הם התחילו להתגבש לפני יותר מעשור, קבוצה של כמה עשרות זוגות בשנות ה-30 לחייהם שהכירו באירועים תרבותיים ובפסטיבלים, חבר הביא חבר, זוג הביא זוג. חלקם גרו במשותף ביישוב לוטם שבגליל. כשהחלו להיוולד להם ילדים, חיפשו מקום שבו יוכלו להקים בתים ומוסדות חינוך שיתאימו לתפישת עולמם החברתית והסביבתית.
>> הרחבות בקיבוצים: עוד כתבות מצולמות מבתים חדשים בקיבוצים
"חיפשנו שנתיים", נזכרת אורנה ניר-סוסק, מהחברות הבולטות בקבוצה, ששימשה גם כגננית השכונה. "בכל מקום כבר הייתה תוכנית מוכנה להרחבה קיימת, ואף אחת מהתוכניות לא התאימה לנו. אנחנו רצינו מקום שיזכיר את הקיבוצים של פעם, עם בתים בתוך הנוף, ובלי מכוניות ומגרשי חניה ביניהם".
בסוף הגיעו לקיבוץ חוקוק שממערב לכנרת, מקום שעמד בסכנת פירוק: הקהילה התחילה להזדקן והייתה זקוקה לדור רענן, ולכן הוחלט לתכנן הרחבה ראשונה ובה 38 בתים (35 מהם הוקמו בפועל). אז הצטרפו ניר-סוסק וחבריה, שהקימו את ההרחבה האקולוגית המונה כעת 15 בתים (מתוך 30 בתכנון), ועכשיו כבר גרים בחוקוק כ-500 תושבים, מהם 89 חברי קיבוץ.
כשהקבוצה החדשה הגיעה, היא פתחה בהקמת בית ספר עוד לפני הקמת הבתים. "זה נראה כמו בית ספר אנתרופוסופי, אבל זה לא", מדגיש אלעד רפפורט, מוותיקי הקבוצה. "הכיתות הן דו-גילאיות וקטנות, לכל כיתה יש מורה מוביל, והילדים מקבלים הרבה שיעורי מלאכה ומוזיקה". כשנכנסנו לאחת הכיתות, התלמידים בדיוק הכינו ארוחת צהריים עם המורות. ויקה סוסק, בן זוגה של אורנה, מסביר שהקמת הבתים לא היתה הנושא שעמד בראש בסדר העדיפויות: "קודם התגבשה הקהילה, ורק בהמשך התחלנו לבנות".
האמת היא שבקיבוץ התקשו לעכל את הרעיון של הקמת בית ספר נפרד. "זה כמעט סדין אדום בתנועה הקיבוצית", מסביר מזכיר הקיבוץ, אבי חגי, "אבל החלטנו להסכים כי יש להם מערכת חינוך מדהימה. זו קבוצה איכותית. אפשרנו להם, בהחלטה אמיצה, לבנות שכונה ייחודית".
בלי מבחני קבלה
כאן כדאי להזכיר, כי בתים פרטיים בישראל נחלקים באופן גס לשלוש קבוצות: "בתים משוכפלים" בהרחבות בקיבוצים ובשכונות חדשות בערים; שכונות "בנה ביתך", שבהן כל משפחה מעצבת את ביתה כראות עיניה; והווילות העירוניות שמוקמות במרקמים קיימים. משפחות שלא עומד לרשותן תקציב גדול נאלצות לבחור בית מן המוכן שלא בהכרח מתאים לצורכיהן ולטעמן האישי. הקהילה החדשה בחוקוק היא מקרה ייחודי: ההרחבה בקיבוץ, החברים בהחלט לא עשירים, אך כל משפחה עיצבה את ביתה באופן ייחודי.
קהילת בית הספר מונה 50-60 משפחות; בקהילת ההרחבה בנויים כרגע 15 בתים מתוך 30 שמתוכננים; וקיימת קהילת הקיבוץ הוותיק. מי מתקבל לקהילה החדשה? "אין מבחני קבלה. כל מי שמרגיש שהוא קשור - נכנס פנימה", מסביר רפפורט, הראשון שבנה את ביתו בהרחבה. "אנחנו רואים את כל תושבי חוקוק כקהילה אחת גדולה. החגים נחגגים יחד, ויש ועדות משותפות".
מלבד בית הספר שהקהילה מפעילה, אפשר למצוא כאן את "החורפיה", המוקדשת לאמנויות הבמה ולאמנות פלסטית; מחנות שהקהילה מקיימת בטבע; "שוקוק", אירוע מכירות חודשי הפתוח לקהל; ומרכז "ליבה", שבו נערכות סדנאות שונות בסופי שבוע. שכר הלימוד בבית הספר נמוך יותר מאשר במוסדות פרטיים אחרים, מאחר שהוא כפוף למערכת החינוך הרגילה. רוב המורים נמנים עם חברי הקהילה, כך שהמורה הוא גם השכן. "רצינו שהילדים יהיו מוקפים במספר דמויות משמעותיות, לצד ההורים", אומר ויקה סוסק. "התוצאה היא שהם פוגשים בבוקר את אותם אנשים שהם רואים גם אחר הצהריים".
"פיילוט" של בנייה ירוקה
את תכנון ההרחבה ערכה קבוצת "תו", ועל הגינון הופקד איתן רוזנברג. מחצית מ-30 הדונמים יועדו לעצים ולצמחייה, כך שכל משפחה קיבלה מגרש של חצי דונם. כשחיפשו אנשי הקהילה אדריכל לתכנון הבתים ("ניסינו בנייה בדגמים, אבל הבנו שאף אחד לא רוצה לוותר על החלומות שלו", אומר רפפורט), הוחלט להפקיד את המשימה בידי האדריכל שחר ארנון, שהצטרף ליישוב. בהמשך חברה אליו הנדסאית האדריכלות ענת זילברמן, שהפכה לשותפתו לתכנון ולחיים.
שחר ארנון התנסה בבנייה ירוקה באוסטרליה, ומבחינתו, חוקוק הוא "פיילוט" של בנייה ירוקה עם חומרים ושיטות בנייה שונות: בנייה קלה מפלדה ופאנלים מבודדים, בנייה מבלוק איטונג 30, גגות ירוקים, בנייה מבוץ וקש וגם יורט - מבנה מתיחה שזוכה לעדנה. עלות הקמתו של בית בבנייה קלה, כמו שנבנו כאן, נאמדת בכ-400 אלף שקל.
היכולת להפיק חשמל או לטפל במערכות מורכבות הייתה שמורה לאנשי מקצוע בלבד, אבל כיום, טוען ארנון, כל הידע נמצא באינטרנט: טיפול ושימוש מחדש ב"מים אפורים" (מים שהגיעו לביוב לאחר שנעשה בהם שימוש ברחצה, בשטיפת ידיים, במכונת כביסה ובמזגנים); טיפול ב"מים שחורים" (מים מהכיור, מהמדיח ומהאסלה); וגם הפקת חשמל אפשר ללמוד באינטרנט. "משפחה יכולה בעשרת אלפים שקל להתקין ארבעה פאנלים סולאריים על הגג ולבנות תחנת כוח לשימוש עצמי", הוא אומר, רק שחברת החשמל מאפשרת זאת רק במקומות שאינם מחוברים לרשת הארצית.
איך הרשויות המקומיות מקבלות את שיטות הבנייה החדשות?
"אם יש אישור ממכבי אש, הן מאשרות. הכי חשוב זה שהציבור יתעורר: שאנשים יתאחדו, ובכך יוזילו את הבנייה, גם הכפרית וגם העירונית".
כורסאות מעצי אקליפטוס
הבתים קטנים יחסית, לכל היותר 140-150 מ"ר, וברובם יש חלל מרכזי גדול, חדר הורים וחדר ילדים. גודל הבית של לימור ואלעד טל-רפפורט הוא 136 מ"ר, "לא גדול מדי ולא קטן מדי", אומרת לימור. לזוג ארבעה ילדים: גוני (13), הלל (8), ישי (4) וכליל (שנתיים). הם מעצבים רב-תחומיים שעוסקים באמנויות שונות, וכמו רבים מתושבי חוקוק עובדים ביישוב כמפעילים של מרכז "ליבה" ובמכירת מוצרים שונים בעבודת יד.
את הבית בנה אלעד בעצמו בעזרת פועלים. מעטפת הבית בנויה מבלוק איטונג 30, שמבודד טוב יותר מבלוק רגיל. אם בבתים רגילים קונסטרוקציית הבטון נותרת חשופה, כאן חופו העמודים והקורות, שעוביים 20 ס"מ, בבלוקי איטונג של 10 ס"מ המונעים "גשרי קור" ויוצרים מעטפת אחידה.
רצפת החלק הציבורי, שמשתרע על פני 45 מ"ר, מחופה באבן טבעית מכפר תבור. ארונות המטבח עשויים עץ ומונח עליהם שיש חלילה. ברחבי הבית רהיטים ופריטים שבני הזוג אספו, ירשו או שיפצו. הרצפה בחוץ מחופה באבן מפירוק שהגיעה מירושלים.
הבית של ויקה ואורנה ניר-סוסק ושני ילדיהם קטן יותר - 85 מ"ר בלבד. הרצפה קלה, ועל הקונסטרוקציה מונחים לוחות איטונג שעליהם יציקת בטון דקה. בני הזוג עבדו בחוות באנגליה ונחשפו שם לבנייה בבאלות (חבילות) קש. "כיוון שהמגרשים כאן קטנים יחסית, ובנייה בבאלות תופסת שטח רב בגלל שעובי הקיר הוא עשרות סנטימטרים, בנינו רק את מחצית הבית בבאלות, ומחצית בבנייה קלה", מסבירה אורנה.
הסלון והמטבח נבנו בבאלות וחופו מבחוץ ומבפנים בטיח אדמה. על גג אזור הבאלות הם מגדלים צמחים סוקולנטיים (אוגרי מים) שמסייעים לבידוד אקלימי. בין האזור הציבורי לחדר השינה של ההורים יש קיר אדמה יצוק, ששומר על המסה התרמית, והממ"ד חפור מתחת לאדמה ומייצר קומת גלריה שבה יכול לישון ילד נוסף. הארונות במטבח הם מיחזור של מטבח מנתניה, בסלון יש כורסאות שבנה אחד השכנים מעצי אקליפטוס, והריפוד מסחנין. גם את הדלתות בנה אחד מהשכנים בקהילה.
סוסק מסביר שהקהילה מבוססת על אקולוגיה תרבותית, חברתית וסביבתית, ושעוצמתה נמדדת במערכת הקשרים שבין המשימות השונות. הוא מקביל זאת לכפר מסורתי, שבו מתפתחים מנהגים שמאפיינים את המקום. אף שההרחבה חדשה, והצמחייה טרם הוריקה, הבתים נטולי הגדרות שבין שבילי הבטון והעשבים יוצרים מראה כפרי ישן, כאילו תמיד היו שם.
