35 שנה לאחר שהחל פרויקט "בנה ביתך" אני חוזר לשכונת ילדותי, "המערבית", הראשונה שנבנתה במסגרת הפרויקט בכרמיאל, ומגלה שכונה ריקה. רחובות ללא אנשים, גני משחקים ללא ילדים, מרכז מסחרי עייף ומחירי נדל"ן נמוכים ממחישים, שגם אם האדריכלים קצפו תמיד על שכונות הווילות בשל טעמן המצועצע, ייתכן שהנזק האמיתי הוא בכלל אורבני ולא עיצובי.

ההתחלה הייתה מבטיחה. כמו בכל סיפור ציוני טוב, גם בכרמיאל אידיאלים נעלים נועדו ליצור עולם חדש וטוב יותר, ומומשו באמצעות מעשה אדריכלי של חלוצים שעלו על קרקע בתולה. אלא שהמציאות הישראלית סידרה לנו שיר כאב, ולו סוף קטן עם נרגילה. תכנון השכונה החל אמנם לפני המהפך של 77', אך הוא תפס תאוצה כשממשלת בגין עודדה את פרויקט "בנה ביתך" כחלק מתפישתה לגבי צדק חברתי בעיירות הפיתוח. במסגרת הפרויקט, זכו רבבות אזרחים - שנדחקו במשך 30 שנה בשיכונים ציבוריים - בהגרלה של מגרשים מוזלים, ועליהם בנו בית פרטי שנועד להעלות את רמת חייהם.

ההקמה. הכפרים הערביים מחוץ לתמונה. היום הם חלק בלתי נפרד מהשכונה (באדיבות עילם טייכר)
ההקמה. הכפרים הערביים מחוץ לתמונה. היום הם חלק בלתי נפרד מהשכונה (באדיבות עילם טייכר)

>> מזהים את התחנה המרכזית בעיר שלכם? מסע אל תחנות ''אגד'' בישראל

התמונות שצילמו המתיישבים הראשונים מעידות שעד תחילת שנות ה-80, הגבעה שעליה קמה השכונה הייתה הר טרשים קירח. "היינו בסוף העולם אפילו ביחס לכרמיאל", מספרת רבקה, ממייסדות השכונה. "גרנו בשנים הראשונות בתוך אתר בנייה גדול". בתמונות הללו קשה להבחין בעדרי הכפרים השכנים דיר אל-אסאד, בע'נה ומאג'ד אל-כרום, שהפרות שלהם המשיכו לפקוד את השטחים הפתוחים בשולי השכונה ממש עד פרוץ המילניום הנוכחי. היה או לא היה ערבי, קשה שלא להתפעם מההר הירוק-אדום כל ימות השנה, ומהצלחת המתיישבים ליצור מרקם בנוי הרמוני, שלמרות מאפיינים שהושאלו מהאלפים השווייצריים, השתלב בצורה אותנטית בנוף הגלילי.

הרציונל העירוני מאחורי שכונות הווילות הישראליות, אז וגם היום, היה משיכת אוכלוסייה יהודית חזקה לערי השדה החלשות ושמירת התושבים המבוססים לבל ינטשו את הערים האלה. הנחת היסוד של קובעי המדיניות הייתה ועודנה: אם לא יינתנו לאזרחים האלה מרחב מספק ובתים חדשים, הם יעדיפו מגורים במרכז הארץ, וזאת משום שהיתרון היחיד של הערים הקטנות הוא הקרקע הזולה (מה שלעתים אנחנו מגדירים, בטעות, כ"איכות חיים"). המראה העכשווית של "המערבית" מציבה סימן שאלה מול ההיגיון הזה, ומטילה בספק את דבר הכדאיות של פרויקט "בנה ביתך" לטווח הרחוק - לא רק בכרמיאל, אלא בכל הארץ.

דגם של פרוור אמריקאי

מסמכי התכנון משנות ה-70 קוראים לה "הגבעה הצפונית", תב"ע ג/2754 או בשמה הרשמי "מגדים", אך בפי הכרמיאלים היא נקראת "המערבית", משום שבמשך עשור היא הייתה השכונה המערבית ביותר בעיר. מרכזה נקבע בראש גבעה ומסביבו הוקמו שיכונים. עם הזמן, ככל שהתקדם הפיתוח והתרחק מהטבעת הציבורית אל מורד ההר, וככל שפרויקט "בנה ביתך" הפך לכלי התכנון המרכזי בכרמיאל, היא עוצבה בדגם של פרוור אמריקאי: כבישים נדיבים, חניה בשפע ובנייה פרטית צמודת קרקע. בסך הכל יש בשכונה המערבית כולה כ-20 מבנים בני 8 קומות (בלוקי H), כ-20 מבנים של 4 קומות, עשרות קוטג'ים ומאות רבות של וילות. בסופו של דבר, הרוב המוחלט של השכונה הוא וילות מבית היוצר של "בנה ביתך".

הווילות התרחקו והלכו, התנתקו כמאות מטרים מהמרכז המסחרי, ונבנו על גבי מורדות בשיפוע שהגיע לעתים ל- 15%. במיטב מסורת התכנון המודרניסטית, נקבעה בתב"ע הפרדה מוחלטת בין האזור הציבורי לאזורי המגורים (אין אף מבנה ציבור בין הווילות), כך ששוטטות רגלית בשכונה מעולם לא הייתה אופציה ריאלית.

כדי שמאות הבתים הפרטיים שנבנו במורדות "המערבית" לא יגרמו לה להיראות כבנייה ספונטנית ו/או ערבית, הוכתב תקנון קפדני שקבע, בין היתר, כיצד יוסתרו דודי השמש, מה יהיה הגובה המרבי של כל קומת מגורים ומה יהיה צבע הטיח שיכסה את הבתים. תוך כדי בניית השכונה הגיעו גופי התכנון למסקנה שיש להקפיד על גגות משופעים בחיפוי רעפי טרה-קוטה (עדיף באדום), וגם בעלי הגגות השטוחים המעטים נאלצו ליישר קו עם ההנחיות. אפילו השכנים בכפרים הערביים אימצו במשך הזמן את גג הרעפים המשופע, והוא הפסיק להיות סמל מובהק לבנייה יהודית.

למרות הבנייה האינדיבידואלית של כל וילה, ההנחיות העירוניות מנעו בדרך כלל צעקנות ארכיטקטונית של בית מסוים, והבתים ככלל קיבלו אופי עיצובי של וילה טוסקאנית סולידית: רעפים, טיח לבן, מעט עצי זית בחצר. אם היה משהו שהבדיל בינינו, היו אלו בעיקר קווי הגובה, שהכתיבו תב"עות וחלוקות מגרשים שונות בשלבי ההקמה של השכונה - שלב א', שלב ב' ושלב ד' (שלב ג' הוא סיפור לכתבה נפרדת).

מקימי השכונה היו בני המעמד הבינוני הקלאסי: עקרות בית, מורים ומורות, מהנדסים ומנהלות בתעשייה, עובדי עירייה, עצמאים ובעלי עסקים קטנים, כולם זוגות צעירים עם ילדים, כולם יהודים. "אוכלוסייה מגוונת ללא שום סינון", מעידה תושבת השכונה רותי בורוכוב, "ובכל זאת היא נחשבה שכונה איכותית". בשנות ה-90 הייתה השכונה בשיאה מבחינת מספר התושבים: מפקד 1995 מצא בה 6,000 נפשות, וכ-1,500 ילדים למדו במוסדות החינוך הממלכתיים שפעלו בה. הריחוק של הווילות והקוטג'ים מהמרכז המסחרי לא מנע פריחת עסקים קטנים לצד בנקים ומרכולים של רשתות גדולות. הגינות השכונתיות המו ילדים משחקים, ובשדות שהקיפו את השכונה היבהבו מדי פעם קומזיצים של בני נוער משועממים. קו אוטובוס יחיד עבר פעם בחצי שעה עגולה, ויצר מראית עין של חיבור בין הווילות של "המערבית" למרכז העיר.

התמונה הבורגנית האידיאלית שנוצרה בצפון הרחוק שידרה הצלחה: לכאורה הצליחו פרנסי העיר לשמור בתחומם אוכלוסייה יהודית חילונית ומבוססת. לאף אחד מאיתנו לא הפריע אובדן השטחים הפתוחים לטובת האספלט של הרחובות הרחבים מדי; גרנו בעיר מטופחת וירוקה והחיים על הרכב נראו מובנים מאליהם. אף אחד גם לא שם לב שהגידול באוכלוסיית כרמיאל, בנטרול העולים מחבר המדינות, כמעט וקפא, ושזוגות צעירים העדיפו להתרחק מ"המערבית". "כבר בתחילת הדרך הבית היה עול כלכלי", אומרת השכנה שלי, שרי.

החשש מערבים ביטל את ''בנה ביתך'' בכרמיאל

בסוף שנות ה-90, מרבית הבנייה בכרמיאל המשיכה להתבסס על צמודי קרקע, מבלי לנסות ולבנות רחובות אמיתיים וצפופים עם עירוב שימושים ציבוריים ותמהיל של דירות, כמו שכרמיאל התיימרה לייצר בתחילת דרכה בשנות ה-60. תהליך נוסף החל להתהוות במקביל: השבילים המטופחים, הכבישים המתוחזקים לעילא והווילות מרובות המפלסים של "המערבית" כבר לא תאמו את טעמן של משפחות החדשות, והביקושים והבנייה נדדו מערבה ודרומה; תחילה מחוץ לשכונה ואחר כך אל מחוץ לעיר, אל ההרחבות ה"קהילתיות" ביישובי המצפים. למרות המחיר הכבד שהתהליך הזה גבה, התוצאה הייתה ששכונות הווילות של כרמיאל, כמו במקומות אחרים בארץ, לא הצליחו לנצח את הווילות החדשות של יישובי הלוויין.

בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2004, לאפשר גם לערבים להשתתף במכרזי הקרקע בכרמיאל, העדיפו גופי התכנון המקומיים לשבור את הכלים, והפסיקו הלכה למעשה את "בנה ביתך" בעיר. כך שירת הסכסוך הלאומי לא רק את הקיימות הסביבתית והשטחים הפתוחים, אלא הציל את כרמיאל מעצמה וכפה עליה לנסות ולבנות מחדש עירוניות אמיתית - הזדמנות שנוצלה בחלקה בשכונה החדשה "רמת רבין", הנחשבת לפי עדות כל התושבים שאיתם דיברתי כשכונה המבוקשת ביותר בעיר. למרות, ואולי בזכות, הבנייה הצפופה של "רבין", היא היחידה שעדיין מצליחה למשוך מעט צעירים לעיר.

פיצול וילות ליחידות-משנה

לפי כל היגיון, עצירת היצע הקרקעות לבנייה צמודת קרקע הייתה אמורה להעלות את מחירי הבתים ב"מערבית" ולהפוך את השכונה לבוננזה נדל"נית, אך קצת יותר מעשור וחלף, ואין כל זכר לעירוניות חיונית: עד 2008 הצטמצמה האוכלוסייה ב- 50% ועל פי המפקד של אותה שנה, רק 3,000 איש התגורר בשכונה. בתי הספר שלה התרוקנו מילדים: בשנתיים האחרונות נסגרו כל מוסדות החינוך ואוחדו עם בתי ספר עירוניים אחרים משכונות מזדקנות אחרות של כרמיאל, עובדה שגורמת לתושבים הוותיקים דאגה מהעתיד ומיכולת השכונה להתחדש.

סיור בשכונה מעורר תוגה: השקט המוחלט מופר מדי פעם על ידי מכונית בודדת, גני שעשועים מטופחים וריקים מילדים משמשים כאנדרטה לחלום שאבד, וכמעט בכל בית עשירי ניצב שלט "למכירה". רבים מהבתים שלא מועמדים למכירה הפכו למבני עמותות למיניהן, או בתי אבות, בית שיקומי, משפחתון - כמו תיקון שבא מהשטח להפרדת השימושים שנכפתה על השכונה בראשיתה.

מבני הציבור חדרו, בדרך הטבע, לשכונה היום (צילום: עילם טייכר)
מבני הציבור חדרו, בדרך הטבע, לשכונה היום (צילום: עילם טייכר)

גם האידיאל-לכאורה ההומוגני נשבר, וכ-15% מתושבי "המערבית" הנוכחיים הם משפרי דיור מהכפרים הערביים; מדובר באנשים משכילים, עוסקים במקצועות חופשיים, ובדרך כלל אלה המשפחות היחידות עם ילדים בגילאי בית ספר – מה שמזכיר לי את המשפחות שהקימו את השכונה.

תופעה נרחבת היא פיצול הווילות ליחידות-משנה, בהסכמה שבשתיקה מצד העירייה, כדרך להתמודדות עם המצב הכלכלי והתרוקנות הבתים. סקירת הבתים המוצעים למכירה מגלה, כי הביקוש בשלב ד' ושלב ב' נמוך משמעותית מזה שבשלב א', הקרוב יותר למרכז המסחרי הישן, אבל שכר הדירה של יחידות הדיור כמעט זהה, ונע בין 1,300 שקלים ליחידת דיור קטנה בת שני חדרים ומטבח, ועד ל- 2,300 שקלים ליחידה מרווחת בת ארבעה חדרים. מרבית השוכרים הם סטודנטים במכללת "בראודה", שניצבת על הגבעה הסמוכה, או רווקים ורווקות מבוגרים שכבר לא מטפלים בילדים.

אלא ששוק השכירות המפותח של יחידות הדיור לא הופך את השכונה לתוססת, וגם לא מסייע למחירי הווילות והמגרשים לנסוק. במחיר דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב ניתן לקנות ב"מערבית" וילה תלת-מפלסית עם שבעה חדרי שינה על מגרש של חצי דונם. שרי, השכנה שלי לשעבר, מכרה לאחרונה את ביתה שנמצא בשלב ד', אחרי שנתיים מתישות. כמו תושבים מבוגרים רבים של כרמיאל, היא ובעלה יוסי היגרו בעקבות ילדיהם למרכז הארץ ולכן החליטו לעזוב את העיר. "בהתחלה היינו אופטימיים", היא מספרת, "וביקשנו 2.2 מיליון שקל עבור הבית. מדובר בווילה תלת-מפלסית משופצת, יותר מ-200 מ"ר בנוי, שכוללת שתי יחידות דיור שמשלמות ביחד שכירות של כמעט 4,000 שקלים בחודש. בכל זאת לא היו קופצים. אחרי שנתיים ירדנו וירדנו במחיר, והתפשרנו על 1.5 מיליון שקלים כדי לסגור את העסקה".

אולי זהו תהליך טבעי של הזדקנות שכונה, ובתוך כמה שנים, בעיקר בזכות הקרבה לקו הרכבת שנסלל בצפון העיר, יחזרו הביקושים לעלות. כרגע, הכישלון של "בנה ביתך" מתבטא בהחלטה של דור הבנים של "המערבית" לא לחיות בה: מרבית בני הדור השני לבורגנות הגלילית בחר להגר למרכז הארץ. במציאות הישראלית של היום, הבטחות לקרקע פרטית, נוף ייחודי ובית מרווח במחירי רצפה כבר לא מספיקות, כנראה, למשוך צעירים לצפון, ובוודאי שלא מספיקות לכרמיאל כדי לשמור את הדור הצעיר בתחומה.

תגובת עיריית כרמיאל:

"שכונת מגדים היא ותיקה יחסית, ובכרמיאל יש נוהג שצעירים משפרים דיור ועוברים לשכונות החדשות. זה דבר ידוע בישראל, ואולי גם בעולם. מכיוון שהשכונה ותיקה יחסית אין בה בנייה חדשה, ולכן אין התחדשות של האוכלוסייה. שכונות חדשות תמיד מושכות אליהן את הצעירים - הבתים יפים יותר, המבנה של השכונה מתאים יותר למשפחות צעירות ויש בה כל מה שנדרש: בתי ספר, גני ילדים, מרכז קניות, מרפאות , מתנ"ס, גני משחק. כל שכונה חדשה שנבנית משופרת מבחינת התכנון והבנייה, בהסתמך על ניסיון העבר".

האם העירייה פעלה או מתכננת לפעול כדי להתערב בתהליך ההזדקנות של "המערבית", או שאתם מעדיפים שההתחדשות שלה תבוא באופן טבעי?

"לפני מספר שנים ביצענו פעולות שיקום באזור המרכז המסחרי והפארק המרכזי בשכונה, ומתקיים 'פרויקט משעול' שכוונתו מעורבות חברתית קהילתית, פעילות שמאוד מצליחה בשכונה. אין לנו הרבה אפשרויות לבצע שינויים מעבר לשינויים בשטחים הציבוריים, וגם זאת בהתאם לתקציבים ולתוכנית עבודה רב-שנתית".

האם ייתכן שהירידה באטרקטיביות של השכונה קשורה בעובדה שמשפחות ערביות מתגוררות בה?

"זהו נושא שחשוב מאוד לדייק בו. כרמיאל מונה היום קרוב ל- 53.000 תושבים ויש בה, על פי מרשם התושבים של משרד הפנים, 760 ערבים ועוד 147 דרוזים, כלומר פחות מ- 1,000 איש המהווים כ-2% בלבד מכלל האוכלוסייה. אין ריכוז של ערבים בשכונה זו או אחרת, כך שטענה זו אינה מדויקת".

>> איך זה לגור בתוך ניסוי בארכיטקטורה? מסע בבאר שבע

>> שכונת אם המושבות החדשה בפתח תקווה: לצפיפות יש מחיר

>> שכונת פסגות אונו בקרית אונו: איך נראים המגורים כאן?