"התקפת טילים היא רגעית. לא רצינו שהיא תכתיב את המראה הכולל של בית הספר", מסביר האדריכל יובל גני מה עמד מאחורי התכנון של בית ספר "שער הנגב", שנחנך הבוקר (ב') סמוך למכללת ספיר. התפישה הזו אינה מובנת אליה, בהתחשב במציאות שמכתיבה את החיים כאן: התלמידים והמורים שמגיעים מהיישובים החקלאיים במועצות שער הנגב ובלכיש זקוקים להגנה מאש הרקטות, המשוגרת תדיר מרצועת עזה.
אהרן (אהרל'ה) רוטשטיין, מנהל בית הספר, שמעיד על עצמו "אני לא מבין דבר בארכיטקטורה ובעיצוב" אך נדמה שמעורבותו דווקא הייתה רבה, אומר: "לא רציתי להכניס את הילדים לבונקרים. כשכולם דיברו על מיגון, אני צעקתי 'חצר'!" - ועדיין, בסיור בשטח, ימים אחדים לפני הצלצול הראשון לתחילת הלימודים, לא ניתן להתעלם מהמציאות: הקירות העבים, הגגונים המאסיביים המקרים את חלונות הכיתות בהתאם לזווית הנדרשת, וכמובן החלונות הממוגנים עצמם בזיגוג עמיד בפני הדף. "הם טובים פי עשרה מחלונות ממ"דים", טוען גני.
לפני חמש שנים, כשהאדריכלים מיקי מנספלד ויובל גני ואדריכלי הנוף דן צור וליאור וולף ניגשו למלאכת התכנון, "הושיב" אותם רוטשטיין למשך כחצי שנה לדיונים בשיתוף אנשי המועצה האזורית והתלמידים עצמם, כדי לגבש את הפרוגרמה של המוסד החינוכי, המשתרע על פני 54 דונם בכניסה למכללת ספיר, השוכנת בין שדרות לקיבוץ גבים, וחזותו כפרית כמוה.
"מחיר הקרקע הוא אפס שקלים למטר", מחייך רוטשטיין, יתרון שסייע לתקצב את בית הספר ברמה גבוהה יחסית – 6,000 שקלים למטר מרובע. כבר בשלבי התכנון הראשוניים היה ברור שהשטחים הציבוריים יזכו לתשומת לב. "כששאלנו את הילדים מה הדבר שהם הכי אוהבים בבית הספר, הם אמרו שההפסקה", מספר מנספלד על המפגש עם הלקוחות הצעירים. "בניין ענק שמכיל אלפי תלמידים לא היה משרת את המטרה הזו, ולכן הפרוגרמה פורקה לרכיבים שבאים לידי ביטוי בגמישות ובמספר הרב של החללים".
הכל מתחיל בחצר
מבני בית הספר בנויים על קרקע תלולה. במרכזו נמצאות הפונקציות הציבוריות, ובאגפים נמצאים מבני הכיתות. כל אזור הוא אוטונומי במידה מסוימת, ואין זה מקרי. בשונה מפרויקטים רבים, שבהם אדריכלי הנוף מצטרפים בשלב מאוחר של התכנון "וכל מה שמותירים לנו זה לצייר את החסות מסביב" כהגדרתו של וולף, כאן התכנון הנופי היה חלק אינטגרלי מהבינוי. "הוא ראה את השטח מהרגע הראשון", מאשר רוטשטיין, "ויצר שני מתחמים. מי שעומד בתיכון לא מבחין בבנייני החטיבה ולהיפך".
הסקיצות הידניות של צור, המצוירות בטוש ירוק, מנבאות את עתידו של בית הספר, כשהשתילים הצעירים ישגשגו ויעטרו את השטח, שכולו נגיש לאנשים עם מוגבלויות. בלב בית הספר הוקם אודיטוריום פתוח – חצר גדולה ומשופעת - שיכול לאכלס 1,200 איש, כמספר התלמידים בבית הספר. הבמה מחופה דק, וזהו המקום היחיד שבו לא נשתל דשא טבעי. "מטעמי תחזוקה", מסביר וולף. הטופוגרפיה עוטפת את הבניינים, שמייצרים אזורי שהייה לקבוצות בגדלים שונים - קבוצת תלמידים, כיתה, שכבה או, כאמור, בית הספר כולו. הקו המדויק של צור בא לידי ביטוי בקווים מינימליים, כמו במדרון מדורג שתוכנן בין המבנה הסגול לצהוב, שספסל בטון מגדיר את הקו שלו. השבילים באזור המרכזי מחופים באבנים משתלבות קטנות שביניהן פוזרו 26 מיגוניות (האדריכלים תיכננו, "אקרשטיין" בירוחם ייצרו), כך שבאזעקת "צבע אדום" אפשר להתחבא בהן בתוך 15 שניות.
בסמוך למיגוניות נשתלו צמחים מטפסים, שנועדו לכסותן במשך הזמן, והצמחייה השלטת ברחבי המתחם היא ארץ ישראלית: עצי תמר, רימון וברושים. "פופים" מבטון משתלבים במערכת הדרכים האמורפית, ודווקא מצללות אין כאן. שיקולי תקציב בכל זאת, מסביר וולף את החוסר.
מבני הציבור
המתחם הציבורי כולל חמישה מבנים: אמנויות, מדעים, מינהלה, בית כנסת-אודיטוריום וסדנת רכב. הקירות שמקבילים לחצר מעוגלים, ואת המעטפת עוטים קירות מישוריים שמוצבים זה לצד זה ונראים כקשקשים - אזור זה יתפקד גם בשעות אחר הצהריים. אחד המבנים קטן ופחות דומיננטי, אך רוטשטיין מסיט את תשומת הלב אליו: "יש אצלנו ילדים, שהדבר שהם הכי טובים בו זה להרכיב ולפרק מנוע, לכן ביקשתי שיתוכנן גם מוסך". לשיטתו, הוא אומר, אין לכפות על התלמידים חומרים עיוניים. מבחוץ, הבניין נראה ככל אחד ממבני הציבור האחרים, אך כשעוברים את הדלת השקופה נגלה חלל עבודה שאינו שכיח במערכת החינוך.
רוטשטיין מגדיר עצמו כאתאיסט, אך מאמין שבמקום שבו יש יהודים צריך להיות בית כנסת. זו הסיבה להימצאותו של אולם תפילה, המשמש גם כאודיטוריום, ובו 250 מושבים. הכיסאות יובאו מארצות הברית, התקרה חופתה בלוחות אקוסטיים, והקירות כוסו בפאנלים אקוסטיים עשויים עץ.
הצבעוניות של הכיתות
כל שכבת כיתות מיוצגת על ידי צבע מסוים: כיתות התיכון בכתום, בכחול ובאדום; כיתות החטיבה בצהוב, בסגול ובירוק. לוחות hpl (סוג של פורמייקה) מחפים את הכניסה, שספסל בטון מלווה אותה והוא מקביל לקיר בטון מאסיבי, שתפקידו ביטחוני. מאחר שהמנהל ביקש להקצות בכל בניין מקום לביטוי עצמי, האדריכלים תיכננו "לוח קנווס" לציור אינטואיטיבי, ובזמן הסיור רוטשטיין מתייצב בגאווה ליד ציור שכבר נרשם כאן, ומספר: "אחת המורות בחרה בילד, המאובחן כבעל תסמונת אספרגר, שינחה את הילדים האחרים ביצירת האיור, כשהכותרת 'איך מתקנים את העולם' מלווה את העבודה".
החללים הפנימיים עשירים יחסית למקובל בבתי ספר ישראליים ממוצעים, ובין הכיתות חלל גדול ובו שולחנות לימוד ובמה קטנה, כדי שכל תלמיד יעמוד פעמיים בשנה מול קהל של שלוש כיתות וידבר בפומבי. מניסיונו, אומר רוטשטיין כי ההרכב האנושי של כל כיתה מתחלק לשלוש קבוצות: עשרה תלמידים שאינם זקוקים לבית ספר, עשרה תלמידים "נורמטיביים" שמסוגלים ללמוד בכיתה, ועשרה הזקוקים ללמידה פרטנית, שאותם הוא מחלק לשתי קבוצות נוספות והחללים המשותפים ישמשו אותם.
הצבעוניות החיצונית חודרת לחללים הפנימיים: כל הקירות נצבעו בגוונים בהירים בהתאם לסקאלת הצבעים של המבנה, והריצוף זכה להתייחסות שונה בכל מבנה. התקרה מחופה בפאנלים אקוסטיים וממנה נתלים גופי תאורה כדוריים, וטבעות מתכת נקבעו כדי לתלות מהן עבודות. אחת ממחנכות כיתה י"ב מביעה חשש שהצבעוניות הפולשת לכל פינה תפריע: "אני לא יכולה לדמיין את אותם תלמידים שלי שסובלים מבעיות קשב וריכוז, לומדים בחלל המתעתע הזה". בין הכיתות משובצים חדרי מורים קטנים ובקירות הותקנו חלונות שקופים, המאפשרים הצצה לחלל הכיתה. "מפחידים אותי מורים שאומרים שהכול טוב בכיתה שלהם", מסביר המנהל, "וכדי לבקר את המתרחש בכיתה, ביקשתי חלונות שקופים".
ובינתיים בשדרות
תקציבו של בית הספר בשער הנגב – 100 מיליון שקלים - גבוה מהתקצוב המוגבל של משרד החינוך, משום שתורמים חיצוניים איפשרו להגשים את החלום. את המצב הנפוץ יותר אפשר לפגוש במרחק של כמה דקות נסיעה בלבד, כאשר מגיעים לשדרות.
אחרי כמה שנים שבהן התוספו לבתי הספר מיגונים מאולתרים ומכוערים, הוחלט בהתערבות בג"ץ שהמדינה תממן בנייה של בתי ספר ממוגנים בעיר שהפכה לקו חזית. לפיכך נבנו חמישה בתי ספר, שנחנכו לפני שנה בדיוק. שלושה מהם - "נווה מרגלית", "שקמי מעוז" ו"עטרת אסתר" - נבנו באותו מתחם ומונים ביחד 30 כיתות. הם תוכננו על ידי האדריכלים דוד נופר, גדעון חרל"פ ובני איזק, אך קשה לזהות את טביעת חותמם האישית, מאחר שמהנדס העיר יואב לפידות התווה את המראה החיצוני: חיפוי של אבן וטיח כורכרי. "האדריכלים עצמם לא היו מרוצים מההחלטה וחלקם אינם גאים ביצירה", אומר לפידות, "אך אני חושב שזה היה צעד נכון שמקנה חזות אחידה למתחם".
שנה לאחר שנחנכו, ניכרת הדלות גם בחצרות וגם בפנים. המסדרונות חשוכים, החללים מוזנחים והגינון דל. "התקציב לבנייה מתבסס על כספי משרד החינוך בלבד ואני צריך להסתדר עם מה שיש", אומר לפידות. אם ב"שער הנגב" אפילו המיגוניות תוכננו לפרטי פרטים, כאן הצבע היחיד הוענק להן על ידי אמן מקומי שעיטר אותן בציורים. באחד הקירות כבר פגע קסאם, והצלקת שהוא הותיר במבנה עדיין לא תוקנה. ההשוואה בין מערכות החינוך מעוררת הרהורים נוגים.
