לא רק 90 קילומטרים מפרידים בין הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון
לבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת בתל אביב.
עבודות הגמר של הבוגרים, שהוגשו והוצגו בשבועות האחרונים, מגלות שההבדלים בין שני המוסדות אינם רק גיאוגרפיים.
1. האריזה. נתחיל בהבדל הבסיסי, המודגש בחגיגיות שמציגה אוניברסיטת תל אביב לעומת אווירת החולין בטכניון. בתל אביב בחרו שלא לקיים את התערוכה ואת ההגשות בקמפוס ברמת אביב, אלא להוציא את הרעיונות של דור האדריכלים החדש אל מחוץ למגדל השן ולקיים את האירוע בתחנה המרכזית החדשה. הבחירה ביצירה האדריכלית הישראלית השנויה ביותר במחלוקת היא גימיק מוצלח, שאין לו קשר לעבודות הגמר עצמן.
ראש בית הספר, ערן נוימן, ניצח על שפה גרפית שתקשר בין כל העבודות המוצגות בחנויות השוממות בתחנה, שכמוהן יש מאות בבניין וכעת הייתה להן עדנה לכמה רגעים. במקביל לתערוכת הסטודנטים, אצר נוימן תערוכה העוסקת בבניין התחנה עצמו ומורכבת בעיקר מחומר ארכיוני (שבסיועה השתתפו טליה דוידי ואלעד הורן). חלק זה בתערוכה מוסיף רובד נוסף לאירוע המעשיר את חווית הביקור. הסטודנטים לא זכו לקטלוג, בעוד שהתערוכה על התחנה זכתה לקטלוג הכולל מאמר מאת רם כרמי, אדריכל התחנה שהלך לעולמו השנה, ומאמר שכתב ראש בית הספר עצמו.
המיתוג הזה זר לטכניון, שם בחרו בתערוכה צנועה בעליל. תערוכה שאינה מודעת לכך שהיא תערוכה. השילוט בכניסה לבניין הורה "לתערוכה", וגם במזכירות הפקולטה התעקשו שמדובר בתערוכה, בזמן שהעבודות מוצגות בכיתות, במעברים ובגלריה באופן סתמי כפי שמציגים גם סטודנטים בשנה א'. הראוותנות התל אביבית (שהופגנה גם בשנה שעברה בתערוכה ממותגת לאורך רחוב מזא"ה) היא אולי מקרה קיצוני, אך גם הסגפנות שבה חותמים חמש שנות עבודה קשות בטכניון צורמת מעט.
2. הכסף. הזירה הישראלית קטנה אמנם, וקשה למצוא הבדלים מהותיים בין מורים שמלמדים במוסד אקדמי כזה ולא במחלקה אחרת, אך ההבדלים בעבודות הגמר קיימים ועוד איך. בתל אביב, כל סטודנט בחר להשקיע בהצגת עבודתו מזמנו, ובעיקר מכספו, לפי ראות עיניו. אין צורך להיות מומחה כדי לראות את ההשקעה הכספית המשמעותית בהעמדת תצוגות שאינן מביישות חללי תצוגה מוזיאליים: מודלים פיזיים והדמיות דיגיטליות מוקפדות לפרטי פרטים, הדפסות גדולות וצבעוניות, צביעת הקירות ומערכות תצוגה שנבנו במיוחד לתערוכה כשהמערך כולו מעוצב בשפה שמאחדת את מרכיביה.
בטכניון, לעומת זאת, מרבית המודלים הוכנו מחומרים פשוטים וזמינים והוצגו בפשטות על הרצפה. ככלל, ההדמיות הציגו מבט אחד או שניים והן לא היו מוקפדות יתר על המידה. התצוגה לא נתנה כמעט את הדעת על השפה הכוללת של הצגת הפרויקט, ולפעמים אף לא היה קשר בין השפה העיצובית של שורת המודלים שהוצגו בחזית לבין השרטוטים שנתלו ברקע. ההבדלים החזותיים, שבאים לידי ביטוי בהצגה ובהצעות האדריכליות, באים לידי ביטוי גם בהופעה האישית של הסטודנטים בשני בתי הספר. את הסקירה הזו נשאיר לערוץ האופנה של Xnet, אבל תוכלו לנחש את ההבדלים בין העמלנות החיפאית לראווה התל אביבית. הכל מתחיל מלמעלה.
3. התייחסות חברתית - לא מה שחשבתם. ואולם, למרות הפער בין הראוותנות התל אביבית לצניעות החיפאית, הסטודנטים בתל אביב לא ויתרו על התייחסות להיבטים חברתיים, מבלי ליפול לסיסמאות אלא כמרכיבים עיקריים בפרויקט ובייעודו. ההיבט החברתי בטכניון היה חלש ונדיר יותר, והתבטא במקרים רבים בפשטנות, אך עם זאת היו כמה פרויקטים עם היבט חברתי מעמיק, חדשני והולם את הפתרון האדריכלי שנבחר בעבורו. בהיבט החברתי ראוי לציין את עבודתה של רעות זיגדון מהטכניון (מנחים: דוד קנפו ועמיר פלג), שעסקה ביצירת מרחב לתעסוקת נשים במגזר הערבי עם מקרה מבחן בטמרה.
4. התהליך משכנע? הבידול המשמעותי ביותר בין בתי הספר ניכר בהצעות עצמן: השקעה בתהליך מול השקעה בתוצר. בתל אביב, נדמה שהעיסוק האובססיבי בשאלה כיצד ייראה הפרויקט החליש את שלב התהליך. במקרים רבים שרר נתק בין הניתוחים שהוצגו בתחילת העבודה לבין התוצר הסופי, שהציג מגוון מבנים שמבקשים בעיקר למשוך את תשומת ליבו של הצופה. בטכניון, חלק משמעותי מהתצוגה כלל את תהליך החשיבה של הסטודנט באמצעים המסורתיים: סקיצות ומודלים – והרבה. ההשקעה בשלב החשיבה לאורך כל תהליך התכנון ניכרת היטב בתוצרים הסופיים, שבחלק גדול מהמקרים הציגו פתרון צנוע, מורכב וברור המייצג עבודה שכלתנית מאתגרת. גם פרויקטים הזויים, וכאלה יש בכל מחזור בוגרים, היו מאורגנים היטב בתהליך תכנון מוסדר וברור.
