135 מיליון דולר, או 143 מיליון דולר (תלוי את מי שואלים), הושקעו בבניית מוזיאון "לואי ויטון" שנחנך ביער בולון, בפאתי הרובע ה-16 של פריז. את הבניין תיכנן האדריכל האמריקאי-יהודי הנודע פרנק גרי,
והוא ייחנך רשמית בשבוע הבא, 28 באוקטובר, בקונצרט חגיגי של הפסנתרן הסיני לאנג לאנג.
את הקמת המוזיאון יזם ברנאר ארנו, המנכ"ל הכל-יכול של תאגיד LVMH - חברת האחזקות של מותגי היוקרה הנחשקים בעולם, ובהם "לואי ויטון", שמפניות Moët et Chandon, בתי האופנה "פנדי", "קנזו", "ג'יבנשי" ומארק ג'ייקובס, שעוני Tag Heuer והבשמים של "דיור", "אקווה די פרמה"; הרשימה ארוכה. קרן היצירתיות של התאגיד, שאחראית למיתוגו כגוף שמעודד עיצוב עכשווי ומטפח את המורשת האדריכלית והעיצובית - ולא רק גוף עתיר-כוח שעוסק בהעצמת רווחיו הכלכליים - יזמה את הקמת המוזיאון החדש.
הבניין יאכלס מופעים ויציג את אוסף האמנות של החברה, המתגאה ביצירות של פיקאסו, הנרי מור, אנדי וורהול, ג'ף קונס ועוד. יוצגו בו גם תערוכות של גרי, כגון רטרוספקטיבה של עבודותיו ותצוגת מודלים של בניין המוזיאון.
לאוזן הישראלית תקציב הבנייה נשמע אסטרונומי, אבל בקנה מידה בינלאומי מדובר בסכום כמעט סטנדרטי למבנה ציבור ששטחו 12 אלף מ"ר. לשם השוואה, בניית האגף החדש של מוזיאון תל אביב עלתה כ-50 מיליון דולר, ומוזיאון העיצוב בחולון עלה 17 מיליון דולר. אם בישראל עיקר הביקורת על מבני ציבור מתייחסת להשקעה הכספית, הפולמוס סביב מוזיאון לואי ויטון התמקד במעטפת שלו. חריגות כזו בנוף של בירת צרפת לא נרשמה מאז נחנכה ב-1989 פירמידת הזכוכית בתכנון איי.אם פאי בכניסה ללובר, פירמידה שבלטה על רקע החזיתות הניאו-קלאסיות של הבניין הישן.
15 אלף טונות פלדה
המוזיאון החדש החל את דרכו בפגישה שנערכה ב-2001 בין ארנו, האיש העשיר ביותר בצרפת, לבין גרי. התכנון הוצג לראשונה כעבור חמש שנים, וכמו בניינים רבים אחרים של האדריכל עטור הפרסים - בהם "המגדל הרוקד" בפראג, מוזיאון גוגנהיים בבילבאו (ראו תצלומים מימין) ואולם הקונצרטים על שם וולט דיסני בלוס אנג'לס - גם כאן התחיל התכנון משרבוט ילדותי; שרבוט שטובי השרטטים במשרדו של גרי עמלו כדי להפוך למציאות. וגם כאן, כמו בהרבה פרויקטים של גרי, התלוו לתהליך התכנון התנגדויות רבות.
בישראל כבר נגנזה תוכניתו של גרי להקמת מוזיאון הסובלנות בירושלים, עקב העלויות הגבוהות שנצפו (התכנון הועבר לחיוטין אדריכלים, שהתפטרו לאחר מכן והפרויקט הועבר לאדריכל אחרא בבנייה). בפריז התעכבה בנייתו של מוזיאון לואי ויטון בשל התנגדויות מצד תושבי האזור וחובבי יער בולון שטענו שהבניין פוגע בסביבה. אחרי פינג פונג ממושך בין בית המשפט לעירייה, ובעקבותיו התערבות של הסנאט הצרפתי, הבנייה יצאה לדרך.
הבניין, ש-5,000 בעלי מקצוע שונים שקדו על הקמתו, מכיל חנות ספרים, ספרייה ואודיטוריום, ובתכנון הגג נוצלה שיטה שמאפשרת התקנת זכוכית עקמומית שמונחת על קונסטרוקציית פלדה ועץ. במבנה 15 אלף טונות פלדה, פי שניים יותר מאשר במגדל אייפל, שאותו ניתן לראות מהמוזיאון. 3,600 פאנלים מרכיבים 12 מפרשי זכוכית, ששטח הפנים המצטבר שלהם הוא 13,500 מ"ר. מסביב נשתלו 300 עצים, בהם דובדבנים מיפן, עצי צבעוני מווירג'יניה ואורנים שחורים מאוסטריה.
ארמון קריסטל על סף פיצוץ
עוד לפני חנוכתו זכה המבנה לכינויים שונים, לא בהכרח מחמיאים ולא בהכרח מוצלחים, ובהם "אוסף מפרשים", "סירה", "קרחון", "לווייתן", "קניון", "מונומנט קונסטרוקטיבי רוסי" ו"ארמון קריסטל על סף פיצוץ". ממעוף הציפור הוא מזכיר צמה של נערה, שעורה או תרמיל שעועית. גרי הסביר ל"גרדיאן" הבריטי שהוא הושפע מגג הזכוכית של מוזיאון גראנד פאלה
בשאנז אליזה, ממבנים בגן החיות הסמוך ומבנייני זכוכית שהיו פעם ביער.
"זה לא יכול להיות בניין רגיל, כי הוא נמצא בפארק", הסביר גרי, ולכן הוא צריך להיות "שקוף וצף". באותה כתבה הועלתה תהייה אם הרעש החזותי ייטיב עם עבודות האמנות. לדעת הכתב, רואן מור, המטרה החשובה ביותר של הבניין הייתה להאדיר את המותג לואי ויטון, גם על חשבון טיפול הולם ביצירות.
