לפני כחודשיים העביר האדריכל הפורטוגזי הנודע, אדוארדו סוטו דה מורה,
הרצאה במכללת "שנקר" ברמת גן. הוא סיפר שאחת הבעיות המרכזיות בתכנון נמצאת בפתחים ובחלונות, משום שהם "הורסים" את המראה התלת-ממדי של הבניינים. הוא עצמו, כך סיפר, משתדל שלא לתכנן חלונות אלא ליצור פתחים באמצעות משחקים בין נפחים.
דה מורו אינו היחיד שמשקיע זמן ומחשבה בניסיון לתכנן פתחים מוצלחים בבניינים שהוא מתכנן, אלא שדווקא במשרדי אדריכלים לא מעטים בישראל, תכנון החזיתות נדחק לשלב האחרון בתכנון. מרבית בנייני המגורים והמשרדים עמלים על ניצול מקסימלי של אחוזי בנייה בפרויקט, ואת תכנון החלונות דוחים לדקה ה-90: מחוררים מיפתחים סטנדרטיים של מטר על מטר, כי כל חדר צריך חלון.
בשנים האחרונות אפשר לראות תופעה חדשה בשדה החלונות הישראלי, שמתפשטת והולכת: לא עוד חזית עם רשת חלונות סימטרית, אלא מערכת חלונות אקראית-כביכול, שנראית כמו "חלונות קופצים", בהשאלה מ"המרפסות הקופצות" הזכורות לרע.
זו אינה המצאה ישראלית מקורית, והיא אינה נובעת מהאקלים הים-תיכוני או מהתרבות המקומית. מדובר, למעשה, בטרנד שמגיע לכאן באיחור אופנתי אחר מדינות שונות בעולם: בניינים עם "חלונות קופצים" נראים ביותר ויותר מדינות בעשור האחרון, ושוחרי האדריכלות מכירים אותם מאתרי האינטרנט והמגזינים המודפסים. שני פרויקטים כאלה, מתוך רבים אחרים, הם Zollverein School of Design בתכנונם של צמד האדריכלים היפנים Sanaa מ-2006 (אפשר לראות אותו כאן) וה-Silodam באמסטרדם בתכנונו של המשרד ההולנדי MVRDV מ-2005. נדמה שאדריכלים מקומיים שונים הבחינו בטרנד, התלהבו והחלו לייבא אותו – תחילה לתל אביב, ובהדרגה גם לערים אחרות. על אף רוב הבניינים שמצולמים בכתבה זו הם בתי מגורים, אפשר למצוא "חלונות קופצים" גם בבנייני משרדים בארץ.
רנדומלי? לא באמת
העיצוב של מרבית החזיתות שמוצגות כאן הוא לא מקרי, אלא תוצר של קומות טיפוסיות שהונחו אחת על גבי השנייה. האדריכל משרטט שניים-שלושה סוגים של קומות, מציב את החלונות בהתאם לפיזור החדרים בכל קומה ומניח את הקומות זו על זו – וכך נוצר האפקט הרנדומלי. לעתים, כל הקומות יהיו זהות למעט העליונה, ולעתים רחוקות יותר כל קומה בבניין תהיה שונה מהאחרת.
כשהטרנד הזה נחת בחופי תל אביב, ליתר דיוק במחשבים של כמה אדריכלים בעיר, הוא הוטמע בתחילה בצורה מהוססת, כקישוט מחויך בבניין אחד או שניים בלב העיר - בעיקר בתוספת קומות של בניינים לשימור ב"עיר הלבנה". מאז כבר חרגה התופעה מעבר לרחובות אחד העם ובלפור, והתפשטה למקומות אחרים בעיר ומחוצה לה. כאשר מבחינים בבניין עם חלונות קופצים, יש סיכוי לא מבוטל שמדובר במוצר של "בר אוריין אדריכלים". מה שהתחיל כניסיון חד-פעמי הפך לחזית שחוזרת על עצמה שוב ושוב בפרויקטים של המשרד.
בבנייני ציבור, השימוש ב"חלונות הקופצים" נראה מקורי יותר. כך ב"שמורה האווירית" בחוף הבונים, בתכנונו של גבי שורץ, או בגן ילדים בגבעתיים שתיכנן ערן זילברמן, מי ששימש כאדריכל אחראי בתכנון בניין אחר של חלונות קופצים – במתחם איירפורט סיטי (בתכנון משרד האדריכלים מן-שנער). על עיצוב החזית של גן הילדים אומר זילברמן, כי "החלונות השובבים הם תגובת-נגד לסגנון חמור-הסבר, העמוס בתקינה, שנעשה במבני ציבור".
בילו בליך, שמלמד קורס "עיצוב בסיסי" בפקולטה לאדריכלות בטכניון, חושב שהשעתוק של חזיתות מבנים בישראל הוא בעייתי, ו"זה לא משנה אם זה חלונות קופצים או חיפוי אלומיניום, או עץ, או גג כחול". הסיבה לשעתוק נובעת, לדעתו, מתהליך בלתי מקורי שמתחיל כבר באקדמיה: "ברגע שהתהליכים דומים, וכולם עובדים עם אותן תוכנות ועם אותם חומרים, התוצאות דומות. כל האדריכלים עובדים עם אותו טקסט, עם אותם חוקים, עם אותן פרוגרמות. פעם היו עושים מודלים, מחקר, אבל היום האדריכלים הבריגו את המסך לשולחן, והם לא יוצאים מהמשרד כדי לחקור".למה זה קורה, לדעתך?
"צריך לשאול את האנשים שמתכננים ככה אם הם חשבו מה רואים מהחלון. זה מה שאני שואל את הסטודנטים שלי. כשאני מסתכל על יצירות קנוניות, האדריכלים שתיכננו את החלונות חשבו על האוורור, חשבו מה רואים מהחלון - היה לתכנון סיבה. החלונות האלו (הקופצים, נ"ר) לא באים מתוך חשיבה פילוסופית".
בליך חושב שהשעתוק באדריכלות הוא חלק מהעידן הנוכחי: "יש כאלה שמייצרים מכונות כביסה, יש יצרני מטוסים וצוללות, ויש יצרני בניינים. בישראל יש תחושה שאנחנו נמצאים במשרד אדריכלים אחד גדול. חבל, היה אפשר לשלם לרואה חשבון אחד. "יכול להיות שהבניינים הם לא כאלה רעים וממלאים את תפקידם, ושהאדריכלים הם גיבורים, אבל אני חושב שהם היו צריכים להיות יותר ביקורתיים. לשאול שאלות: אולי נלך לטיול? לארכיונים? אולי נבדוק את ההיסטוריה? אולי נמצא שם משהו".שעתוק או העתקה?
"הדברים מתחילים להיראות אותו דבר כי זו אותה שיטה. להעתיק זו גם שיטה. הבניינים שאת מדברת עליהם הם סוג של חיקוי שלא ממש חשוב מה המקור שלו, כי הדברים מתמוססים בתוך הערב-רב באדריכלות. זה לא כמו להעתיק את הגוגנהיים".
פרויקט יוצא דופן הוא הבניין החדש-יחסית בסמטה אלמונית בתל אביב. האדריכלים חנן פומגרין וברד פינצ'וק ממשרד "החדר" תיכננו לו חזית מתעתעת: הפתחים דווקא אינם רנדומליים, אבל הם נראים כאלה בגלל פרטי הבטון החשוף השקועים, שמגדירים מסגרת סביב הפתחים. "כל קומה היא אותה קומה, ולכן לא הייתה סיבה להזיז את החלונות", מסביר פומגרין, "אבל חיפשנו 'פלסטיקיות' ועניין בחזית, ולכן יצרנו את הנישות. רצינו ליצור תחושה שהקיר נוגע ברצפה ושנוצר קיר בטון גדול, וזו הייתה ההזדמנות לשבור את החזית. האדריכלות בתל אביב היא נוסחה מתמטית והייתה כאן הזדמנות - זה לא הגיע מקפריזה".
- הבית עם אלף החלונות בסין
- כנסיית רונשאם של לה קורבוזייה
- בית הספר זולבריין ועוד אתרי מחול מהפנטים בגרמניה
ביקור בסילודאם - והמלצות לאמסטרדם
