בירת הנגב מתאמצת בשנים האחרונות לשנות תדמית, והיא עושה זאת באופן קדחתני, כמעט נואש. הפרסומאי של ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', מנסה למתג אותה כ"בירת ההזדמנויות של ישראל"; אדריכלים הכתירו אותה לאחרונה כ"בירת הברוטליזם של ישראל"; מיזמים
גרנדיוזיים נבנים ברחבי העיר – מזרקות, קניונים,
מעגלי תנועה אקזוטיים וגורדי שחקים - ועדיין, העיר מסרבת להתעורר מהשיממון השורר ברחובות הלוהטים, שמתמעטים והולכים מבני האדם שעוד נהגו להלך בהם פעם, לטובת נסיעה ברכב הפרטי לאחד ממרכזי הקניות הענקיים שמוקמים בה חדשות לבקרים.
ובכל זאת, הפעם יש בשורה טובה בבאר שבע: אחרי סחבת ממושכת, ייחנך בתחילת החודש הבא "פארק קרסו למדע" ברחוב העצמאות בעיר העתיקה (בקרן הרחובות של המסגד ובסיס פיקוד דרום), המשלב חדש וישן – מסורת הבנייה הערבית עם טכנולוגיה מודרנית. בהשקעה של כ-160 מיליון שקלים, במימון העירייה וקרן רש"י שיזמו את הפרויקט, יוכלו תושבי באר שבע ליהנות ממבנה ציבור שייפתח גם בשבתות – לא דבר מובן מאליו בעיר. מטרת הפארק היא לשלוף את הילדים ובני הנוער מהמחשב הביתי והטלפון הסלולרי, ולחשוף אותם באמצעות גירויים חזותיים ומוחשיים לעולם המדע והטכנולוגיה.
התוצאה מכבדת את המבנים הישנים
בתחרות האדריכלים, שנערכה לפני יותר מעשור, זכה האדריכל הוותיק אילן פיבקו.
נתוני הפתיחה שעמדו בפניו היו מאתגרים: מתחם של 17 דונם ובו מבנים היסטוריים – בניין בית הספר לילדי השייח'ים הבדואים בתקופה
העות'מנית, מבנה מתקופת המנדט הבריטי, ולצידם שדרת הכיתות ששימשו במשך עשרות שנים כבית הספר היסודי "מצדה", בית הספר העברי הראשון בבאר שבע). אליהם נוספו 5,000 מ"ר של שטחי תצוגה חפורים מתחת לקרקע. המוזיאון נבנה מכספי תרומות, ובהתאם למהירות הזרמתן התאפשר להמשיך בבנייה – תהליך שנמשך לא פחות משמונה שנים.
האדריכל עמית מס, שותפו של פיבקו, מציין שבתחילת הדרך נשקלה האפשרות לתכנן מבנה כניסה מודרני, שנפחו יהיה דומה לזה של הבניין העות'מני (ששימש בשעתו כבית החייל העירוני). משיקולי תקציב הרעיון ירד מן הפרק. ואולי מוטב שכך, כי בניגוד לפרויקטי שימור אחרים בישראל, התוצאה הסופית מכבדת את המבנים ההיסטוריים. גם יועץ התכנון והעיצוב, פרופ' דידי לין מ"בצלאל", מרוצה מההחלטה: "המבנה עמד בשטח גדול וההחלטה להשאיר את הבניין בולט בנוף היא נכונה". לדעתו, "נוצר מרחב לא מגלומני".
בניגוד למוזיאונים שמתוכננים כ"בניין אחד עם שומר", אומר מס, כאן ניסו לעודד את הילדים להסתקרן ולהיכנס פנימה. לכן תיכננו "טיול בפארק", באמצעות מערכת שבילים שחוצה את המבנה ושמאפשרת לערוך מסלול מעגלי בפארק ולהחליט היכן להתחיל אותו והיכן לסיים. למרות המרחב הפנימי העשיר של המוזיאון, הכניסה אליו הוכתבה על-ידי תקני החניות והבטיחות הישראליים. לכן, כל המתחם מגודר ומסוגר (ועל כך בהמשך הכתבה), ולבניין הכניסה שבו רוכשים את הכרטיסים אפשר להגיע רק בדרך אחת: מהחניה. רק אז, כשצועדים בשביל שמוביל אל הכניסה, נפתח בפני המבקרים הגן עצמו: "הגן המדעי" (בתכנון "סטודיו אמיר זהבי") ובו שלל מיצגי-חוץ, ורחבה (בתכנון אדריכל הנוף גדי ברקאי) שבה נשתלו עצים שטרם גידלו עלים של ממש. כעת יכולים המבקרים לבחור בין שני מסלולים – להתחיל בסיור במבנה העות'מני, או לצלול למרחבים התת-קרקעיים. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה.
לפני שירדנו אל מתחת לאדמה, לין סיפר על 13 המתחמים האינטראקטיביים. אחרי שהמתכננים הגדירו פרוגרמות לכל תערוכה, הם יזמו תחרות לתכנון של כל חלל בנפרד – שאליה ניגשו משרדי עיצוב וקריאייטיב. ואלה המתחמים: תערוכת "צופן החיים", "גרעין המדע", "אתנחתא לילד" ומיצג הכניסה (כולם בתכנון ובעיצוב "בריז קריאייטיב"); תערוכות התקשורת ו"עולמו של צ'יפ" (בעיצוב "נטו סולושיין" ובביצוע "orpan"); תערוכות "אור וחוש הראייה", "קול וחוש השמיעה", "מכניקה ומנגנונים" ותערוכת "האנרגיה", שעיצב אורי אברמסון וביצעה "מבטים". מנכ"ל הפארק, מאיר בקשי, מציין שתהליך הבחירה היה מורכב. "יכולנו לבחור חברה אחת שתעצב את כל התערוכות, אבל בזכות תהליך השיפוט זכינו לקבל מגוון רעיונות ונפתחו בפנינו מגוון אפשרויות".
נכנסים פנימה
לחלל הכניסה התת-קרקעי מגיעים דרך מדרגות רחבות, שתחומות בקירות בטון חשופים (נכים והורים עם עגלות יוכלו להגיע במעליות שיורדות מהגן המדעי). בחלל הכניסה פוגשים את המיצג הראשון - "המטוטלת" - שמשלבת אלמנטים חדשניים עם רכיבים היסטוריים כמו גלגלי שיניים. "לא רצינו מיצג דיגיטלי סתמי של שלטים, לא רצינו רובוט או פסל. זו הייתה ההצעה של 'בריז' והיא מדברת בפני עצמה", סבור לין. מנהל הקריאייטיב ב"בריז", בן גניסלב, מסביר ש"בכניסה לכל מוזיאון בעולם יש אייקון, וזה הרעיון שהוביל אותנו. רצינו לשבור את החוקים". מחלל הכניסה אפשר גם להיכנס לאודיטוריום, שמכיל 180 מושבים, או למעברים שמובילים לחללי התערוכות.
את מעטפת המבנה העות'מני שימרו המתכננים באופן שנאמן למקור. פרטי החלונות ורצפת הקומה התחתונה שוחזרו, וחיפוי הגג הפנימי שוחזר בעץ צבוע לבן. בבניין יש קפיטריה, חנות ומשחקייה לגיל הרך. במרכז המבנה יש גרם-מדרגות שמוביל לרמפה (שאליה כאמור ניתן להגיע גם ישירות מהאזור החפור), והיא נועדה לפתור את בעיית הנגישות וכדי לגשר על פערי הגבהים בין שני המבנים הצמודים. האילוץ הפך לנכס שתורם להצלחתו האדריכלית של המקום. מסביב לרמפה נמצא אחד מחללי התצוגה החשובים – "תערוכת הגרעין", הכוללת הדמיה של כור אטומי ומד קרינה, שבו אפשר למדוד גם את עוצמת הקרינה שנפלטת מהטלפון הסלולרי.
הטעות שלא מאוחר לתקן
הביקור במוזיאון מהנה ונדמה שיש לו פוטנציאל חינוכי של ממש. האם הוא גם יוכל להעיר את העיר העתיקה של באר שבע? מס מקווה שהפארק שניטע בלב מרקם עירוני יצליח לעשות זאת, ובקשי מציין ש"היה לנו חשוב להיטמע בסביבה האורבנית, מה שהיווה שיקול נוסף בבחירת מבנה תת קרקעי". מה שמאוד יפריע לחזון הזה להתגשם הוא הגדר הירוקה והמכוערת שמקיפה את הפארק, במקום לחגוג את יופיו של הפרויקט ולפתוח אותו למרחב הציבורי. מתוך חששות ביטחוניים, בטיחותיים ואנטי-ונדליסטיים, הוחלט להקיף את כל המתחם בגדר גבוהה. "אני חושב שיש כאן פספוס", מצטער מס. "אנחנו כאדריכלים צריכים לחנך את הציבור, לאהוב את המרחבים שאנו מתכננים, כדי שהאנשים ישמרו ויטפחו אותם".
בניגוד למוזיאונים אחרים – כמו מוזיאון תל אביב לאמנות או מוזיאון העיצוב בחולון, שהכיכר סביבם פתוחה לכולם – תושבי באר שבע והנגב מנוטרלים ממגע עם הכיכר היפה והמוזיאון החדש, ובמקום חיבור נוצר ניכור. "במאבק הזה הפסדנו", מסכם מס.
- לגור בתוך ניסוי: הברוטליזם של באר שבע
