השכונה שגדלתי בה התחילה בארבעים בתים חדשים בשולי העיר באר שבע, כמעט באמצע המדבר. הם נבנו בסוף שנות ה-50 בשביל מדענים הצרפתים שהגיעו לעזור בבניית הכור בדימונה. דאגו להם כנראה, כי המעבר מפאריז או מניס ישירות לנגב עלול להיות טראומטי. הביאו ארכיטקט, אברהם יסקי (יחד
עם אמנון אלכסנדרוני), שהקדיש מחשבה בתכנון בתים זהים, קטנים, אשר יאפשרו חיים קרירים במדבר. בנייה פשוטה: פטיו קטן בחלק מהבתים, חלונות צרים, ארוכים וגבוהים בחדרי השינה, גגות שטוחים, גינות קטנות, רחובות רחבים. 40 בתים כאמור, והשכונה קיבלה מהם את שמה: שיכון הארבעים (אך לשכונה שמות נוספים –"וילות רסקו" או "נוה עופר", לזכר בן השכונה עופר צידון, שנהרג במלחמת יום הכיפורים).
אחרי שהצרפתים עזבו, קנו את הבתים אנשי מינהלה, צבא, מדע ותרבות של העיר באר שבע. השכונה הורחבה, נוספו עוד רחובות, בכולם אותם בתים, בשינויים מינוריים. גבולותיה ברורים: כאן היא מתחילה, כאן היא נגמרת. בצידה האחד ואדי המוביל אל עומק המדבר בואך חצרים, בצידה האחר מעברת דרום, ובצד - מרכז קליטה גדול (שאותו תיכננו יסקי ואלכסנדרוני קצת קודם). הרבה ילדים החלו למלא את השכונה, שגרו בה ראש העיר נאווי, והגזבר הכט, ומנכ"ל הכור סרוסי, ואלוף פיקוד הדרום שרון, ומפקד בית הספר לטיסה טרנר, אבל גם ד"ר טיברין הרופאה ופליישר הרוקח (הכפיל המקסים של גוטמן מ"דלת הקסמים"), וד"ר יגיל שמגדל גמלים, ומנהלת היסודי ובעלת חנות הפרחים ובעל חנות כלי הכתיבה ומוכרת הספרים ומנהל הבנק ואחות בית ספר, הספרנית, המזכירה, המורה לחלילית ומנהלת התיכון. בכל העיר, בכל מקום היה מישהו מהמשפחה הגדולה הזו שחייך אליך.
כל בית היה פתוח בפניי
זו הייתה שכונת חיים אמיתית: והיא, על רחובותיה, על בתיה, על הטבע הסובב אותה, הייתה כל עולמי. כשאני חושבת על המושג בית, אני מודעת עתה לכך שאני כוללת בו לא רק את קירות ביתי אלא גם את מרחבי השכונה. הרחבה ליד המכולת - הסלון; גן השעשועים - חדר המשחקים; הרחובות – מסדרונות; והוואדי והמדבר - החצר האחורית. ובתי הילדים האחרים: חדרים, חדרים של ביתי העצום.
כל בית בשכונה היה פתוח בפניי, לכל אחד יכולתי לגשת, לדפוק על דלתו, להיכנס לחצר: לקטוף שסק או לשתות מים רותחים מהצינור. כשאני חוזרת בלילה מאוחר מחוג הבלט, האוטובוס מוריד אותי בשכונה אחרת, אני הולכת ברגל, כבר חשוך, הלב שלי דופק, צעדיי מהירים, אני רוצה כבר להגיע, נשימתי מהירה והנה רגלי נוחתת, על המדרכה, ליד הבית הראשון של רחוב המכבים, הלב נרגע, הדופק יורד, פה כבר לא יקרה לי דבר. זה הבית שלי. אני מכירה כל זוית כל פינה, גם היום. אני זוכרת את הבית של כולם, זו לא חוכמה, לכולם היה כמעט את אותו הבית. בכל בית, הרגשתי כמו בבית: אין צורך לשאול "איפה השירותים?" כי ברור בדיוק איפה הם, איפה חדר ההורים, איפה המטבח. ההבדל היחיד בין הבתים הוא שיש כאלה שמותר להיכנס אליהם יחפים ויש שלא (אצלנו לא!)
הרחובות בשכונה רחבים, מעט מאוד מכוניות, אחת לכל בית בערך, והעוברים בשכונה יודעים: הרחוב של הילדים, לא של המכוניות, ואף אחד לא יצעק עליי "היי ילדה, למה את משחקת באמצע הכביש?" אני משחקת "פינות", משחק כדור שבו אתה זורק את הכדור לפינת המדרכה שמנגד ותופס אותו. היום כבר אי אפשר לשחק פינות. בתל אביב יש מכוניות חונות, במושב ג'יפים חולפים במהירות. בשכונה שלי תמיד היה אפשר לשחק פינות, וגם עמודו, מחניים, שבע אבנים וארבע מקלות. משחקי רחוב, משחקי ילדות, משחקי בית.
השיא, ימי שישי בערב: "משחק לילה". ברחבה שליד המכולת, החל מהשעה 20:00 בערב, בגמר הארוחות, ילדי השכונה מתכנסים, לא נשארים בבית לראות עם ההורים טלוויזיה, מה פתאום! יש "משחק לילה"! הווה אומר: כולם, חבורות חבורות לפי גילאים, משחקים כל הלילה, לפעמים במשולב. דג מלוח, ודגל ענק (מחנה אחד בכל קצה של השכונה), ואמת או חובה וחמש דקות בגן עדן. משחקים פשוטים, חוקים פשוטים. הולכים לישון מאוחר.
למחרת נפגשים שוב, הפעם בגן שעשועים, הגינה שלנו, הלב של השכונה, שם במרכז עמד מגרש הכדורסל והמקלט. והמקלט היה שוקק וקריר, תמיד מצאת שם מישהו. במקלט היה "מכבי צעיר" וכולם, כל ילדי השכונה, היו במכבי צעיר. אפילו מי שנמאס לו ופרש מהתנועה, עדיין היה במכבי. שם היו הפעולות, א"שי לילה, תרגילי הסדר והפזצ"טות וה"חזק מגן על החלש", שם היינו בונים עולמות מסנאדות וחבלים: אוניות, מגדלים וכתובות אש. ובין שיחי ההרדוף שסביב למקלט ולגינה היינו מתחבאים, מתחבקים, נוגעים. שם החזקתי את היד לחייל הסודי שלי שהכרתי בשירות הלאומי.
ובקצה הגינה הוואדי, הגבול החוצץ בין הירוק של השכונה והצהוב של המדבר, שם הייתי מגלה את טבעו של העולם, את מחזור החיים: את הראשנים של סוף החורף, את הצפרדעים, את עקרבים השחורים מתחת לאבנים, את השיחים המתגלגלים ברוח החמה. אני מטיילת, חבריי סביבי, הולכים רחוק, רחוק, מגלים גולגלות ועצמות יבשות של כבשים ונורא מפחדים. המדבר היה הבית שלי, כל פינה הייתה הבית שלי, והמראות חדים והריחות מתקיימים: הנה כאן הבור של הגוגיים, כאן האוטו הישן שבתוכו מתנשקים, כאן קברי בית קברות מוסלמי שבקרבם צומחים נר הלילה וסביונים וחיפושיות משה רבינו מטיילות על ענפיהם. הנה עננת ריח סרחון מ"מכתשים" וכאן בכביש יש חור גדול וקן נמלים ענק שעובד כבר שנים ומייסד שכונה נוספת מתחת לאספלט הלוהט. ובין 14:00 ל-16:00, דממה. רק קולם של מנועי הדזרט-קולר (המזגנים שהיו לנו) ופעפוע המים בצינורות שלהם נשמע.
והגגות של השכונה גם הם הבית שלי, החדרים הסודיים. עליהם אנחנו רצים, חבורות של ילדים, קופצים מגג בית, לגג מחסן, מגג בית לגג מחסן ויורדים באומץ את כל רחוב המכבים. ובגיל מאוחר יותר חדר השיזוף שלי, שמן אגוזים, רדיו טייפ, וענבים קרירים ופרחי הטיס מחצרים עוברים מעל וקורצים לי עם הכנפיים.. אני אוהבת את הבית שלי.
משהו נעלם
ואז אני עוזבת את הבית, בגיל 17. שכונה אחרת, צפון תל אביב, ומשהו נעלם. התגייסתי, אינתיפאדה, אבי האהוב נהרג בתאונת דרכים בכביש בין באר שבע לתל אביב. השתחררתי, נכנסתי למירוץ, עברתי לעולם האחר, האמיתי, למגרש המשחקים הגדול של תל אביב, מתפתה להאמין ששם החוקים אחרים: תחרות החליפה חברות, אינדיבידואליזם החליף קולקטיביזם, מותגים החליפו צניעות, תחכום החליף פשטות. ורק להוכיח, להוכיח, להוכיח, להוכיח....
20 שנה חלפו, 20 שנה שבהם צעדתי בשבילי שכונות אחרות, בתים זרים. והיו זמנים מוארים והיו זמנים חשוכים והלב דפק והנשימה מהירה ואין מי שירגיע. ואז שוב פרידה, גוף אימי נכנע למחלה הנוראה, ושם ליד מיטתה הבנתי שאני רוצה לחזור הביתה, לרחובות, להאט את קצב החיים, לשקט, לערכים: "הביתה לחזור, הביתה אל השקט". לחזור לילדות, או יותר נכון להחזיר את הילדות אליי - להביא את העבר אל העכשיו. עזבתי את עבודתי והתחלתי בדרכים שונות ללכת בדרך חזרה אל התום, אל היופי, אל הריקות שבמדבר.
ביום חמישי השבוע מתקיים בשכונה שלי כנס מחזורים גדול של כל ילדי השכונה לדורותיהם, בשם "משחק לילה", כמו המשחק הקבוע שלנו ביום שישי בערב. הכנס התחיל כדף פייסבוק שפתחתי לפני שנה, ואליו הצטרפו אט- אט 250 מילדי השכונה. ההתרגשות עצומה.
- אתם גרים ברחוב או בשכונה מיוחדים מבחינה אדריכלית? גרתם פעם? כתבו לנו
