הדפסה
לכתבה באתר
חדרה היא העיר הצפונית ביותר בממלכת "חדרה עד גדרה". ככזו, היא חוותה בשנים האחרונות עליית מחירים מפליגה והגירה חיובית של משפחות צעירות שלא עמדו במחירי הדיור במרכז. האם אותן משפחות זוכות לעיר עם אופי אטרקטיבי ולאיכות חיים? אפשר להניח שרוב העוברים לחדרה עשו זאת מסיבות גיאוגרפיות של קרבה לגוש דן ולחיפה, ולא בגלל האופי, משום שמעט מאוד נותר מהמושבה הוותיקה והחיננית שהוקמה במאה ה-19. בניגוד לשכנות הקטנות זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה וכרכור שנותרו בהן פיסות נוסטלגיה וזהות ייחודית, חדרה נחשבת לעוד עיר שינה גנרית. האייקון שמזוהה איתה הוא ארובות חברת החשמל, ולא קו החוף או עצי האקליפטוסים הוותיקים. היום היא מתקשה לפתות סטודנטים, רווקים או זוגות צעירים בעלי מקצועות חופשיים לעבור אליה. מה צריך לקרות כדי שהיתרון הגיאוגרפי יהפוך גם לעיר אמיתית?
רקע: ממושבה חקלאית לפרוור נטול זהות
בימי העלייה הראשונה והשנייה הוקמו בארץ ישראל 30 מושבות. ב-1890 שיכנעו "חובבי ציון" את יהושע חנקין לרכוש 30,000 דונמים של קרקעות. זו הייתה רכישה חסרת תקדים בהיקפה, אך חנקין נטש במהרה את הבטחתו לטפל בבעיה העיקרית במקום – הביצות והקדחת. המושבה, כפי שמספרים עיתוני התקופה העות'מנית, מצאה ספונסר חדש. "העבודה במושבה הזאת לייבש ביצות, אשר לקח עליו הנדיב (רוטשילד), הולכת בזריזות: מאתים אלף אילני אקליפטוס נטעו שמה", נכתב בעיתון "הצבי" במאי 1896, ושתילת העצים הקנתה לחדרה את זהותה והפכה אותה, כפי שנכתב שם, "לאחת המושבות היותר גדולות וטובות בארץ ישראל".
בתחילת שנות ה-20 עברו מושבות החוף תהליך עיור, מעין-שלב ביניים בין מושבה לעיר. אז הוקם הגרעין של המרכז העירוני של חדרה: בתי מסחר, בתי הארחה ומפעלים בפאתי חדרה, ובליבה בתים בני שתי קומות. בשנות הארבעים העיר זכתה למאפיינים אורבניים נוספים, והוטמע בה מערך רחובות של שתי וערב ובהם מבני ציבור נוספים. גם הבריטים התייחסו אליה כאל "יישוב עירוני קטן".
אבל כמו אחיותיה הוותיקות, ראשון לציון ופתח תקווה, מדיניות התכנון של ישראל הצעירה הפכה את העיר לפרוור. האדריכל אריה שרון, מתכנן תוכנית האב למדינת ישראל, הגדיר את חדרה "מרכז נפתי", וכתב ש"חשיבותה הראשונית של חדרה נובעת מהימצאה על צומת הדרכים הראשית תל-אביב-חיפה-עפולה". מדיניות הפיזור שהכתיב דוד בן גוריון, הצפת המרחב בשיכונים, לצד בעלויות הקרקע הפרטיות של השטחים החקלאיים סביב שטחי המושבה – כל אלו פיזרו את התושבים לגבעת אולגה ממערב ולבית אליעזר ממזרח. האדריכל גיל אבן-צור, בן העיר שהיגר לניו יורק, מאמין כי זו הטעות הבסיסית שפגעה בעיר ונטלה ממנה את כוחה: "ההתרחבות, הפשרות השטחים, עקירת הפרדסים ושטחי החקלאות לטובת בניית שכונות שינה חסרות זהות, ללא מתן תשובות בסיסיות לתרבות, חיי חברה ואי חיזוק מרכז העיר".
משבר תכנוני נוסף פקד את העיר בימי העלייה הגדולה של שנות התשעים, כאשר העיר הכפילה לפתע את מספר תושביה ללא תשתיות מתאימות. ב-1989 העיר מנתה 42,200 תושבים, וכעבור שלוש שנים בלבד התגוררו בה 84 אלף בני אדם - מבלי שהוקדשה מחשבה יתרה לפיתוח מבני ציבור, לשטחים הפתוחים ולמערך רחובות הולם.
ניסיון לאחות את השברים
בסיור עם מהנדס העיר הצעיר והנמרץ, האדריכל אבישי קימלדורף, הוא מודה כי במרוצת השנים העיר "סבלה מתת-תכנון". לכן, במשך שבע שנים הוא עמל עם צוות מתכננים רחב על תוכנית מתאר (י.ברכה, מ.שחר אדריכלים ומתכנני ערים), שמנסה לדבריו "לאתר את המרכיבים החשובים של העיר ולבטא אותם". הסיור עימו נערך בלב הוותיק של העיר ובגבעת אולגה, שני המוקדים שזקוקים יותר מכל למונח השחוק "התחדשות עירונית". במסגרת המיתוג החדש של חדרה כ"עיר עם טבע", הוגדרה טבעת ירוקה שעוטפת את העיר: פארק נחל חדרה, יער חדרה, בריכת יער, פארק השרון ושמורת הטבע זיתא.
חיים אביטן, שמכהן כראש העירייה מאז 2005 ונאבק על כיסאו בבחירות הקרובות על רקע חקירת משטרה וחשדות לשחיתות, טוען שתוכנית המתאר מעניקה אופק חדש לעיר. "היא תואמת את החזון לפיתוח חדרה והפיכתה לאחת הערים המובילות בארץ, תוך התחשבות בערכי הסביבה ובאיכות הסביבה והחיים של התושבים".
פספוס מספר 1: מרכז העיר
רק שתוכנית המתאר מנציחה את הטעויות של שיטת התכנון המקובלת בישראל, שמייצרת פרוורי שינה משעממים מבלי לחזק את הזהות המקומית של היישוב. מרכז העיר האמיתי מרוחק מהחורשות ומהיערות, ונמצא בין הרחובות הרצל, רוטשילד, אחד העם, הרברט סמואל והגיבורים. אבן-צור סבור שמדובר ב"מצב אבסורדי, שבו רבים מעדיפים לבלות בבתי קפה ובמסעדות בתחנות דלק ובאזורי תעשייה, ולא במרכז העיר או סביב גן המייסדים (שתיכנן דני קרוון, נ"ר).
קימלדורף מדגיש שיש ניסיון להזריק חיים למרכז העיר ולחזק את זהותו. במסגרת זו ייעשה שימור מבנים, בהיקפים שהעיר יכולה לעמוד בהם: בתוכנית השימור מופיעים 40 אתרים, ובהם "החאן של חדרה'" שנבנה ב-1875, בית קוטלר (1896) ששימורו הסתיים לאחרונה והוא מוגדר כ"מרכז לשימור ערכי סביבה, טבע ונוף", בית פיינברג (1896) ששימורו הסתיים ב-2008 ושמאכלס מרכז מבקרים, ו"קפה פיינברג" המצליח. עוד ברשימה: מגדל המים מ-1924, שבעה אתרי הנצחה נופיים ו-10 עצים ותיקים (בנוסף לעצי האקליפטוס בשמורת הטבע). 18 מקומות סומנו בשביל ההיסטורי של העיר וזכו לשלט שמגולל את סיפורם. רן חדוותי, מהמועצה לשימור אתרים, מרוצה מהמהלכים האחרונים: "לאחר שנים של הרס של מבנים היסטוריים לטובת מרכזי קניות, כעת התחילו לעשות שימור".
במרכז העיר מתבלט השוק העירוני, שנבנה לפני חמש שנים כאוסף מבנים צבעוניים (תכנון: האדריכלים דרור גרשון ועירית סולסי). יתרונו הגדול של המתחם, שקם לאחר דיאלוג עם בעלי הבאסטות, הוא שדפנותיו הססגוניות פונות אל הרחוב. "השוק החייה את המקום, זה היה בלוק שלם שסבל מהזנחה נוראה", אומרת סולסי. מצד שני, היא סבורה שההחלטה לא להשקיע במהלכים משלימים אחרי הפעולה החד-פעמית בשוק מנעה ממרכז העיר להמריא מחדש. היא מציינת שההצלחה של זכרון יעקב נבעה מהשקעה משמעותית של החברה הממשלתית לתיירות בשטח מצומצם: "נוצר שם אזור מצומצם שעובד באופן מוצלח, ואז כל מה שמסביבו מעלה את ערכו ועובד. כאן הייתה השקעה בתוכנית ספציפית, וזה לא מספיק".
צביקה גנדלמן, מועמד לראשות העיר בבחירות הקרובות, מצטרף לביקורת: "מדובר באיוולת מתמשכת. בעבר היה מרכז העיר אזור שוקק חיים. הפרדת נתיבים ברחוב הנשיא הובילה לכך שאפילו לחצות את הכביש אי אפשר, והדבר פוגע בבעלי עסקים קטנים". הוא סבור ש"מרכז העיר סובל מהיעדר תנועה של קונים, כי אין השקעה בטיפוח החזות של החנויות והבניינים, ואין זרימה טבעית נוחה בין הרחובות המרכזיים. כשממשיכים מערבה לכיוון כיכר הכניסה לעיר (כיכר המשטרה) מגיעים לאזורים שנראים רע, וחבל".
שגיא סנדלר, בן העיר שהיגר ממנה כמו רבים מחבריו, מספר ש"כששירתתי בצבא, אחד הקצינים שגר באחד היישובים שסובבים את חדרה הגדיר אותה כ'כפר שהתפתח רע', וזו האמת. חדרה לא מתנהגת ולא מנוהלת כמו עיר מודרנית". הוא מתקשה למצוא בעיר נקודות חיוביות, ומתאר אותה כ"לא סבלנית, עיר ללא מספיק מקומות תעסוקה, ללא מוסדות השכלה גבוהה (תוכנית המתאר דווקא הקצתה שטח לאוניברסיטה, נ"ר), ללא מוסדות תרבות, ובעיקר ללא מקומות בילוי. זוג צעיר שרוצה לשתות משהו בערב, ללכת למסעדה טובה, לראות הצגה או סרט חייב לצאת מהעיר".
האם השכונות החדשות יאחו את השברים?
קימלדורף מסביר, שכמו בערים רבות בישראל גם בחדרה הייתה מדיניות של בניית דירות גדולות במטרה לחזק את העיר. כיום למדו כבר מהטעות הזו, שמונעת כניסה של רווקים וזוגות צעירים לעיר, ומאשרים גם "דירות קטנות בנות 3 חדרים". לדבריו, היקפי הבנייה בחדרה הם גבוהים ועל שולחנו מונחים מאות היתרי בנייה. על מפת תוכנית המתאר, הוא מציג את השכונות החדשות שינסו לחבר בין השכונות הוותיקות והמנותקות. "פארק החלומות חדרה", למשל, מופיע באתר האינטרנט של "שיכון ובינוי" עם שלל הבטחות על "איזון מושלם בין שטחי מגורים לשטחים פתוחים" ובפיתוי שזהו "הדבר הגדול הבא".
כעת בונים בשכונה הגדולה הזאת את השלב הראשון מתוך שלושה, שנקרא "שכונת הפארק- הקטע הצפוני". שלושה משרדי אדריכלים תיכננו את התב"ע: "מן-שנער", "גיורא גור" ו"פינצי רוה". על התכנון המפורט אמונים "דני איל אדריכלים" ו"גלאור פישביין אדריכלים", ועל הפארק בן 90 הדונמים שוקד אדריכל הנוף גדעון שריג. השכונה, שתכלול יותר מאלפיים יחידות דיור של צמודי קרקע, בנייני שבע קומות ומגדלים בני 18 קומות, לא נראית כמו חלום נדיר שמתגשם: זו עוד שכונה פרוורית שלא מחזקת את העיר, ונראית כמו עוד אינספור שכונות בארץ.
זאת לא מחלה מקומית, כמובן, אלא מגיפה ארצית, אך לא ברור מדוע שיטת התכנון של עשרות מבנים משוכפלים שנטועים בשטח גדול ובלתי מנוצל, ושמסודרים לאורך דרכים רחבות מדי שאינן נגישות לתחבורה ציבורית, עדיין מונהגת כאן אם מנסים לעשות שינוי שיהפוך את חדרה לעיר – ולא לאוסף בניינים וכבישים כמו היום. השכונה הזו תסתום חור גדול בין שכונות בעיר, אך איזה חיים יהיו ברחובות שלה? איזה אופי היא תורמת לחדרה?
פספוס מספר 2: קו חוף מוזנח
גבעת אולגה, מעברו השני של כביש החוף, היא הפספוס העירוני השני. על החולות שסמוכים לחוף מפוזרים מבני שיכון ישנים ובתי קרקע לא מטופחים במיוחד. מהנדס העיר אופטימי, כהרגלו: "האזור הזה כבר קטר, הוא לא רק קרון, ואנחנו משקיעים הרבה מאוד משאבים כדי להפוך אותו לכזה". גנדלמן, המתמודד על ראשות העיר, אינו ממהר להתפעל. לדעתו, העובדה שחדרה עדיין מנותקת מהחופים שלה היא "אבסורד שנמשך לאורך כל השנים". הוא מאמין שמיקומה של גבעת אולגה, בין הכביש המהיר לאחד החופים היפים בארץ, היה צריך להפוך אותה לשכונת הדגל של העיר. "מרבית התושבים מעדיפים לבלות בחופי קיסריה ומכמורת ולא בחוף העירוני. אפשר להבין אותם", הוא טוען. במסגרת הניסיונות לחזק את אולגה העגומה, נחנך בה ב-2006 מוזיאון הטכנודע של העיר, ולדברי קימלדורף פוקדים אותו. 300 אלף מבקרים בשנה. לאחרונה הוקם בו גן מדעי (בתכנון "מילר-בלום אדריכלי נוף").
ומה עם קו החוף? חדרה, שהתקנאה כנראה בנתניה ואולי בתל אביב, מנסה לחזק את כוח המשיכה של החוף באמצעות שורת בתי מלון (10-15). אחד מהם הוא מלון "כפר הים" הגרנדיוזי, שאמור להצטרך אליו מגדל נוסף. כל זה לצד תוכנית פינוי-בינוי לשכונת השיכונים (תוכנית שמתעכבת עקב בעיות של בעלויות קרקע ובעלי אינטרסים). בנוסף מציין קימלדורף, כי לאחרונה אישר משרד התיירות הקמת טיילת לאורך חופי הים, וזו עשויה להועיל לתושבים עצמם ולא לבעלי הון ישראלים או זרים שירכשו בהם דירות נופש.
בינתיים, במקום להעניק נחמה לתושבי גבעת אולגה שהוזנחו מאז קום המדינה, הם יכולים להביט מהחלון בשכונת הווילות והמגדלים הסמוכה, "חופים", שהוקמה על מרבצי דיונות הצופות לחוף הים תוך בזבוז שטח ניכר. גם השכונה הזו, מיותר לציין, לא מחזקת את חדרה עצמה, זאת שנמצאת מעבר לכביש. חופים ממחישה את הפרטאץ' התכנוני הישראלי: המתחם (שתוכנן במקור במשרד פינצי-רוה אדריכלים בסוף שנות ה-90), כלל בשרטוט המקורי 1,313 יחידות דיור שייבנו בעיקר במגדלים. מאז נעשו לתוכנית 14 תיקונים ושינויים, שכללו את הגדלת מספר יחידות הדיור ותוספת קומות. חלק מן השינויים נערכו עקב קריסתה של חברת "חפציבה", שהקימה את הפרויקט. בחזון המקורי, השכונה החדשה הייתה אמורה לשקם את האזורים המערביים של העיר, אבל מלאכת הטלאים והגיבוב האדריכלי שמאפיינים אותה רק גברו. וכך, גבעת אולגה כנראה תמשיך לחכות לפינוי-בינוי, מבלי שניתנה מחשבה על טיפול מקורי במצב הקיים.
פספוס מספר 3: תחנת רכבת שולית
כשמגיעים לחדרה ברכבת, נדמה שמדובר בעיירת ספר נידחת. החלטה היסטורית מיקמה את תחנת ההחלפה של רכבת ישראל בבנימינה הקטנה ולא בחדרה הגדולה - מהלך היסטורי שהפך, עם ההצלחה העצומה של הרכבת בעשור האחרון, את בנימינה למגרש חניה גדול שמשמש את כל התושבים באזור, ואת חדרה לעיר שולית. לדברי סנדלר, שעזב את חדרה אך ממשיך לפקוד אותה לעתים קרובות, "התחבורה בעיר מתנהלת בעומס תמידי, לוקח זמן רב לחצות אותה ולצאת ממנה לכבישים הראשיים, ותחנת הרכבת שלה היא תחנה פרוורית מנומנמת".
אף שהפיכתה של חדרה לתחנה מרכזית לא נראית באופק, רכבת ישראל משדרגת את התחנה (בתכנונו של משרד האדריכלים "קנפו-כלימור"). המהלך, שבו משקיעים כשמונה מיליון שקלים ואמור להסתיים בסוף 2014, כולל קירוי רציפים, שדרוג חזית התחנה והקמת חנות בכניסה אליה. גנדלמן מכריז ש"יש לדרוש מהרכבת להפוך את חדרה לתחנת רכבת מובילה, בלי שום קשר לתחנת בנימינה. אנחנו העיר הגדולה שבין נתניה לחיפה ומקומנו חייב להישמר בהתאם". אם יזכה בבחירות, צריך לראות שהוא גם יודע לקיים את ההבטחות שלו.
מ"רכבת ישראל" נמסר כי הרעיון להחליף את בנימינה בחדרה כתחנת-מעבר אכן עלה בעבר, אלא שלטענתם המיקום של בנימינה מכסה "פוטנציאל נוסעים גדול יותר שמבצעים החלפת רכבת. ביקושי הנוסעים מצביעים על כך שככל שתחנת המעבר תצפין מבנימינה לכיוון זכרון יעקב - כך ייטב. הטענה לפיה תושבי בנימינה סובלים מהעובדה שתחנת בנימינה משמשת כתחנת מעבר אינה נכונה, בלשון המעטה. בעבר, כאשר נבחן הרעיון להעביר את תחנת המעבר לחדרה, הייתה התנגדות נחרצת של בנימינה לביצוע מהלך זה".
עוד תעסוקה לעיר
במקביל מפתחת העיר אזור תחבורה ותעסוקה חדש, מתחם פארק עסקים ו"אגרובנק", שישתרע על פני 120 אלף מטרים רבועים. מרכז התחבורה, שאותו מתכנן האדריכל עוזי גורדון, יכלול חניון "חנה וסע", חניון אוטובוסים, תחנת מוניות ומסוף תחבורה ציבורית שיתחברו לתחנת הרכבת.
עוד תוכנית שהעירייה מקדמת היא הרחבת אזור התעשייה הצפוני ב-1100 דונמים, בתכנון "משה צור אדריכלים" (הדמיות מוצגות בראש הכתבה). זהו מתחם שנמצא בין שכונת נחליאלי לשכונת נווה חיים, ואת עבודות הפיתוח והנוף סביב נחל חדרה שחוצה את המתחם מתכננים אדריכלי הנוף "גרינשטיין- הרגיל". האדריכלית אורנה צור מציינת שהמתחם יורכב משלושה אזורים, שלכל אחד מהם שימוש שונה בקרקע: בסמוך לנחל ימוקמו שימושים מסחריים ומבני תעסוקה שפתוחים לכיוון קו המים; בסמוך לשכונות העיר – תעשיה קלה ובתי מלאכה "ידידותיים"; ובסמוך למתקן לטיהור שפכים – השימושים הלא אסתטיים שיורחקו מאזורי המגורים. צור מאמינה שהתוכנית, שנמצאת בשלבי הפקדה סופיים, תוסיף מקומות תעסוקה ותיטיב עם השכונות המשיקות בזכות קרבתה היחסית לעיר ופיזור שימושי הקרקע.
היא לא צריכה להיות נתניה או בנימינה, אלא חדרה
משיחות עם תושבים נוספים בעיר, עולה קנאה בתושבי בנימינה וזכרון יעקב – מקומות שהצליחו לשמר את זהותם באופן יחסי - או בנתניה הסמוכה, שהפכה לעיר מרכזית לאורך מישור החוף. ענת, תושבת שכונת כפר ברנדייס, מרגישה ש"האינטרס של העירייה הוא למחוק כמה שיותר מבנים היסטוריים, לגזום את כל העצים הוותיקים ולבנות כמה שיותר. בבנימינה אסור לבנות לגובה, וכאן ראש העירייה רוצה להיות כמו נתניה. נכון שמשפצים בתים היסטוריים, אבל ממש מעט, ונכון שרוב הרכוש הוא פרטי, אבל יש שיטות לעשות את זה. יש רצון לשפר, אבל לא נראה שיש יד מכוונת במרכז העיר - האזור סביב השוק נראה כמו עזה". היא ילידת העיר, שעזבה אותה וחזרה לפני 12 שנה, ומביעה חשש מתנופת הבנייה בעיר: "יש הרבה שכונות חדשות, אבל לא ברור אילו תשתיות יקלטו אותן. אני כרגע לא רואה את החיבורים לעיר, את המוסדות הציבוריים שישרתו את התושבים החדשים".
סנדלר חושב שההשוואה לנתניה מדגישה את הפיגור של חדרה. "נתניה הרבה יותר מפותחת, עם רצועת חוף תיירותית, בתי מלון, מקומות בילוי לכל הגילאים, אזור תעשייה קלה, כבדה ותעשיית היי-טק, מקומות מסחר משמעותיים כמו איקאה וקניון עיר ימים, מכללת נתניה, והיא מחוברת הרבה יותר טוב לכביש החוף עם גשרים ומחלפים".
 | |||
| כיכר העצמאות בנתניה, ששופצה ממש לאחרונה. יש מה ללמוד | צילום: איל תגר | ||
האם בכל זאת כדאי לזוג צעיר לעבור לעיר
הדרך לאיחוי השברים של חדרה עדיין ארוכה. רשימת הפרויקטים המתוכננים מעצימה את מדיניות הפרדת השימושים בין מסחר, תעשייה, מגורים, תרבות ובילוי. המחקר העכשווי בתכנון הערים, שמחייב השקעת משאבים נרחבים במרכזים ההיסטוריים, לא הופנם כאן. הבעיה טמונה גם בחוק התכנון והבנייה הארצי, שלא מאפשר עירוב שימושים ושכופה על ערי ישראל עודף שצ"פים (שטחים ציבוריים פתוחים - בלתי מנוצלים), מגרשי חניה, צירי תנועה מסורבלים ומחסור בתחבורה ציבורית מוצלחת.
סולסי מאשימה את הבירוקרטיה של מערכת התכנון באחריות לכישלונות בחדרה. "הרבה יותר קל להנחית שכונה על קרקע פנויה או לעשות פינוי-בינוי", היא אומרת, "אבל עד שמכינים תב"ע בישראל, שזה הליך שלוקח שנים, היא הופכת לבלתי רלבנטית". קימלדורף נשאר אופטימי: "מחירי הדיור כאן עדיין שפויים, ואנחנו לא מפסיקים לבנות. אני מאמין שעם הזמן רובד השייכות יגבר יחד עם הרצון לאפשר מגוון סוגים של מגורים שיאפשרו לכל אדם 'לסגור מעגל חיים'". אבן-צור מאמין בפוטנציאל של חדרה, ומקווה שתכנון נכון בשילוב חזון ואופטימיות מצד פרנסי העיר – וגם אומץ מצידם – "יעזרו לעיר להיות מקום נהדר לגור ולבקר בו". לדבריו, הכול טמון בהעצמת הסיפור ההיסטורי ו"הפסקת דחיקתו בתוך הסביבה הבנויה, באופן שלא מאפשר לגאווה מקומית להתפתח". סנדלר מסכם: "צריך הנהגה מקומית שתמשוך מקומות תעסוקה, תרבות ובילוי. הנהגה שתמשוך לעיר אוכלוסייה חזקה וצעירה, ושתדאג שיהיה מה שישאיר אותה בעיר".
ראש העירייה הבא, לטיפולך
הבעיות והפתרונות של חדרה:
- חוזקות - גרעין היסטורי ותיק ומבנים היסטוריים, מקבץ רחובות שמאפשרים הליכה ברגל, גנים נעימים כמו גן המייסדים, שוק ססגוני ושמורות טבע רבות שמקיפות את העיר, טופוגרפיה נוחה.
- חולשות - נטולת זהות ותדמית, שכונות העיר מפוזרות ומנותקות זו מזו. מרכז העיר חלש, לא מטופח, ונעדרים ממנו מקומות בילוי ומסחר, כפי שחסרים בכל חלקי העיר.
- הזדמנויות - מיקום מרכזי לאורך כביש החוף, חוף ים לא מפותח שרק מחכה לטיפול, עתודות קרקע גדולות לבנייה ואפשרות להתחדשות עירונית בשכונות הקיימות, אפשרות לחיבור בין השכונות דרך הצירים המרכזיים כמו אלה שמובילים לכיוון תחנת הרכבת.
- איומים - היישובים הקטנים סביב - זכרון יעקב, בנימינה, כרכור ופרדס חנה - מושכים אוכלוסייה חזקה ומותירים בעיר את החלשים יותר. לעיר תדמית שלילית בגלל ראשי הערים ששמותיהם נקשרו בשחיתות.
שנת בחירות: מה קורה בערי ישראל
>> עכו תהיה ברצלונה או אין סיכוי?
>> חזית הים של חיפה: הוויכוח סוער >> המגדלים שיחסמו את קו החוף של תל אביב >> הקניון הענק של באר שבע - מה הוא יעשה לבירת הנגב? >> ראשל''צ משקיעה במרכז העיר - ומקימה קניון עצום במקביל
