עבודות הביכורים של אדריכלים טומנות בחובן את הניצוץ הראשוני של הגשמה ומימוש, שקיים אצל כל יוצר. חמשת האדריכלים שעבודות הביכורים שלהם מוצגות כאן, הצליחו במהלך קריירה ארוכה הנמשכת כמעט 60 שנה (ובחלקם אף למעלה מזה), לקחת חלק פעיל בבניין הארץ ולעצב את הנוף הבנוי המוכר לנו. המשותף לקבוצת אדריכלים זו היא העובדה שהצעיר שבהם חוגג השנה 80, ויחד עם זאת מפתיע ומשמח לגלות שכולם ממשיכים לרכון על שרטוטים, להתרוצץ בין ועדות תכנון, לקדם ולתכנן פרויקטים חדשים. שולמית נדלר, דן איתן, מרדכי בן חורין, יעקב יער ומנחם כהן – כולם בוגרי הפקולטה לאדריכלות בטכניון, בשנותיה הראשונות של המדינה וקודם לכן.

את ההזדמנות לתכנן באופן עצמאי בפעם הראשונה אפשר לקחת או לקבל. סביר להניח שמרבית האדריכלים נותרים שכירים כל חייהם, אך חלק לא מבוטל בוחר כבר בשלבי חייו המקצועיים המוקדמים לנסות את מזלו כעצמאי. מתוך החמישייה המוצגת כאן, שניים החלו כמתכנני בתי מגורים פרטיים, וחלק זכו בתחרויות או ניצלו קשרים טובים והצליחו להשתלב בעשייה עם תכנונם של מבני ציבור משמעותיים.

בשנים עברו הוענקה לאדריכלים, ובכלל זה לאלה הצעירים בעלי הניסיון המועט, ההזדמנות להתמודד בתחרויות אדריכלות פתוחות, להוכיח את כוחם ולהשתלב מיד בשורה הראשונה של עולם התכנון. בעשורים האחרונים לא רק שהתמעטו תחרויות התכנון הפתוחות, אלא שסעיפים שונים מונעים מאדריכלים צעירים מלהתחרות כעצמאיים. ראוי אם כן לשוב ולהתבונן היום, למעלה מחמישים שנה לאחר שתוכננו, בעבודת הביכורים של אדריכלים קאנוניים שעדיין פעילים, וללמוד מההזדמנות, התעוזה, מהצניעות ומהפשטות שאפיינו את עבודתם.

1. שולמית נדלר |מדרשת רופין

האדריכלית שולמית נדלר ממשיכה לפעול במשותף עם האדריכל משה גיל. נדלר וגיל הם היחידים שנותרו ממשרד האדריכלים המיתולוגי נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, שיחד תיכננו פרויקטים כדוגמת ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, תיאטרון ירושלים ובניין עיריית באר שבע. עדות להמשך פועלם ניתן למצוא בשלב ג' של האקדמיה למוסיקה בירושלים ושלב נוסף למרכז הספורט בקמפוס הר הצופים שתיכננו השניים בשנים האחרונות, וקיבל לאחרונה את כל האישורים הנדרשים. את המשרד ייסדה שולמית נדלר יחד עם בעלה וחברה לספסל הלימודים מיכאל נדלר ז"ל, שהלך לעולמו לפני כעשרים שנים.

ב-1945 סיימו הנדלרים את לימודי האדריכלות והצטרפו למשרדו של מאיר הורמן, שתיכנן בין השאר את בית ציוני אמריקה בתל אביב. מדי ערב לאחר שעות העבודה הקדיש הזוג הצעיר את זמנו להתמודדויות בתחרויות תכנון שונות, במטרה לפרוץ ולהצליח. ב-1946 התממש חלומם, ושולמית ומיכאל נדלר זכו במקום הראשון בתכנון קמפוס המדרשה לחקלאות על שם רופין בעמק חפר (כיום המרכז האקדמי רופין). הזכייה הביאה אותם לפתוח משרד משלהם.

בהצעתם הזוכה, על תכנון תוכנית-אב ותכנון עקרוני של מבני הקמפוס, ניצלו הנדלרים היטב את הגבעה הקטנה שעליה הוצע להקים את הקמפוס. פסגת הגבעה נותרה כשטח פתוח לרווחת התלמידים והמורים, בעוד שהמבנים מקיפים את הגבעה ומתייחסים אל החלל המרכזי הפתוח.

מכללת רופין, בתכנון הנדלרים (באדיבות שולמית נדלר)
מכללת רופין, בתכנון הנדלרים (באדיבות שולמית נדלר)

נדלר נזכרת היום לאחר 64 שנה, כי היא ובעלה נסעו לחיפה באוטובוס, ובמהלך הנסיעה על הכביש הישן, כשחלפו על פני הגבעה והבחינו בתחילת עבודות הבנייה, זיהו השניים מחלון האוטובוס כי המודדים הציבו את מיקום היסודות בזוית שונה מזו שתיכננו. "החלטנו מיד לרדת מהאוטובוס באמצע הדרך, ניגשנו למנהל העבודה וביקשנו לשנות את פסי המדינה בהתאם לתוכנית", היא מספרת. "שינוי כזה היה משנה לנו את כל התוכנית. באותן שנים היה כבוד לאדריכל, ולמרות שהיו כבר חפירות, הם הורידו הכל ושינו". הפרויקט נבנה בשלבים וליווה את המשרד במשך עשרות שנים.

2. דן איתן | תחנה מרכזית חדרה

האדריכל דן איתן מוכר הודות לפרויקטים בולטים שתיכנן (בין השאר בשותפות עם האדריכל המנוח יצחק ישר), כמו בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, מוזיאון תל אביב לאמנות והקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. כיום שותף איתן במשרד אדריכלים ומתכנני ערים יחד עם האדריכלית רות להב-ריג. קודם ליציאתו לדרך עצמאית, הוא עבד כשכיר במשרדו של זאב רכטר, שם שקד על תכנון שכונת מעוז אביב, בעבר הירקון בתל אביב. בתוך כך קיבל הצעה ממשרד יועצי תנועה שעימם עבד, ליטול על עצמו את תכנון בניין התחנה המרכזית של חדרה בעבור "אגד". איתן נענה להצעה.

מלבד מסוף נוסעים, התכנון כלל גם חניון אוטובוסים, מוסך, שטחי מסחר, הסעדה ושירותים. הוא התבסס אמנם על מבנה טיפוסי של תחנות מרכזיות שהקימה אגד באותה תקופה, אך איתן השתדל לייעל את התחנה על פי תפיסתו. "התחנה הייתה גדולה במיוחד, היות ובאותם ימים חדרה הייתה צומת חשוב", נזכר איתן. "כביש 2 לא היה, ולכן חדרה ניצבה במחצית הדרך בין חיפה לתל אביב, וגם שימשה כתחנת עצירה לפני הגליל וצפון הארץ, לא רק לאוטובוסים אלא גם למשאיות. עיקר ההשקעה היה בהצללות טובות לרציפי ההמתנה וביצירת חזית אטרקטיבית לשטחי המסחר. הכוונה הייתה ששטחי המסחר יתנו מענה לא רק לנוסעים עצמם, אלא גם לתושבים שהתגוררו בסמוך לתחנה".

התחנה המרכזית בחדרה. פשוט ושימושי (צילום: הנס פיין)
התחנה המרכזית בחדרה. פשוט ושימושי (צילום: הנס פיין)

איתן רואה בעבודת ביכוריו יצירה אדריכלית שהתאימה לזמנה. הבניין נבנה על פי עקרונות הברוטליזם - בטון חשוף, ללא קישוטים - כך שיעניק מענה מירבי לצרכיו השימושיים ולא מעבר לכך. "חשיבותו של הבניין הייתה שבתוך כל הבנייה הצנועה רציתי ליצור תחושה של מבנה ציבור, עם תוכנית המקלה על ההתמצאות בו". לדעתו, זהו "מבנה לא מורכב ופשוט מאוד, חסכני ופונקציונאלי, והשיקולים שכיוונו את התכנון אז תקפים גם היום".

3. מרדכי בן חורין | בית פרטי בפתח תקוה

ב-1956 סיים בן חורין את לימודי האדריכלות והצטרף למשרדו של אביו המהנדס. לדבריו, כבר בזמן לימודיו הבין שהוא מעדיף לעבוד במקצוע מאשר לשקוע בתוכניות שאינן מתגשמות בחדרי האקדמיה. וכך, את עבודת ביכוריו תיכנן בן חורין עוד בזמן הלימודים. אורי רובנר, חבר ילדות קרוב, פנה אליו בבקשה לתכנן לו ולזוגתו את ביתו הפרטי בפתח תקוה, ברחוב התשעים ושלוש 6. הבית, אגב, נהרס בינתיים. בן חורין הטביע את חותמו במבני ציבור, בין היתר במגדל דיזנגוף סנטר, במצודת זאב ובבית אסיה בתל אביב. כיום הוא מתכנן בעיקר בתים פרטיים.

על עבודת ביכוריו הוא מספר: "הייתי סטודנט, ולכן על כל דבר בתוכנית חשבתי מיסודו. רציתי שהבניין ייראה תמיד כמו חדש, ולכן ערבבנו את הטיח עם חצץ והקבלן זרק אותו על הקיר, וכך לא ראו במשך עשרות שנים שהבניין מזדקן. זה היה חידוש גדול באותם ימים". בדומה לשאר עבודותיו, גם בית זה כלל חידושים שנחשבו לפורצי דרך בזמנם.

עבודותיו של בן חורין מתאפיינות בתוכנית פשוטה המתבססת על גריד מודולרי, שמשמעותו חזרה על מידות קבועות בגבהים, באורכים, בהצבת פרטי הבניין וכדומה. 12 מטר על 12 מטר עם חצר פנימית היה גודל המבנה. כיום, מהתבוננות בתוכנית המשוחזרת ששירטט בן חורין מזיכרונו לצורך הכתבה, ניתן ללמוד על האיכויות שבתכנון מודולרי, פשוט ונקי. את היכולת לשרטט מחדש ובמהירות את תוכנית הבית, עשרות שנים לאחר מעשה כשרק תמונה אחת בודדה שרדה מהבית בארכיונו הפרטי, מסביר בן חורין כך: "יש לי זיכרון סלקטיבי, ולכן שמות של אנשים אני לא זוכר, אבל מידות של תוכנית, שיפועים חומרים - הכול אני זוכר".

בן חורין, בעבודת הביכורים שלו, תיכנן ועיצב גם את פנים הבית – בין השאר מטבח וריהוט בחדר המגורים ובחדרי השינה. "הודות לחידושים שהכנסתי לבית, הוא הפך לאתר עלייה לרגל", מספר בן חורין בגעגוע, כשהוא נזכר בבית הראשון שתיכנן. "היא הייתה תוכנית פשוטה, ולכן מעולה. לצערי, היום כבר לא מתכננים ככה".

4. יעקב יער | דירת גג בתל אביב

בקריירה ארוכת שנים, תיכנן האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב יער שכונות ובתי מגורים רבים, ובין השאר היה חבר בצוות תכנון יפו העתיקה בשנות הששים. כיום הוא שותף במשרד אדריכלים יחד עם בנו ובתו, המתכננים יחד שכונות חדשות רבות וגם תוכנית מתאר חדשה לעיר נתניה.

עבודת ביכוריו הייתה דירת המגורים המשותפת שתיכנן והקים עם אשתו, האדריכלית אורה יער ז"ל. בדירה זו, אגב, התגורר כמה שנים לאחר מכן גם הזמר והמלחין צביקה פיק. בראשית דרכו עבד יעקב במשרדו של האדריכל אריה שרון, ואילו אשתו עבדה במשרדו של דב כרמי ולאחר מכן אצל רוברט בנט. ב-1955 עשו השניים עסקה עם בעל בניין ברחוב פרישמן 8 בתל אביב, ובו הוסכם כי בני הזוג יקבלו את הגג, יקימו בו על חשבונם דירת גג וייכנסו אליה כדיירים מוגנים למשך עשר שנים ללא שכר דירה.

"במשך 11 שנה גרנו בדירה באושר ובאושר", נזכר יער בעבודת ביכוריו כעבור 55 שנה, "לא היה לנו כסף ולא שילמנו כלום כי בנינו את הדירה, וגם השתמשנו באמצעים הזולים ביותר, עם גג אזבסט שהיה אז מותר, ומתחתיו הצמדנו תקרת עץ שעשינו בעצמנו. זה היה חלל אחד גדול ופתוח של 55 מ"ר, בו לא היו קירות. הייתה פינת עבודה, פינה למיטה, פינה למטבח ולאכילה. כשבאו הילדים בנינו מחיצה מלוח הזזה, אבל גם היא לא הייתה לכל הגובה".

הפסל ''האיש שבקיר'' של סעדיה מנדל, בדירה של יער (באדיבות יעקב יער)
הפסל ''האיש שבקיר'' של סעדיה מנדל, בדירה של יער (באדיבות יעקב יער)

הדירה המיוחדת, שהוצמד לה גג רחב ידיים, הפכה מיד מקור משיכה לאדריכלים צעירים ולמוקד חברתי בתל אביב של אז. על הקיר החיצוני יצר האדריכל סעדיה מנדל פסל גבס, שלו העניק את השם "האיש שבקיר". "המקום הפך לסנסציה והתקיימו בו הרבה מסיבות", מספר יער. "אין לי הרבה נוסטלגיה, אבל לדירה הזו דווקא יש לי, כי היא הייתה אהבה ראשונה. עשר השנים הראשונות, ההתחלה".

5. מנחם כהן | עיריית תל אביב

בניין עיריית תל אביב הוא ככל הנראה פרויקט הביכורים המשמעותי ביותר שנבנה בישראל על ידי אדריכל צעיר. מנחם כהן סיים את לימודיו ב-1953 ועבד כשכיר במשרדו של יצחק פרלשטיין, שם הכין את הפרספקטיבות הראשונות למגדל שלום, בגרסאות שכללו עדיין את שימור חזית בניין גימנסיה הרצליה ההיסטורי. כהן היה בקושי בן 25 כשזכה בתחרות היוקרתית לתכנון בניין העירייה, שהיה למבנה הציבור החשוב ביותר בתל אביב.

"זה היה מיד אחרי מלחמת קדש ב-1956. חשבתי לעשות טיול בחו"ל, אבל היה חסר לי כסף. חשבתי שכדאי לגשת לתחרויות התכנון ולנסות לזכות באיזה פרס וכך לכסות את הוצאות הנסיעה", מספר כהן כיצד זה קרה לו. "ניגשתי לתחרות לתכנון האקדמיה למוסיקה בירושלים וזכיתי בפרס קניה, זה היה בשבילי הישג עצום ונתן לי תיאבון. לאחר מכן ניגשתי לשתי תחרויות, האחת לבניין עיריית תל אביב שבה זכיתי במקום הראשון, והשנייה לתכנון משכן הכנסת שבה זכיתי באחד הפרסים, וזה הספיק לי לטוס ולטייל בחו"ל, אבל בשלב הזה כבר פתחתי משרד עם צוות עובדים ונשארתי בארץ".

הצעתו של כהן לבניין העירייה בלטה מעל כל שאר ההצעות בתחרות. בעוד שהמתחרים לא השכילו להתמודד עם הכיכר האזרחית שבחזית המגרש, ויצרו אוסף של מבנים יחסית קטנים שניצבו כמו קריה ממשלתית (או הסתדרותית) קטנה, בחר כהן להרים מגדל בן 14 קומות שהתייחס לכיכר, בדומה לקתדרלות שניתן למצוא בכל כיכר מרכזית באירופה. בנוסף לכך, שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון) שהפרידו בין מגרש העירייה לכיכר לא הפריעו לכהן למתוח את הכיכר מעל לרחוב ולחבר אותה אל רחבת חזית בניין העירייה, ובכך ליצור רצף שהתגלה לימים כשימושי ויעיל.

כשראשי אגודת האדריכלים גילו כי הזוכה האנונימי הוא בחור צעיר וכמעט חסר ניסיון, הם ציוו עליו לקבל את דין האגודה: אדריכל ותיק ילווה את תהליך העבודה במחיר סמלי. למרות החששות, לא היה כל צורך בדרישה הזו, שאותה הוא מכנה כיום "מס ילדות", וכהן עמד בכל הדרישות. הוא השלים את הבניין כפי שתיכנן, באופן שהביא לו פרסום בינלאומי. כהן, שתיכנן גם את כפר הנוער "כפר תקוה", את המרכז המסחרי של ערד ושל שכונה ה' בבאר שבע ועוד עשרות מבנים בכל רחבי הארץ, ממשיך לתכנן במרץ גם היום. רק לאחרונה סיים את תהליך שימור המנזר הארמני ביפו.