ככה לא בונים קמפוס

בימים הקרובים תחשוף הנהלת "בצלאל", האקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים, את זהותם של האדריכלים שיתכננו למענה קמפוס חדש. הפרויקט השאפתני שיוקם במגרש הרוסים, סמוך לכנסייה הרוסית המפורסמת ובתוך מארג של מבנים היסטוריים, יחזיר את בצלאל למרכז הבירה אחרי שנים ארוכות של "גלות" בהר הצופים. זו אחת ההתמודדויות האדריכליות היוקרתיות שזכורות כאן בשנים האחרונות – ורשימת השמות מעוטרת באבק כוכבים. כך, ברשימת הצוותים שהוזמנו להשתתף בהתמודדות המחודשת ניתן למצוא את הרביעייה הבאה:

• אדריכל-העל נורמן פוסטר, זוכה פרס פריצקר, שתיכנן בין היתר את כיפת הרייכסטאג בברלין, את בניין "המלפפון החמוץ" בלונדון, את מגדל HSBC בהונג קונג ואת נמל התעופה שלה. פוסטר מתמודד לבד על תכנון בצלאל, ללא עמית ישראלי.
  

• סטודיו SANAA: קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה, זוכי פרס פריצקר, שתיכננו בין היתר את New Museum במנהטן, חנויות דגל של דיור ופראדה בטוקיו, וחנכו לאחרונה את מרכז רולקס בלוזאן. השותף המקומי שלהם בהתמודדות הוא משרד ניר-קוץ אדריכלים (שהשתתף בתכנון מגדל הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב יחד עם אדריכל-העל אי.אם.פיי).
  

• האדריכל הצעיר אסף לרמן, ששיפץ את אצטדיון יד אליהו ואת שלב א' בבניין עיריית תל אביב, הוא החזית הישראלית של סטיבן הול, מי שתיכנן בין היתר את מוזיאון הרנינג בדנמרק, את מוזיאון נאנג'ינג (שעליו נכתב כאן בשבוע שעבר), וזכה לאחרונה בתכנון מוזיאון מוזיקה בהאנגז'או, סין.
  

• משרד מייזליץ-כסיף, זוכי פרס רכטר לשנת 2008 על תכנון נמל תל אביב, הם במכרז זה השותף הישראלי של משרד RMJM הבריטי, המהווה איחוד של מספר משרדים, הפועלים בעיקר בעולם השלישי.
  

מעל פסגת הר הצופים

הפסל והצייר בוריס שץ ייסד את בצלאל, בית הספר הראשון בארץ ישראל לאמנות ועיצוב, ב-1906. בראשית דרכו פעל המוסד הירושלמי בשכונת החבשים, אך תוך זמן קצר עבר לשני בתי מידות ערביים שתוכננו במקור כבית מגורים לאחד מעשירי העיר, ברחוב שלימים נקרא בצלאל. ברבות השנים התפתח בצלאל והחל לסבול ממצוקת מקום, עד שהתפצל לתריסר מבנים שפוזרו ברחבי מרכז העיר.

בשנות ה-70 החליטו המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ותקצוב כי יש למצוא אכסניה רחבת-ידיים לבית הספר. אחד המיקומים שהוצעו היה מורדותיו הדרומיים של מוזיאון ישראל, ולפרויקט הוזמן האדריכל זוכה פרס ישראל אל מנספלד, שתיכנן את המוזיאון עטור השבחים. חפירת היסודות כבר הייתה בעיצומה, כאשר קשיי תקציב אילצו לקטוע את העבודה. הפרויקט נגנז.

ב-1989 נטש בצלאל את מרכז העיר ועקר הרחק ממנה, לקמפוס הר הצופים, במבנה שתיכננו האדריכלים גרשון וברק ציפור. מאבקי סטודנטים חריפים לא הצליחו למנוע את המעבר, שהיה טראומטי. המעצב הגרפי ולימים זוכה פרס ישראל, דוד טרטקובר, אמר בשעתו: "מבחינה חברתית, בשנים בהן למדתי (64'-66'), בצלאל היה גוף דומיננטי בחיי התרבות והבילויים בירושלים, דבר שהיום לא מורגש. לדעתי, המעבר להר הצופים יהיה בכייה לדורות: המוסד ייבלע בעתיד בתוך האוניברסיטה ויהפוך לפקולטה במסגרתה". יוסי שטרן, מורה במוסד שנבחר לשאת "הספד" בטקס אלטרנטיבי לחנוכת הבניין, אמר: "כתם צבעוני שקיים כבר מאה שנה ייעלם מחיי העיר ירושלים. הסטודנטים כבר לא יקנו מעורב ירושלמי בשוק ולא יישבו ב'טעמון'. והצעירים יציירו אבסטרקט, מרובעי פלסטיק ברזל ואלומיניום. אמנות אנונימית בלי חוויה מיוחדת".

הסנונית הראשונה שהתעופפה מהר הצופים הייתה המחלקה לאדריכלות, שחזרה אל המבנה ההיסטורי שלה במרכז העיר לפני כתריסר שנים. הנהלת בצלאל הגיעה למסקנה, בעקבות המעבר, כי יש לרדת מההר ולחזור העירה. בעקבות זאת הוכרזה ב-2006 תחרות לתכנון קמפוס חדש במגרש הרוסים, שיחליף את מבצר השיש הצופה למדבר יהודה וים המלח. מארגני התחרות הכריזו: "הצבתה מחדש של האקדמיה הלאומית לאמנות ולעיצוב במרכז החיים האורבניים של ירושלים תאפשר אינטראקציה בין הסטודנטים לבין הנעשה סביבם. מבחינתה של ירושלים זהו אימוץ של קהילה צעירה, יוצרת ותוססת למרכז העיר, שתעניק לה חיות חדשה ומהפכנית".

חמש שנים עברו מאז.

הלם בחללית

188 הצעות הוגשו לוועדת התחרות מאת טובי האדריכלים המקומיים והבינלאומיים, חלקם הוזמנו מטעם בית הספר להשתתף בתחרות. תשעה משרדים העפילו לשלב הגמר שנערך בקיץ 2007, ובאופן מפתיע, היה זה משרד צעיר ואנונימי שעקף את כולם. משרד "סטודיו", של איישן איפקצ'י וג'ם יורטסבר, צמד טורקי-גרמני לא ידוע, זכה בהתמודדות. הנה ההצעה שלהם:

בהרצאה שהעבירו השניים ב"חללית בירקון 70" בתל אביב בספטמבר 2009, במסגרת אחד מביקורי העבודה שערכו בישראל, נחשף הקהל לדלות ניסיונם: עיצוב חזית בניין מגורים, מספר עבודות עיצוב פנים (ובכלל זה משרדם בעיר קלן), עבודות על נייר ועיצוב אגרטל דקורטיבי. בתום ההרצאה נותר הקהל ההמום נטוע במקומו. השאלה שכמו ריחפה בחלל האוויר הייתה מדוע נבחרו דווקא אדריכלים אלה כדי לתכנן את פרויקט הדגל של המוסד האקדמי הוותיק במדינה בתחום האמנות, העיצוב והאדריכלות, שממשיך לשמור על בכורה בחלק ניכר מהתחומים שהוא עוסק בהם.

שמחתם של השניים לא האריכה ימים, משום שזכייתם בפרויקט בוטלה. אף שבתחרות השתתפו מאות אדריכלים שהשקיעו מזמנם ומכספם, לא טרחה הנהלת בצלאל לפרסם הודעה רשמית המנמקת את המניעים לביטול התחרות ואת המשך הפרויקט. מאכזב היה לגלות כי מוסד המבקש לקדם את מקצוע האדריכלות ולעודד את האדריכלים הצעירים להעז ולהצליח, לא טרח לשמור על שקיפות כלפי העוסקים במלאכה.

אז למה בוטלה התוכנית הזוכה?

ניסיונות לשוחח בחודשים האחרונים עם צמד האדריכלים לא צלחו. נשיא בצלאל, פרופ' ארנון צוקרמן, סירב להגיב לכתבה. האדריכל פרופ' דוד גוגנהיים, מוותיקי המרצים במחלקה לאדריכלות המכיר היטב את הנפשות הפועלות, מספק הסבר אפשרי: "הנהלת העירייה הקודמת נתנה אישור עקרוני ואמרה שגובה הבניין החדש יהיה כגובה בניין העירייה, אך הנהלת העירייה החדשה לא הסכימה ודרשה שבניין בצלאל יהיה נמוך יותר בקומה, כדי לא להסתיר לראש העיר ולסגנים שלו את הנוף. המצב דרש שינוי תוכניות, ולהעביר אלפי מטרים רבועים למקום אחר. האדריכלים סירבו לשינויים, ובסוף גם נפרדו".

כנסיית השילוש הקדוש, מגרש הרוסים (צילום: אלכס קולומויסקי)

גוגנהיים מציין כי הנהלת בצלאל יצאה לתחרות ללא תוכנית בניין עיר מאושרת, כך שגובה הבניין לא היה מעוגן בה. לפיכך יכולה הייתה העירייה לשנות את דעתה ולפסול את התוצאה. ומאחר שהתחרות נערכה באופן פרטי על ידי בצלאל, ולא באמצעות עמותת האדריכלים, רשאי היה המוסד האקדמי לקבוע את כללי המשחק ולשנות אותם לפי ראות עיניו בדיעבד. לדברי גוגנהיים, בימים אלה מתקיים משא ומתן על הרחבת שטחו של הקמפוס החדש, כך שיכלול את שטח מוזיאון המחתרות שלא נכלל בשטח המקורי, וכעת נראה כי ישתלב בפרויקט.

אין תחרויות, יש הזמנות

ביטול התוכנית הפתיע רבים, אך למעט מספר קולות שהשמיעו אדריכלים שהיו מעורבים בה בשלב כזה או אחר, לא נשמעה קובלנה מצד גוף ייצוגי כלשהו. כך או אחרת, לאחר הביטול בחרה הנהלת בצלאל שלא להתייחס לכל עשרות ההצעות שהוגשו לתחרות; היא פנתה לאדריכלים מסוימים כדי שישתתפו בתחרות חדשה.

חשוב לציין כי בשונה מהתחרות הקודמת, שבה נדרשו המתמודדים להגיש הצעות לתכנון הקמפוס החדש, הרי שעתה לא נדרשו האדריכלים שהוזמנו על ידי בצלאל להגיש דבר. הבחירה תיעשה על סמך ניסיון והערכה. אגב, לא נמסר מי יקבל את ההחלטה הפעם, והאם מדובר באותה קבוצה שקיבלה את ההחלטות בפרקים הקודמים.

האדריכל הוותיק ישראל גודוביץ מספר כי נדהם לשמוע על ביטול התוכנית הזוכה, וחשש שהמהלך יהפוך לדפוס קבוע של חוסר שקיפות וזיגזגים בתחרויות. לדבריו, "פניתי אל מי שעמד בזמנו בראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל והיה בצוות השופטים של התחרות, פרופ' צבי אפרת, ושאלתי אותו 'אתם נורמליים? מה קרה, הם לא נתנו מספיק שוחד? הרי היום עשיתם את התרגיל לצמד הזוכה מאירופה ומחר יעשו את זה לנו'".

אפרת אינו זוכר שיחה כזו. הוא מודה כי יש מאבקי כוח ומתחים בין אדריכלים כמו בכל שדה מקצועי, ולדבריו התופעה אינה קשורה בהכרח לאדריכלים עצמם אלא לגוף היציג שלהם: "האדריכלים הם לא אלה שביטלו את התחרות, אלא האיגוד שלנו איפשר מצב שבו אין הסדרה בחוק תחת גוף חזק של כללים לתחרות. אין פה בעיה אתית אלא הסדרת נורמות ציבוריות, ולכן אני לא חושב שזו הבעיה שלנו".

על חשיבותן של תחרויות אדריכלים ניתן ללמוד מהאדריכלית הוותיקה שולמית נדלר (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, משרד חשוב בתכנון הציבורי בישראל): "כשסיימנו את הלימודים, בשטח היו כמה אדריכלים דומיננטיים כמו אריה שרון, דב כרמי וזאב רכטר, וזה לא היה קל. אלה שהיו 'בנים-של' הסתדרו, אבל אנחנו היינו צריכים להתחיל מהתחלה". הודות לנוהג שהיה מקובל אז, לערוך תחרות אדריכלים פומבית כמעט לכל מבנה ציבור, היא אומרת שהיא ובני דורה הצליחו להשתלב בשוק העבודה ולהפוך במהרה לאדריכלים מובילים. כיום, היא מציינת, כמעט ואין תחרויות: במקומן מתקיימות תחרויות מוזמנים מצומצמות בין אדריכלים הנבחרים מראש. כך קרה גם כאן.

אנחנו לא מספיק טובים?

על ביטול התוכנית הזוכה גוגנהיים אינו חולק, אלא על הנהלת בצלאל: "מה פתאום בוחרים אדריכלים מחו"ל, מה הפרובינציאליות הזאת? יש מספיק אדריכלים ישראלים טובים שיכולים לבנות קמפוס כזה ובנו כבר פרויקטים מורכבים בהרבה". לא מרגיעה אותו העובדה שבכל צוות הניגש למכרז הסגור של בצלאל יש שותף ישראלי: "השותף הישראלי יעשה את כל העבודה השחורה, כשהאדריכלות האמיתית תיעשה בחו"ל. זה לא הפתרון. על זה צריך להילחם בעמותת האדריכלים".

גם האדריכל יהושע גוטמן, מרצה במחלקה לאדריכלות שהשתתף בתחרות לתכנון הקמפוס והגיע לשלב הסופי, לא מבין מדוע לא חזרה ההנהלה לתוכניות שהעפילו לגמר, כאשר החליטה לבטל את הזכייה הקודמת. "היה הוגן לחזור לתחרות שבה הצטבר ידע רב והושקעו הרבה כספי ציבור", הוא טוען, "אבל היה 'דיבור' על כך שמבחינה משפטית מצאו שלא ניתן לחזור לתחרות ולכן החליטו להיכנס להליך חדש".

הוא מדגיש כי חוסר השקיפות הציבורית, שבו מתאפיין המכרז כולו, מחייבת מענה: "תחרויות מאפשרות לרענן את השורות ולהכניס אנשים חדשים למערכת ולכן ברור שהן הכרחיות, כי כך נמנעים כל אותם קרטלים וריכוזיות בתחום האדריכלות. ברגע שהתהליך סגור ולא ברורים בו הפרמטרים, נוצרת בעיה".