כבר 30 שנה שסטיבן הול מתכנן פרויקטים בולטים ומוערכים ברחבי ארצות הברית ואירופה. מבנים כמו מוזיאון בלוויו לאמנות
בוושינגטון מולדתו, קפלת סנט איגנסיוס בסיאטל
ומוזיאון נלסון-אטקינס
בקנזס סיטי, הספיקו למגזין "טיים" כדי לבחור בו ב-2001 לאדריכל
האמריקאי הטוב ביותר - טוב יותר מריצ'רד מאייר או מפרנק גרי – בזכות העובדה שהבניינים שלו "אינם רק יפהפיים אלא גם מאירים את הנפש".
בשנה שעברה, כשמלאו לו 64 שנים, הוענקה להול מדליית הזהב מטעם ארגון האדריכלות האמריקאי (AIA) - העיטור הגבוה ביותר של הארגון. אלא שדווקא בסין, המדינה שבה הוא מרבה לתכנן בעשור האחרון, ניתנת לו ההזדמנות לממש את רעיונותיו הרדיקליים ביותר וליישם חדשנות אורבנית שמאתגרת את דפוסי התכנון.
בהרצאה שנתן לפני כשנה באקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון, על קנה-המידה בעבודותיו, טען הול - שחי בניו יורק ומלמד באוניברסיטת קולומביה מאז 1981 – כי הוא בכלל לא מחשיב עצמו כאדריכל אמריקאי. זאת, משום שאת השכלתו המשמעותית רכש בשנים שבהן היה תלמידם של של פיטר קוק ורם קולהאס ב-AA הלונדוני. שם נחשף לרעיונות חדשים על מה שאדריכלות יכולה להיות, בין השאר דרך הסקיצות של חברתו לספסל הלימודים, זאהה חדיד.
מתחיל את הסקיצות בציור בצבעי-מים
מי שבעצמו ניחן ביכולת פנומנלית להביע רעיונות באמצעות סקיצות מרהיבות בצבעי מים, מסביר ששילוב
צבעי מים כבר בשלב הסקיצות הראשוניות מעשיר את הרעיונות באור, בצבע ובמרקם, ושאפשר לראות את הביטוי הממשי שלהן במבנים הסופיים: "בצבעי מים, העניין הוא התנועה של האור על פני המשטח. כבר מהמחשבה הראשונה על הבניין או החלל, מריחות הצבע גורמות לך לחשוב מנין מגיע האור". בכל הבניינים שלו ניתן לראות איך הגיאומטריה והחומרים מפגישים אור, מים תנועה ומשטחי צבע. טביעת האצבע שלו בפרטים ובפיסוליות של חללי הפנים, שניכרת גם בקומפלקסים עתירי התקציב שהסינים מזמינים ממנו, מזכירה סטנדרטים של אדריכלי אר-דקו בתחילת המאה שעברה. אחד מהם הוא האדריכל הסקוטי צ'רלס רני מקינטוש, שהול נחשף לעבודותיו בהיותו סטודנט ב-AA. עכשיו, כשהוא בונה את הפרויקט הראשון שלו בבריטניה - בית הספר לאמנות בגלזגו -
הוא מתייחס למבנה המקורי שתיכנן מקינטוש ב-1909.
סטיבן הול מעסיק כיום צוות מצומצם של כ-40 עובדים בשני משרדים (בניו יורק ובבייג'ין), שמתכננים פרויקטים גם בקוריאה ויפן. ארבעה פרויקטים שלו כבר הושלמו בסין, ועוד חמישה נמצאים בשלבי תכנון - ובהם פרויקט שזכה בתחרות לתכנון המרכז העסקי והתרבותי של העיר החדשה טיאנג'ין, שייקרא אקו-סיטי. זהו רובע של מבני משרדים, מסחר, מלונאות ותרבות בשטח עצום של 11 מיליון מ"ר, שהול מופקד גם על התכנון האורבני וגם על מבני הציבור שלו. כמו כל הפרויקטים שלו בסין המזוהמת, הקומפלקס ידגיש פתרונות טכנולוגיים לתכנון בר קיימא, כולל רשת חשמל עצמאית, מערכות חימום וקירור גיאו-תרמיות, פנלים סולאריים, ושימוש בחומרים ממוחזרים.
בניגוד למשרדי אדריכלים רבים הפועלים בסין, שמסכימים להתפשר על איכות הבנייה או פרטי הבניין, או לחלופין סטארכיטקטים שמשכפלים פרויקטים ומוותרים על החדשנות לטובת הספקטקל שהסינים אוהבים להעריץ, אצל הול נדמה שהוא באמת מנסה לחדש – ואיכות החומרים והטכנולוגיה אינה מתפשרת. הוא משבח את מוסר העבודה והיעילות של הסינים בקידום פרויקטים. מלבד העובדה שניתנת לו ההזדמנות לתכנן ערים שלמות מאפס, כמו שהוא ופיטר קוק יכלו רק לדמיין בשנות ה-70, הוא מתלהב מהעובדה שהוא יכול לשגר סקיצה רעיונית לסין בלילה, ולקבל חזרה הדמיה ממוחשבת בבוקר למחרת.
היבריד מקושר בבייג'ין
הפרויקט הסיני הראשון של הול, שהושלם ואוכלס ב-2009, הוא LINKED HYBRID בבירה בייג'ין. מדובר בשמונה מגדלי מגורים ובהם 644 דירות, עוד מגדל מלונאי ושימושים נוספים לטובת הציבור. הול, בניסוייו האדריכליים, מנסה לשנות את התבנית המקובלת של מגדלי יוקרה בסין – שכונות מגורים פרטיות ומאובטחות בשומר עם מעליות מהחניה התת-קרקעית ועד פתח הדירה – ומעדיף להתחשב בהולכי הרגל ולייצר פתיחות שתעודד את הציבור להיכנס לפרויקט מכל הכיוונים.
הפרויקט הזה (ששטחו הכולל 220 אלף מ"ר) דומה מבחינה צורנית לפרויקטים הבאים של הול בסין, בבחירת החומרים ובשימוש בצבעים. במפלס הקרקע יש בו מעברים שמחברים בין שטחי הציבור הירוקים שבין המגדלים לבין הרחוב, דרך שימושים ציבוריים מגוונים שמייצרים פעילות עירונית מתמדת סביב המתחם ובתוכו – חנויות , בית קולנוע ומסעדה, אך גם גן ילדים ובית ספר מונטסורי (חינוך אלטרנטיבי שדוגל בסביבת למידה חופשית). רשת תנועה נוספת מרחפת בין קומות 12 ל-18 בסדרה של גשרים במפלסים שונים, שבהם מוקמו פונקציות ציבוריות וסמי-פרטיות נוספות: חדר כושר ובריכה, בית קפה, גלריה, אודיטוריום וסלון יופי. המתקנים לשימוש הדיירים מזמינים גם את הציבור הרחב להגיע אליהם, או לפחות לעלות ולהביט על העיר מנקודות התצפית האטרקטיביות. פרטיות הדיירים עדיין נשמרת - גגות המגדלים הן גינות ירוקות המחוברות לדירות הפנטהאוז, והגגות הירוקים בקומות הנמוכות מיועדות לקהל הרחב.
הול מקווה שהכנסתם של מבקרים ללב ליבו של פרויקט המגורים יצליח ליצור קשר ומעורבות בין הדיירים לציבור, ולא ניתוק והתעלמות כמו ברוב מגדלי היוקרה בעיר. בינתיים הצלחתו עומדת בסימן שאלה, שכן התושבים מעידים שהבניין והגשרים מאסיביים ומשדרים עוצמה ומונומנטאליות - לא בדיוק התחושה שתגשים את חזונו של המתכנן.
מוזיאון בהשראת ציורים סיניים
למעשה, הפרויקט הראשון שתיכנן הול בסין היה מוזיאון סיפאנג לאמנות ואדריכלות בת זמננו בנאנג'ינג,
עיר עם היסטוריה ארוכה וחשובה, ששימשה גם כבירתה של סין במשך כמה שושלות. דווקא בפרויקט הצנוע הזה, ששטחו 2,700 מ"ר, הסינים מתמהמהים: תכנון הפרויקט ובנייתו נמשכו מאז 2003 עד נובמבר 2011, אך הוא ייפתח למבקרים רק ביוני הקרוב, בתערוכה שתציג את יצירותיו האדריכליות של הול בסין. בינתיים המוזיאון האייקוני משקיף על העיר מרחוק, ורק החצר שלו פתוחה לציבור.
את ההשראה למבנה שאב הול מציורים סיניים עתיקים, שצוירו בדרך כלל בשחור לבן והשתמשו בפרספקטיבה מעוותת-בכוונה של קווים מקבילים, ולא בפרספקטיבה בעלת נקודת מגוז כנהוג בתרבות המערבית מאז המאה ה-13. במקום למקד את המבט של הצופה בנקודה אחת, האמנים הסינים העדיפו לאפשר "שיטוט" חופשי בציור ללא הכוונה מראש.
המבנה כולו נצבע בשחור ולבן, וכמו בציורים הוא מוקף דשא ועצי במבוק ירוקים. מבנה הנחש שמתרומם מעל הקרקע הוא מסבך פלדה מתפתל שעטוף בקירות לבנים חצי-שקופים, והוא ישמש לתצוגת פיסול. המבנה וקירות התמיכה השחורים נראים מהקרקע כאיזומטריה של קווים מקבילים, שמתעתעת באופן שבו המבנה נתפס ובתחושת קנה המידה שלו. החצר מתאפיינת בשבילים אלכסוניים ובקירות בטון כהים בהשראת הגנים העתיקים של סוג'ו, כך שיובילו את המבקרים לנקודות המבט המתאימות. קצה המבנה המתפתל פונה לכיוון העיר העתיקה של נאנג'ינג, ומציע תצפית עליה ועל הסביבה ההררית. הפרויקט מזכיר במשהו את האוניברסיטה הלאומית של קולומביה, שאותה תיכנן הול בבוגוטה.
במוזיאון שולבו טכנולוגיות ירוקות. כך, למשל, נעשה שימוש חוזר בלבנים ממבנים עתיקים בעיר שנהרסו, כדי לרצף את השבילים בחצר; גגות ירוקים נשתלו, ובתקרת הזכוכית משולבים תאים פוטו-וולטאיים (BIPV). הרכיב המעניין ביותר הוא עצי במבוק שנכרתו כדי ליצור תבניות ליציקת קירות הבטון השחורים. הטקסטורה הגלית שהתקבלה נותנת לקירות חומריות עשירה, והפיגמנט השחור מדגיש את המבנה הלבן ומעניק לו מראה קליל למרות המונומנטליות שלו. גרם מדרגות ארוך ודקיק מוביל לפתח בתחתית המבנה המרחף, וקומת הקרקע הכהה של המוזיאון - שמקיפה את החצר וכוללת בית תה, חנות ספרים ואת מגוריו של אוצר המוזיאון (!) - נבלעת ברקע ומרגישה לא נוכחת, מה שגורם למבנה לטשטש עוד יותר את קנה המידה שלו, Scalelessness בלשונו של הול.
ראפלס סיטי, צ'נגדו
המבנה הטרי ביותר של הול בסין הוא מתחם שנחנך בנובמבר האחרון במרכז צ'נגדו (Changdu) ,העיר העתיקה ביותר בסין שעדיין נקראת בשמה המקורי ובירת מחוז סצ'ואן. הפרויקט, שנקרא ראפלס סיטי אך מכונה Sliced Porosity Block,
כולל חמישה מגדלים וקניון תת קרקעי במגרש ששטחו 17.5 דונמים. ראפלס סיטי, בבעלות קבוצת CapitaLand, היא רשת של מגדלי משרדים המבוססים על הגישה המוכרת של "עירוב שימושים" - משרדים, מגורים, מסחר, מלונאות, מרכזי כנסים, בתי קפה ומסעדות בקומפלקס אחד, כך שהוא יהיה פעיל לאורך כל שעות היממה והשבוע וימשוך אל הדאון-טאון גם את מי שאינם אנשי עסקים. המגדל הראשון נבנה בשנות ה-80 בסינגפור,
בתכנונו של האדריכל היפני איי.אם.פיי,
והשני נבנה לפני עשור במרכז שנגחאי.
הול, שקיבל לידיו את תכנון הבניין השלישי, החליט שבמקום להניף עוד גורד שחקים על גבי קומות מסד מסחריות שלא תורמות שום דבר לרחוב, יחולקו 310 אלף המ"ר של הפרויקט לבניינים "נמוכים" יחסית של 31 קומות, והם יקיפו סדרה של כיכרות ציבוריות מדורגות כדי ליצור "מיקרו-אורבניזם" ציבורי.
במבט-על, חמשת המגדלים מהווים מסגרת ריבועית כמעט מלאה, שממנה נחתכו מסות בזויות שונות, כדי לאפשר לאור-שמש ישיר להגיע לכל הדירות בפרויקט ובבניינים הסובבים למשך שעתיים ביום לפחות (כפי שמחייבים חוקי הבנייה הסיניים). התוצאה היא מגדלים זוויתיים, מגוון של רחבות וחצרות פתוחות לשימושים השונים, וחללי פנים לא שגרתיים. כמו בפרויקטים נוספים של הול, מעטפת הבניין היא שלד חיצוני של קורות ועמודים מבטון לבן, כשהפעם נוספו לשלד קורות חיזוק אלכסוניות נגד רעידות אדמה, שמשתלבות בזוויתיות של המראה הכללי. במקומות שבהם הבניין "נגדע", נשארו קירות מסך כמו פצע פתוח.
שלושה חללים גדולים נפרצו במסה של הבניינים כדי למקם בהם שלוש גלריות, בהתאם לקונספט של "בניינים בתוך בניינים": ביתן לאמנות מקומית, ביתן לתצוגות היסטוריות של העיר (מחופה פלדת קורטן מבחוץ ולוחות במבוק מבפנים), והמרהיב מכולם - שהפך לאטרקציה המרכזית בפרויקט – הוא ביתן האור בתכנונו של האדריכל והאמן ליביוס וודסבשיתוף האדריכל הצעיר כריסטוף א. קומפוש. וודס הלך לעולמו באוקטובר, וזאת עבודתו האדריכלית היחידה שנבנתה. הוא היה תיאורטיקן שעסק באדריכלות קונספטואלית, פירסם מאמרים וספרים ולימד במיטב בתי הספר לאדריכלות בארה"ב.
הרעיונות החדשניים והקיצוניים שלו קיבלו ביטוי חזותי ברישומים עתידניים וסוריאליסטיים, שהרכיבו שפה עשירה ומהפנטת, גם אם לא קלה לעיכול. הול, חברו הוותיק, נתן לו הזדמנות לתכנן חלל ש"תכליתו היחידה היא להרחיב את הטווח והעומק של ההתנסויות שלנו. להיות חלל שונה מכל מה שאנחנו מכירים, שיאפשר לנו לחוות אותו בממד חדש". בחלל בן ארבע הקומות, פורצים עמודי פלדה וזכוכית זוויתיים מתוך המסגרת הריבועית הנוקשה, כשביניהם גרמי מדרגות ומרפסות תצפית המעודדים את המבקרים לטייל בתוך היצירה, ואם להיות פיוטיים – גם בסבך נפשו של האמן. בלילה היצירה הופכת למיצג צבעוני, המשתנה בהתאם לעונות השנה ולחגים, בעזרת תאורת LED פנימית שתוכננה עם חברת L'Observatoire International.
כדי לשמור על קנה מידה אנושי ותחושה של רחוב עירוני גם בכיכר הציבורית שמוקפת בניינים גבוהים, חלק מהחנויות בקניון נפתחות גם אל הכיכר. הדבר מתאפשר הודות לחלוקת הכיכר לשלושה מפלסים, מה שמשמח בוודאי גם את בעלי העסקים. האזורים השונים בכיכר מכונים "שלושת העמקים", בהשראה משירו של דו פו, מגדולי המשוררים הסינים, שהול מרבה לצטט: From the northeast storm-tossed to the southwest, time has left stranded in Three Valleys.
האדריכל, שכזכור מרבה לעסוק בחיבור שבין מים, אור וזמן, תיכנן ב"עמקים" בריכות עם מזרקות שמתייחסות לשלושה מחזורי זמן – לוח השנה הסיני, 12 חודשים קלנדריים ו-30 ימים בחודש. הבריכות האקולוגיות משמשות כסקיי-לייט שמכניס אור יום לקומות הקניון שנמצאות מתחתן, והן חסכוניות וממחזרות מי גשמים. הצמחייה שניטעה סביבן נועדה לצנן את האוויר באופן טבעי.
צפו בסטיבן הול מציג את הפרויקט:
גורד השחקים האופקי
פרויקט נוסף שמצליח לשלב בין הווירטואוזיות הגרפית של הול לעידן הדיגיטלי העכשווי, ובין הטכנולוגיה הסינית למודעות סביבתית, הוא ואנקה סנטר,
המכונה "גורד השחקים האופקי". זהו מטה תאגיד הנדל"ן הגדול בסין, Vanke,
שנבנה ב-2008 בפרברי שנג'ן ומשלב מבנה משרדים עם מלון, מרכז כנסים ומגורים. שנג'ן היא
תופעה מרתקת בפני עצמה: עד תחילת שנות ה-80 זו הייתה עיירה בת 8,000 תושבים בדרום-מזרח סין. מאז שהיא הוגדרה כ"אזור כלכלי מיוחד" כדי לשאוב משקיעים זרים מהונג קונג, שכנתה הצמודה והמצליחה, היא צמחה במהירות מסחררת למרכז ייצור והיי-טק עולמי, ולעיר של 12 מיליון תושבים.
משתתפי התחרות שנערכה ב-2006 נדרשו להקים מבנה עצום בשטח של 120 אלף מ"ר, במגבלות גובה של 35 מטרים בלבד עקב הסביבה ההררית והצמחייה הטרופית. הול הציע להשכיב את המגדל ולהחזיק אותו על עמודים בגובה 12 מטרים מעל האדמה. כמו הבנייה המודרניסטית על עמודים של לה קורבוזיה, שהשפעותיה ניכרות עד היום בישראל, כך גם גורד השחקים של הול משחרר את מפלס הקרקע לטובת הציבור, ומעניק לתושבים פארק אטרקטיבי שנהנה מבריזה מהים ומההרים. הוא קירה בתלוליות דשא ובבריכות מים את מרכז הכנסים, בתי הקפה ואת קומות החניה התת-קרקעיות. גם פה יש נסיון להתאים את גורדי השחקים לקנה מידה אנושי, וקשה לחוש את קנה המידה האמיתי של המבנה, שאורכו משתווה לגובהו של האמפייר סטייט בילדינג במנהטן.
הנפת הבניין על שמונה רגליים, במרחקים של 50 מטר זו מזו, דרשה יצירתיות בצד הטכנולוגי תוך שילוב שיטות בנייה - גשרים תלויים, כבלי פלדה ומסגרת בטון קשוי. את מערכות החשמל והאינסטלציה שיורדות אל הקרקע רק בשמונה הנקודות האלו, מיקם הול סביב גרעיני התמיכה יחד עם מנורות, ועטף אותן יחד בזכוכית חלבית שהפכה אותם לגופי תאורה. החלק התחתון של המבנה הוא החזית הראשית, שנצפית מרחבי הפארק. היא צבועה בצבעים עזים, וגרמי מדרגות תלויים מובילים אל פתחים מסתוריים שקבועים בה. בנוסף, בנקודות מסוימות נמשכו כלפי מטה קוביות מזכוכית, שמשמשות כטרקלינים לישיבות בלתי פורמליות, ומאפשרות מבט פנורמי לנופים של הפארק, האוקיינוס וההרים שמסביב. זהו המבנה הראשון באסיה בעל תקן LEED פלטינום, הדירוג הגבוה ביותר של בנייה ירוקה, שמחייבת התקנת מערכות חכמות לבקרת אקלים, רפפות שמתכווננות אוטומטית לפי השמש, מערכות מיזוג גיאו-תרמיות, בריכות טיהור מים אפורים ואיסוף מי גשמים, חומרי בניין ממוחזרים וכך הלאה. בעבור הטיפולוגיה הייחודית שמשחררת את המרחב הציבורי, החדשנות הטכנולוגית והתכנון המתקדם, העניק ה-AIA לפרויקט תעודת הוקרה לשנת 2011.
אף שמבנה כזה מעולם לא נבנה, נדרשו למערכת הבירוקרטיה הסינית עשרה ימים בלבד לאשר את התוכניות לביצוע - נתון בלתי נתפס בהשוואה לפרקי הזמנים הנדרשים בישראל לקבלת היתר בנייה פשוט בהרבה. תוך שנתיים מרגע הזכייה בתחרות, הבניין עמד על תילו. הול מציין שהיעילות הסינית באה לידי ביטוי עד רמת פרטי הבניין, ומכיוון שכל חומרי הבניין מיוצרים באזור שנג'ן, אפשר לתכנן ולהזמין כל מוצר בהתאמה אישית ובמהירות מקסימלית. כך, למשל, הול עיצב בעצמו את רפפות האלומיניום המחוררות, ואת ידיות הדלתות כמודלים זעירים של הבניין.
ניקולאי אורוסוף כתב לפני כשנתיים ב"ניו יורק טיימס" על הפריחה של הול בסין, כי "הרעיונות האורבניים העוצמתיים ביותר שלו המתינו על המדף במשך עשורים. בסין ניתנה לו ההזדמנות לנער מהם את האבק, והתוצאה יוצאת מן הכלל (...) זאת אדריכלות שפותחת דלתות לאפשרויות חדשות, והיא מדגישה מדוע האקלים הניסיוני של סין יכול להיות כל כך מלהיב, כשהוא מתרחש במקביל לתבונה ולמקוריות אמיתית".
