תרבות ההנצחה הישראלית היא תופעה ייחודית שאין דומה לה בעולם, ותולדות האנדרטה העברית ממחישות עד כמה. אפילו השאלה "כמה" אינה פשוטה כלל וכלל: מחקרים שנעשו מעריכים בזהירות את מספר האנדרטאות הרשמיות שנבנו לכ-23 אלף חללי מערכות ישראל בכ-1,500. כלומר, אנדרטה אחת לכל 15 נופלים לערך. באירופה, לשם השוואה, היחס עומד על אנדרטה אחת לכל עשרת אלפים.
זה לא הכל: לצד האנדרטאות הרשמיות שהוקמו בארץ במאה האחרונה - מלוחות הנצחה צנועים ועד מבני זיכרון גדולים ומורכבים - פזורות במרחב אלפי אנדרטאות אישיות, ספונטניות, בדמות גל אבנים עם שלט. אנדרטאות הן חלק בלתי נפרד מהיום-יום הישראלי בכל יישוב ובכל מגזר, בצידי הכבישים והדרכים, בכיכרות הערים ובשמות הרחובות.
הדילמה היהודית על איסור עשיית פסל נוכחת לאורך כל הדרך, מימיה הראשונים של המדינה. קשה לאפיין את תולדות האנדרטאות בישראל בתקופות סגנוניות ברורות, אבל אפשר לזהות בגלגולי ההנצחה הפיזית את הדילמה בין המופשט והקונקרטי, בין ההנצחה הפיגורטיבית לבין הנסיונות להעניק לשכול ולזיכרון סמליות מופשטת, על-זמנית ועל-מקומית.
בתחילת 1951 כינס דוד בן גוריון ועדה ציבורית שנועדה לקבוע את אופי הנצחת הנופלים בישראל, שבישיבתה הראשונה דנה בקביעת יום זיכרון לאומי. כבר אז העלה בן גוריון את דילמת ההנצחה הפיזית, והעדיף את קביעת יום הזיכרון וייסוד מפעל "גווילי אש" (איסוף כתבי הנופלים והנחלת זכרם הרוחני), על פני מצבות אבן ויערות.
אבל פני השטח הישראלי, המנוקדים אנדרטאות ואתרי מורשת קרב, גבורה וזיכרון, מראים שישראל מעדיפה את ריבוי ההנצחה. כל עבודת מחקר ומיפוי, מקיפה ככל שתהיה, לא תוכל למנות את מספרן המדויק.
החלטתו של שר הביטחון משנה שעברה, להקים היכל זיכרון לאומי לזכר כל חללי מערכות ישראל בהר הרצל, האנדרטה המתוכננת בגן סאקר לחטיבת הראל והאנדרטה מגרדת השחקים המתוכננת באתר אסון הכרמל, מוכיחים שההנצחה הפיזית, האדריכלית והאמנותית, שולטת עדיין בתרבות הישראלית.
הנצחה פיסולית פיגורטיווית
האנדרטאות היהודיות הרשמיות הראשונות בארץ הוקמו בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, במטרה להנציח את קורבנות המאבק הלאומי ולבנות את הזיכרון הקולקטיבי של המדינה שבדרך. על רקע הקמת אנדרטאות מוקדמות כמו אלה של הפסלת בתיה לישנסקי (1990-1900), שהושפעו בעיקר מהפיסול הפיגורטיבי של אוגוסט רודן, בלטה הופעת "האריה השואג" של הפסל אברהם מלניקוב (1960-1892) לזכר שמונת ההרוגים בקרב תל-חי.
מלניקוב הגיע לאתר בשנת 1925, חמש שנים לאחר הקרב, והציע להקים על קבר האחים החשוף אנדרטת אבן גדולת מימדים מסלע מקומי. לאחר שהושג המימון נעזר מלניקוב בחוצבים מ"גדוד העבודה" ובקבוצת סתתים בחסות מייסד "בצלאל" בוריס שץ. מלניקוב ועוזריו עבדו כשש שנים על סיתות דמות האריה בסגנון אשורי-ארכאי ועל הקמת הבסיס הגבוה שעליו הוצב. על הבסיס נחקקו רק שמות הנופלים ויום מותם, לצד אימרתו המיתולוגית של מנהיגם יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו". אנדרטת האריה, ששאגתו פורשה לימים כיללת כאב יותר מאשר הפגנת כוח, נחנכה בחורף 1934 והיתה מיד לסמל ולאבן דרך בתולדות האמנות המקומית ה"כנענית" שהתפתחה בארץ החל מאותו עשור.
ביוני 1949, עם שוך הקרבות, ערך אויגן קולב, אז מנהל מוזיאון תל-אביב, משאל בין אמנים על שאלת עיצוב דמותן של מצבות הזיכרון לכ-6,000 חללי מלחמת העצמאות - אחוז מכלל אזרחי מדינת ישראל אז, שליש מהם אזרחים. רוב המשתתפים, בהם הפסלים נתן רפפורט ודב פייגין, העדיפו את ההנצחה המונומנטלית וצידדו בהקמת מוקדים סמליים שיבטאו את עוצמת מעשה הקמת המדינה וישמשו אתרים לטקסי פולחן וזיכרון.
רפפורט, שאיבד בשואה את כל משפחתו, תכנן באותן שנים את האנדרטה לזכר מגיני קיבוץ נגבה, שנחנכה סמוך לבית העלמין של הקיבוץ בשנת 1953. אנדרטה זו, שבה שלוש דמויות נועזות, חבר וחברת משק לצד חייל לוחם, סימלה את עמידת הקיבוץ מול הכוחות המצריים ב-1948. במובנים רבים אנדרטה זו היא המשך ישיר לאתוס "השואה והתקומה" וגבורת "המעטים מול הרבים" שהתגלמו באנדרטה לזכר מרדכי אנילביץ", מנהיג מרד גטו וורשה, שפיסל רפפורט שנתיים קודם לכן בקיבוץ יד מרדכי הסמוך.
קירות זיכרון
ידיהם של אדריכלי דור תש"ח, אלה שהתחנכו באותן השנים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וגם לחמו בקרבות, מלאו לאחר המלחמה בתכנון אינספור אנדרטאות לזכר נופלי מלחמת העצמאות, שבהן כמעט תמיד שיתפו פעולה עם אמנים.
בשנות החמישים הוקמו 190 אנדרטאות רשמיות לזכר חללי מלחמת העצמאות, אולם קשה להצביע על סגנון אחיד: חלקן המשיך את המסורת הפיגורטיבית הריאליסטית בדמויות לוחמים, אחרים דבקו במודרניזם מופשט ולירי בהשפעת קבוצת האמנים "אופקים חדשים" שהוקמה בשנת 1948. כך או כך, מרבית האנדרטאות של העשור הראשון היו פשוטות למראה, גושי אבן פראית, מצבה או עמוד זיכרון.
רובן הוקמו בסמוך לתום הקרבות והאחרות שנים לאחר מכן. כמחציתן ניצבות באתרי הקרבות או באתרים מרכזיים סמוכים למקום הקרב. כתובות האנדרטאות הללו כמעט תמיד מצומצמות, אך דרמטיות ומלאות פתוס. הן נועדו לציין את חירוף נפשם של הנופלים, שלעתים כלל לא היו חיילים מן השורה.
באמצע שנות ה-50 הוכרזו בתל-אביב מספר תחרויות לתכנון אנדרטאות לזכר הנופלים ברחבי העיר. בתחרות לתכנון כיכר מלכי ישראל (כיום רבין) שנועדה בראשיתה לשמש כולה אנדרטה לחללי מלחמת העצמאות, זכו האדריכלים שמעון פובזנר ואברהם יסקי,
אז בן 25. שנה לאחר מכן זכו השניים גם בתכנון אנדרטה וכיכר לזכר חללי העיר נתניה (כיום כיכר העצמאות בעיר), בשיתוף הפסל משה ציפר. באותה שנה שיתפו פעולה גם באנדרטת הנצחה בניצנים. שלוש ההצעות האלה התאפיינו בקווים מודרניסטיים תקופתיים, שהותירו את רוב החלל הציבורי כרחבת טקס ריקה ונקיית-קו, שבכל זאת נוצר בה מתח מאופק, בזכות עיצוב קירות הזיכרון ושילובם בתבליטי הפיגורות של ציפר.
הפשטה סמלית ולירית
באמצע שנות ה-50 הוכרזה בתל-אביב תחרות נוספת לתכנון אנדרטה לזכר שני טייסים שנפלו מול חופי העיר, ונועדה להיות נקודת ציון בגן העצמאות, שתוכנן אז באתר בית קברות מוסלמי לשעבר על-ידי אדריכל הנוף אברהם קרוון. בתחרות זכתה הצעתם של האדריכל אבא אלחנני והאמן והסופר בנימין תמוז, שהתבססה על דמות ציפור פלדה גדולה הפורשת כנפיה אל עבר הים. הציפור, שמשקלה למעלה מרבע טון, ניצבת בראש עמוד בטון בגובה תשעה מטרים, המזדקף מתוך במה בצורת כלייה שנבנתה על סף מצוקי הכורכר התלולים שמעל החוף.
האנדרטה נועדה להנציח את זכרם של הטייס אהרן דוד שפרינצק, בנו של היו"ר הראשון של הכנסת יוסף שפרינצק, ושל מתתיהו סוקניק, שמטוסם הופל מאש שייטת מצרית מול אתר הגן ביוני 1948. בעיצוב האנדרטה ניכרים כבר סימנים מובהקים של זניחתו של הפאתוס הסיפורי לקראת הפשטה סימבולית ולירית, מגמה שתתעצם בהנצחת הנופלים בישראל.
תכנון מצבות אחידות לנופלים
בשנת 1950 התקבל בכנסת חוק בתי קברות צבאיים, שקבע את קבורתם של חיילים שנהרגו בעת שירותם הצבאי בחלקות מיוחדות אחידות. שנה קודם לכן הכריזה היחידה להנצחת החייל, שאך זה נוסדה, יחד עם ועדת התחרויות של אגודת המהנדסים והארכיטקטים הוותיקה, שהוקמה כבר בשנת 1922, על תחרות פומבית לתכנון בתי עלמין צבאיים ועיצוב מצבה אחידה לחללי צה"ל.
הקמתו במקביל של ארגון "יד לבנים" הביאה לשורה ארוכה של תחרויות תכנון לאתרי הנצחה, בתי זיכרון ו"יד לבנים", מצבות, גל-עדים, אנדרטאות, גני זיכרון, בתי-עלמין צבאיים ועוד. אין כמעט אדריכל ישראלי בן דור תש"ח שלא לקח חלק כזה או אחר בתכנון אנדרטאות.
גם סימון הגבעות שממערב לירושלים כ"הר הזיכרון", אתר-העל הלאומי להנצחת חללי צה"ל, גדולי האומה וקורבנות השואה, נקבע בתכנית-האב משנת 1949 לפיתוחה של עיר הבירה. בתוכנית זו נקבע כי באזור שממערב לשכונת בית וגן, שעד לפני המלחמה היה חלק מהכפר הערבי דיר-יאסין, יוקם אתר הנצחה לאומי מוקף ביערות ומנותק מהמולת העיר, שעמדה בפני פיתוח מואץ.
האנדרטה כבית שני למשפחות
תפקידה של האדריכלות בהנצחה חרג מעיצוב אנדרטאות ומונומנטים, ומראשיתו פיתח טיפוסי מבנים שונים שבעצם הקמתם יש מן ההנצחה. כאלה הם עשרות בתי וקריות יד לבנים או מוזיאונים ומרכזי מבקרים, שכל קיומם הוא אנדרטה לזכר אישיות, מאורע, חטיבה או קרב (מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב, למשל).
בתי יד-לבנים שהוקמו מאז תחילת שנות ה-50 של המאה שעברה בעשרות ערים ויישובים בארץ, הם המשכן האדריכלי של מוסד הנצחה מפואר שהחל ביוזמתה הפרטית של ד"ר מרים שפירא מבני-ברק, אם ששכלה את בנה במלחמת העצמאות ופרסמה בעיתונות, לקראת סוף המלחמה, פניית שבר אל אמהות שכולות, להקים יד לבניהן שמסרו את נפשם וליצור מערכת תומכת שתדאג לעתיד שאריהם. המכתב סחף תגובות מכל הארץ והביא להקמת ארגון "יד לבנים" להנצחת חללי מערכות ישראל ולטיפול במשפחותיהם.
הארגון, שכולל היום כמאה שלוחות ברחבי הארץ, הקים מאז שנות ה-50 בתי יד-לבנים שהפכו לטיפוס בניין ייחודי בנוף הישראלי ולפרק מרתק בתולדות האדריכלות בארץ. מבנים אלה תוכננו על-ידי מיטב אדריכלי ישראל, בהם זאב ויעקב רכטר, ישראל לוטן, אריה אלחנני, אנדריי לייטרסדורף, איליה בלזיצמן, יוחנן רטנר ואחרים. הם נטועים בדרך כלל בסביבה ירוקה, רוגעת, ומשמשים לעתים קרובות בית שני למשפחות השכולות. השאיפה לקיים פעילויות חברתיות וקהילתיות שוקקות בבתי הנצחה אלה במשך כל ימות השנה יצקו במבנים האלה תכנים ושימושים חברתיים-תרבותיים, צבאיים ואזרחיים, כגון אכסניות לחיילים ולבני נוער, ספריות עירוניות, גלריות, אולמי מופעים ומוזיאונים.
דומה בתפקודו לבית יד-לבנים הוא מבנה הזיכרון של קיבוץ ניצנים, המשמש גם כמועדון התרבות של הקיבוץ. הבניין, בתכנון האדריכל נחום זולוטוב, נחנך לפני יותר מארבעים שנה ועדיין ממלא את תפקידו.
האדריכל והמבקר אבא אלחנני כתב בספרו, המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20: "כאן מציב זולוטוב פריזמה מבטון חשוף (המקבל במקרה זה גם ערך פיסולי סמלי), הנתמכת על שתי סוללות-עפר משתפעות, רתומות בין קירות תומכים מבטון. המעבר בין הסוללות הוא דמוי מנהרה ונסמך אליו אולם קטן. תקרת האולם העליון עשויה קמרונות משולשים, אשר בהם קורע המתכנן פתח מלבני מעל לפטיו. בסמוך למבנה מוצב עמוד בעל צורה ייחודית. הקומפלקס כולו מבטא היטב את משמעותו, אך צורת הביטוי אינה פוגמת בייעודו ה'חילוני' כמרכז תרבות קטן. מבנה ההנצחה בניצנים הוא מהרגישים והנאים מסוג זה בארץ".
צורות מופשטות
בתחרות שהוכרזה ב-1961 נבחרה הצעתם של הפסלת נעמי הנריק והאדריכל טוביה קץ, להקמת אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. האנדרטה, עשויה בסיס בטון ומוטות פלדת אל-חלד באורכים שונים, נחנכה במארס 1967, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה שהביאה בעקבותיה גל נוסף של חרושת אנדרטאית.
האנדרטה הכפולה
עשר שנים לאחר מכן, בחודש מארס 1977, נחנכה בעיר החדשה ימית אנדרטה מופשטת אחרת, אדירת ממדים, בתכנון האדריכל ישראל גודוביץ. אנדרטת "אוגדת הפלדה" נבנתה
בימית במלאות עשור למלחמת ששת הימים, לזכר חללי אוגדה 84 שפרצה את הדרך לרפיח ולסיני תחת פיקודו של האלוף ישראל טל (טליק). האנדרטה נבנתה על שטח של 15 דונם, וכללה 295 עמודי בטון בגבהים שונים, שיצרו מרחוק מראה מתעתע של עיר מבוצרת.
האנדרטה המקורית לא האריכה ימים. הסכם השלום עם מצרים ופינוי ימית הביא להריסתה ומאוחר יותר להקמתה מחדש, בגרסה מורחבת של 400 עמודי בטון באתר פתחת שלום. כך הפכה אנדרטה צבאית לזכר הנופלים גם לאנדרטה לזכר ימית.
אנדרטה שהיא גם חוויה
בשנת 1968 נחנכו שתי אנדרטאות שביטאו תפיסה מרחבית חדשה של הנצחה. למרות ההבדלים ביניהן, שתיהן שילבו רחבת טקס וחללי תצוגה במסלול חווייתי ששיחזר פעולות התחפרות, ביצור ולחימה. הן השפיעו על תכנון ועיצוב אנדרטאות ברחבי הארץ בעשורים הבאים.
אנדרטת הזיכרון לחללי חטיבת הנגב שבלמו את הכוחות המצריים והגנו על קו המים הוקמה על גבעה בשולי בקעת באר שבע על-ידי הפסל והאמן דני קרוון יחד עם אביו, אדריכל הנוף אברהם קרוון. האנדרטה - הפשטה סמלית של נושאים צבאיים, נופיים ולאומיים - בנויה מ-18 מבני בטון חשוף, המדמים משלט נטוש. במרכזו גליל מחורר, המסמל מגדל מים מנוקב שמראשו מתאפשרת תצפית לאזורי הקרבות.
חוויה דומה, גם אם בהקשר נופי וסביבתי שונה, ציפתה למבקרים באתר גבעת התחמושת - מוצב ירדני מבוצר שנכבש במלחמת ששת הימים, היה לאחד מסמלי הגבורה של המלחמה, ונבחר לשמש אתר ממלכתי ומוזיאון מרכזי לחטיבות שלקחו חלק במערכה על ירושלים. כאן, שלא כחלקיה הסמליים-המלאכותיים של אנדרטת הנגב, בחרו האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון ציפור להשתמש בשוחות המבוטנות כחלק מאתר ההנצחה.
מהגן המקיף את מערכת הביצורים מוליך שביל אל הבונקר המרכזי, וחלקים אחרים של המוצב הוסבו למסלולי הליכה ולחללי תצוגה תת-קרקעיים המוליכים בסופם אל חלל עילי ובו קיר הנצחה ויציאה אל נופי הרי ירושלים, שבעת חנוכת המבנה היו עדיין חשופים ופתוחים.
נוף והנצחה
פעולות הנצחה נופיות תוכננו בארץ כבר מראשית שנות החמישים בעשרות רבות של גני זיכרון, פארקים, מצפורים, חניונים או פינות חמד, שתוכננו בידי אדריכלי נוף בשיתוף גננים ואמנים, לעתים קרובות בסמוך לבתי יד לבנים ומבני הנצחה, או כחלק מפעולות ייעור וגינון יזומות בקנה מידה ארצי או עירוני. בגנים אלה שולבו בדרך כלל אנדרטאות בנויות, קירות זיכרון עם שמות המונצחים, רחבת טקס קטנה לימי זיכרון ופינות מרגוע ושעשועים.
קריאת תגר אמיתית נגד פעולות בנייה ופיסול לשם הנצחה, נקט יצחק דנציגר בשנת 1977, סמוך למותו בתאונת דרכים, בהצעתו לנטוע 350 שתילי אלון כחלל הנצחה לזכר חללי הסיירת הצפונית - יחידת אגוז. דנציגר, שלקח חלק פעיל בעיצוב ההנצחה בישראל בעשורים שקדמו לפעולה זו, שימש שופט בתחרות לתכנון האנדרטה לחללי אגוז. הוא הציע לחרוג מהפרוגרמה הפונקציונלית של אתרי הנצחה מסורתיים, לטובת עיסוק בנוף עצמו ובגלגוליו. זאת, במסגרת תיעוד ומחקר של אתרי פולחן ארכיאולוגיים, בדואיים ופלסטיניים בארץ, שבהם שימשו העצים כחלק מפולחן הזיכרון.
דנציגר הוביל את פעולת ההנצחה האנטי-אנדרטאית יחד עם אנשי קק"ל ומשפחות הנופלים, ותיאר אותה בשפתו הישירה: "כשעלינו מהבניאס בואכה נוה אטי"ב, כשלמרגלותנו עמק החולה ומולנו הר חרמון, עם הגובה המצטבר של העלייה, התחילה להסתמן ההכרה שהנוף כשלעצמו ובהודו, הוא אשר צריך להביע את מהות הזיכרון וההנצחה. אל מול, ויחד עם תחושת הכאב ללא מצרים, של מוות, רצינו כי המבקר יקלוט את ההוד הנורא במשמעותו הרב גונית - הוויה, קדושה, התעלות, ויחד עם זאת יחוש ממשיות ושימושיות, בבחינת מקום המפכה חיים ונותן חיים לבאים אליו".
