בעוד שחלק מבסיסי צה"ל שבהם משרתים חיילים קרביים, במיוחד בשטחים וברמת הגולן, אינם ראויים למגורי אדם, הצבא טורח להשקיע בבסיסי הדרכה ומפקדה שנראים כמו קריות היי-טק חדשניות. משאבים רבים של כסף ותכנון מוזרמים לפרויקטים האלה, והתוצאה בהתאם: לא עוד אוסף מקרי של אוהלים וצריפים, אלא מבנים שיכולים להתפרסם בכבוד גם במגזיני אדריכלות בינלאומיים.
מחנה רעים, שהוקם בנגב המערבי על גבול רצועת עזה, הוא המלה האחרונה במגמה הזו. על רקע הנסיגה מעזה ב-2005, החל הצבא לתכנן את היערכותו מחדש סביב הגבול החדש-ישן. מתוך ראייה מערכתית ובמטרה לחסוך בהוצאות, הוחלט לאחד מחנות ויחידות, וכך נולד מחנה רעים (הסמוך לקיבוץ רעים, ומכאן שמו) המאכלס את אוגדת עזה והחטיבות הכפופות לה.
יש כיכר ויש שדרה
המחנה משתרע על שטח של 580 דונם (מהם 170 דונם בנוי) והקמתו עלתה 185 מיליון שקלים. התכנון הופקד בידיו של האדריכל צבי מוססקו שתיכנן בשנים האחרונות את בניין ביו-טכנולוגיה במרכז הרפואי הדסה עין כרם, 15 מבנים במחנה נבטים של חיל האוויר, ואת תיכון "עתידים" באור עקיבא (שעליו קיבל ציון לשבח מטעם אונסק"ו). "עבדתי הרבה שנים עם חיל האוויר", אומר מוססקו, "וכאן רציתי להביא ל'ירוקים' את מה שלמדתי בחיל האוויר - שהחייל לא צריך לסבול כדי להיות חייל".
את הפתרון ליצירת "תחושת המקום" הוא הגדיר באמצעות עידוד חיי קהילה, בכך שאיחד את כל מבני הציבור באופן שישרת את היחידות השונות ויעניק את האפשרות למפגש בין החיילים. מבני הציבור הוקמו בחלקם מסביב לכיכר, ובחלקם בצמוד לשדרה המעוטרת בצמחייה חסכנית במים ובריהוט רחוב מלא, הכולל עמודים עם שמות רחובות.
מלבד מוססקו, שתיכנן בניין אודיטוריום עם ספרייה ומרכז רפואי אזורי, השתתפו בפרויקט משרדי אדריכלים נוספים: סטיו אדריכלים בנו את בית הכנסת; המועדון תוכנן בגרוברמן אדריכלים; יהושע שושני תיכנן את השקמית, ואת מרכז הספורט תיכנן צחי הלברשטט. כולם פעלו בשיתוף ותחת הנחיות שהגדיר מוססקו לעיצוב שפה אחידה. השפה העיצובית המשותפת מתבטאת באבן כורכר מקומית בשכבות אופקיות, המופיעה בנדבכים הנמוכים של המבנים, ובטיח כורכרי המופיע בשאר חלקי החזית. השימוש באבן ובטיח המבוסס על כורכר גרוס מעניק תחושה שהמבנים צומחים מהקרקע החולית, משתלבים בנוף הצהבהב ומשפרים בעמידותם את יכולת התחזוקה של המבנים לאורך זמן.
אודיטוריום שלא פוגשים גם בעיר
מלבד בית הכנסת, שעליו פורסמה כאן כתבה נפרדת ביום הכיפורים, בולט בניין האודיטוריום בן 400 המושבים (שטחו הוא 1,250 מ"ר) וכולל גם אולם ספרייה ל-7,000 ספרים, חדר אינטרנט, חדר הנצחה וחצר מורשת סגורה. את הקמת הבניין תרמו בני הזוג רות וליאו דיוויד מלוס אנג'לס (הוא שירת בפלמ"ח כנער בן 16, וברבות השנים הפך לתורם משמעותי למען רווחת חיילי צה"ל), ובני זוג ידועים יותר - שריל והמיליארדר חיים סבן.
בניין האודיטוריום, המתאפיין בקווים מעוגלים ובצורת פרסה, מרשים בכל קנה מידה והפגישה בו במחנה צבא מצליחה להפתיע. המבנה מרחף בחלקו באוויר, והוא כולל סדרה של חללי מבואה - פתוחים וסגורים - המשתלבים בעיצוב הנופי הכולל. בעיצוב הפנים נראה שלא חסכו, וקשה להאמין שהאודיטוריום המשוכלל הזה נועד לשרת חיילים: גם במגזר האזרחי קשה למצוא אחד כזה.
מאחר שהתכנון ניסה לדאוג לרווחת החיילים, החליט מוססקו ליצור חיץ בין תנועת הולכי הרגל לתנועת כלי הרכב. "רציתי לתת לחייל הרגשה של בית ותחושה של מקום שאפשר להזדהות איתו, ולא מקום שהחייל יבוא לשרת בו וירצה רק לברוח ממנו", הוא אומר. אינג' איימן חלבי, ראש ענף דרום במרכז בינוי של צה"ל, שהתלווה ל-Xnet בסיור במחנה רעים, מציין כי "כיום יש מדיניות של השקעה בתשתיות שלוקחת בחשבון את הפן האנושי וגם את הפן המבצעי".
הוא מתגאה בכך שנעשתה מחשבה סביבתית, המתבטאת בתעלת תשתיות תת-קרקעית, בטיפול מוסדר בשפכים, ובהכנה להשקיה במים אפורים – פרויקט שיושק בימים הקרובים כפיילוט ראשון מסוגו במערכת הביטחון. ככל, זהו מחנה קומפקטי שאינו מבזבז שטחים, עם התייחסות לכיווני רוחות וקרינת שמש כדי להגביר את האור הטבעי במבנים ולצמצם ככל הניתן את הצורך בחימום ובקירור.
התבלינים בחצר הולכים לסלט במטבח
אם תחושת המקום, שעליה דיבר המתכנן, אכן תתגשם בקרב החיילים וסגל הבסיס, יהיה אפשר לזקוף זאת לזכותו של התכנון הנופי. הגינון, ריהוט החוץ ועיצוב הדרכים הם פרויקט של "קסם אדריכלים", בראשות אדריכלי הנוף ברוס לוין ולארי גורדון, שיצרו שילוב צמחייה מקומית עשירה וחוסכת מים עם צמחי תבלין שימושיים, שאת ריחם קשה לפספס כשחוצים את המחנה, וגם הדיירים לא מפספסים אותם: החיילים מכינים מהם תה, והטבחים מוסיפים אותם לתבשילים שהם מגישים בחדר האוכל.
מבני הציבור שהוקמו כאן – מהאודיטוריום ועד השקמית – מפתיעים בעיצובם, ולא רק ביחס למחנה צבאי אלא בישראל בכלל. אלא שאיימן חלבי פחות מתעניין באסתטיקה; לו חשובה התחזוקה: "החוכמה היא לא לייצר מונומנטים אלא מבנים שניתן לתחזק, כדי שאפשר יהיה לשמר אותם ולהכניס לתודעת החיילים את חשיבות השמירה על המחנה". נדמה שההשקעה משתלמת. התחזוקה שממנה נהנה המחנה בימים אלה, הודות לצוות הנהלה המקפיד על התפעול, מעיד על ההערכה שחשים החיילים ומפקדיהם. נותר רק לראות אם התחזוקה הזו תישמר לאורך זמן, ואם צה"ל יחליט לשפר את רמת המחנות לא רק בבסיסי מטה ועורף, אלא גם למען החיילים הקרביים.
