווקא בגלל האדריכלות, יותר בגלל התרבות והערכים שהיא ייצגה. "כשהגעתי לפנימייה הבנתי שבבן שמן אין לך בגדים משלך, אלא שהבגדים הם קולקטיביים. בכל שבוע אתה מקבל בגדים אחרים".
המכבסה הייתה מוסד ציבורי שנועד להלביש את החניך. קנפו השתאה לנוכח הטקס הקבוע שהתרחש בה: "פעם בשבוע היינו עומדים בתור לקבל את הבגדים הנקיים ולמסור את המלוכלכים". במבט לאחור, אחרי 50 שנה, סבור קנפו, שמתמחה בתכנון מבנים ידידותיים לסביבה, שהמכבסה הייתה "ירוקה" לעילא. "זה מקום חברתי, אנטי צרכני, שיא הקיימות, זה המקום הכי שוויוני שיש. כמעט נזירי", הוא אומר. מול אותה מכבסה שוויונית עמד הקוטב השני מבחינה ערכית. היה זה בית הספר איינשטיין, "שהיה המקום התחרותי שבו דרשו ממך מצוינות. התקיים בין שני המקומות איזה מתח".
סלמה מילסון ארד, ירושלים
בוחרת בבית נועה
ב-1937 הוקם שבט מצדה של תנועת הצופים, שפעל בחצר הגימנסיה בשכונת רחביה עד שנות ה-60. נעה טן-פי לקתה בהרעלת טטנוס באירוע של התנועה ומתה; זלמן ארן, שהיה אז שר החינוך והתרבות, הציע לאביה, המשורר יהושע טן-פי, לקרוא לשבט על שמה ולבנות משכן לזכרה. ב-1967 נחנך "בית נועה" בעמק המצלבה.
האדריכלית סלמה ארד, שהייתה חניכה בקן כמה שנים לאחר שנחנך, מתארת את המקום כ"ביתה השני ואת עמק המצלבה כגן עדן". בנעוריה לא ידעה מי תכנן את בניין האבן הצנוע. לאחר לימודי אדריכלות ב-1985 הצטרפה למשרדו של דוד רזניק, וגילתה שהוא תכנן את המבנה – גילוי שהיה בעבורה כסגירת מעגל.
"לימים הבנתי כמה 'רזניקי' הבניין. היו לו חלונות קטנים ופטיו בכניסה והוא היה ארוך וצר, כמו טרסה על ההר. רזניק נהג לומר שהבניינים שנראים הכי טוב על הר מזכירים את מבני הלולים שבמושבים – ארוכים וצרים". את העבודה, אגב, הוא עשה בהתנדבות.
חיים יעקובי, באר שבע
בוחר בשדרות הנשיאים
תיאודור קיסלוב תכנן את הבית המשותף שבו התגוררה משפחתו של יעקובי, בשדרות הנשיאים 699/31. עמודי הבניין נבנו מבטון מחוספס, בגריד מדויק לאורך ולרוחב, והוא חופה לבני סיליקט. "הבניין תוכנן בהתאם לאמת האדריכלית שנשמעה להיגיון הקונסטרוקטיבי והכלכלי, שפיתח רגישות לכאורה לאקלים המדבר, אמת שאיכלסה את באר שבע של ראשית שנות ה-70", אומר יעקובי.
את הפרשנות שלו לבניין הוא קרא בתערוכת "מכת שמש" בבית האדריכל ביפו, שהוקדשה לאדריכלות הברוטליסטית: "המעבר מהכניסה הצפונית לאזור האוניברסיטה מקורה, גבוה מהרחוב מוכה-השמש על ערוגות אדמת הלס המהודקת שדבר לא צומח בה, האור והצל דרמטיים, ובסוף המעבר ירידה במדרגות שממנה נצפתה 'החללית', כפי שקראנו לבניין האוניברסיטה".
הברוטליזם המדברי היה, בעיני יעקובי, הזדמנות ליצירה של אדריכלות מקומית ומחוספסת, אדריכלות רווחה נטולת מירכאות. אלא שהיא הוכפפה לעולם דימויים אוריינטליסטי ולאומי. ואולם, עוצמתו של המרחב נובעת מהדינמיות שלו, שאינה נשמעת למקבלי החלטות או מתכננים. "נופה הדמוגרפי והאדריכלי של באר שבע השתנה: דיירי השיכונים עברו לפרוורים, ובמקומם הגיעו מהגרים אחרים, סטודנטים ובדואים שגרים בשיכונים שקיבלו שם וכתובת. לחזיתות המבנים נוספו מזגנים, פתחים נפתחו ואחרים נאטמו".
היום יושב יעקובי במשרדו באותה "חללית", בבניין 72, חדר 642. מבעד לחלונות המשרד, אותם "חרכים שנועדו להגן מקרינת השמש" כהגדרתו, הוא מתבונן בנופה העכשווי של באר שבע ומתאר אותה כך: "בין בניין 699/31 לבין האוניברסיטה יש מגדלי יזמים, הנראים כמודל קרטון צבוע שממוקם במרחבים הפתוחים שבין השיכונים. 'ציפוף' או 'התחדשות' או 'פינוי בינוי' – כך קוראים לפרויקט ההנדסה המרחבית העכשווי".
גיא נרדי, ערד
בוחר לא לשמר דבר
נרדי גדל בערד בשנים שבהן רוב המשפחות בעיר היו ילידות הארץ. חילונים, בוחרי מפא"י, "אשכנזים, עם שלושה ילדים ודו-משפחתי או וילה. כמעט שלא היו מזרחים, ואלה שהכרנו נחשבו אקזוטיים". כל הילדים בסביבתו הלכו ל"שומר הצעיר" או ל"נוער העובד", כולם ניגנו בקונסרבטוריון והלכו למקהלה ולחוגים בבית הנוער, עשו בגרות והתגייסו ליחידות קרביות. "בדימונה גרו 'האינדיאנים', ובתל מלחתה, איפה שלימים הוקם בסיס נבטים, עוד אפשר היה ללקט חרוזים ומטבעות מימי הטורקים".
תלמידיהם הישראלים של אוסקר נימאייר ובורלא מרקס עיצבו את העיר ברוח המודרניזם הברזילאי, שהיה אופנתי בשנות ה-60. התמהיל החברתי והמאוזן-לכאורה תאם להפליא את החזון הארכיטקטוני של עיר בלב מדבר, כזו שתהיה מתוכננת מראש ולא תחזור על שגיאות ההקמה של עיירות הפיתוח השכנות.
רובע אבישור, שבו התגוררה משפחת נרדי כשעברה לערד (גיא היה אז בן 6), נחשב כמופת תכנוני: רצפת הרחוב הראשי חופתה בגרנוליט, המבנים הורכבו מיחידות טרומיות מחופות באבנים קטנות, וקירות התמך והגדרות נבנו מאבן צור מקומית. עצי השיטה והמכנף יובאו ממדבריות באפריקה ואמריקה הדרומית, כדי לשרוד באקלים הקשה.
כשנרדי מתבקש להציע מקום מסוים בערד שנצרב בזכרונו, ובפרט כזה שראוי לשמר אותו, הוא פוסק כי אין מקום כזה. לא צריך לשמר שום דבר, הוא טוען, ומסביר: "המודרניזם של ערד היה פרקטי ופשוט וענה על צרכי הזמן. עברו כ-50 שנים מהקמת ערד ודווקא החילוניות שלה, היעדר הקדושה, מאפשרת לה להתאים את עצמה לזמן החדש. את 'שמורת הטבע', שכבר אז הייתה אנכרוניסטית, מחליפה עכשיו עיר מזרח תיכונית. בעיניי, היא מחוברת לסביבתה יותר מאשר הייתה פעם".
