האדריכל של ''הבימה'' חף מפשע

זאת לא תהיה עוד כתבה קטלנית על הבימה, על ה"ליריקה" של כרמי, על הבניין הישן מול החדש, על אופן בחירת האדריכל לפרויקט, על חילולה או אי-חילולה של ההיסטוריה התל-אביבית, גם לא על כמה רחוקים חדרי השחקנים מהבמה או כמה קרובות המשתנות זו לזו, לא על האיכות ה"קפקאית" של מסדרונות מסוימים ולא על האיכות ה"אפרים קישונית" של פינות אחרות, לא על נוחות מול אי-נוחות, ולא על הדיון בנושא אולם הכניסה, לא על אדריכלות פרובינציאלית, לא על שאלת העדכניות הסגנונית של התכנון, לא על בזבוז כספי הציבור על מבנה שפעיל 4-5 שעות ביום ומשתמש באחוז נמוך מאוד משטחו, ולא על העתקת פרטים מתוך קטלוג "האדריכל הטוב של תחילת המאה ה-21". לא.

1. על החומר

הדבר הראשון שבולט בביקורי בבניין הוא המקצוענות: הסיור המודרך נעים, שלם; המלווה יודע לספר על תהליך הבנייה, על הניואנסים השונים של התכנון; על מכשלות הביצוע, על ההתלבטויות הגדולות; על הסוף המוצלח והאופקים שנפתחים עם השלמת פרויקט חד-פעמי כמו זה. הוא מצביע על אבן הפינה התחומה בתוך נישה במסלול ההליכה אל הפואייה; הוא יודע היטב לשלב אנקדוטות עם פרטים כמותיים מדויקים ולדבר על ההפעלה הטכנית של התיאטרון כמנגנון משומן ומורכב להפליא. אני מגלה כי לשירותו של תיאטרון הבימה החדש עומד מנגנון פרסום ויחסי ציבור משומן, הפועל בקפדנות לטובת תדמיתו החיובית של הבניין. כמו שצריך.

הגימור טוב יחסית, ובישראל יש להעריך את העובדה הזו (צילום: איתי סיקולסקי)

הסדק היחיד שאני מוצא בחלקו הראשון של הסיור הוא האמירה החוזרת ונשנית: "אה... הסימטריה של כרמי" או "הסימטריה של כרמי, החותם שלו". מצער לגלות שהכפייה הגיאומטרית של המתכנן גורמת לחצי מהתוכנית להיות בלתי שימושית בעליל. אבל לא נורא, נניח להם, לכרמי ולסימטריה שלו.

מן הסתם, הבימה המחודש עונה על כל המרכיבים הפרוגרמטיים הרצויים מבחינת התוכנית. במסדר מהיר - אולמות: יש, שירותים: יש, קופות: יש, מרחבים עודפים אינסופיים: יש. מקומות המתנה: יש, וכך הלאה. נפלא. נוסיף שהאולמות, המתוכננים בעזרת יועצים מחו"ל, פועלים היטב: אקוסטיקה טובה, מראה שונה לכל אחד, זוויות ראייה טובות, גופי תאורה באיכות גבוהה.

להנהלה חשוב לציין שהמושבים הם מחברת וקסמן – כחול לבן, הם מדגישים - ושהם נבחרו במשאל עם. דמוקרטיה. נציין גם את הפרט הזה, לא מיותר. הכל פועל. הכל תקין, הכל רגוע, הכל שקט, אל תדאגו. כרמי והצוות שלו השתדלו להגיש בניין במצב אופטימלי, אין ספק, מאוד מאוד השתדלו.

תופתעו לגלות שאפילו הגימור טוב יחסית, ויש להעריך עובדה זו. אנחנו הרי יודעים שהארכיטקטורה הישראלית – זו הציבורית וזו הפרטית – משקיעה מאמצים עצומים כדי להילחם בשדים שלה, בנטיותיה המולדות: ארונות חשמל בחוץ, צבע שפוך על הפנלים, פלסטיק ממפעל כתר בשפע, שלטים ידניים, מילים בלועזית הכתובות בשגיאות גסות.

אלא שבמהלך המנוחה הרגעית נשענתי על קיר אקראי, נגעתי בו, הקשתי בו, דפקתי, ולא האמנתי: הוא היה חלול. גבס! משהו במגע הכימי בין ידיי לבין התרכובת החומרית עורר בי תחושה דומה להתעוררות מחלום; או מסיוט. פתאום גיליתי שהכל בנוי מגבס או מצופה בו, הכל, אלפי מטרים רבועים: עמודים, עמודונים, קירות, תקרות, מעקים, גגונים, עיטורים, נישות, בליטות. עולם מגבס. סימטריה מגבס.

תמונה זו עשויה מגבס. אם כבר רם כרמי, איפה הבטון? (צילום: איתי סיקולסקי)

2. על הבניין כהדמיה

תיאטרון הבימה דומה לתפאורה. גם השוני בין האולמות הוא מעין תפאורה. לפתע אני מרגיש שאני מתהלך בתוך שרטוט אדריכלי דו-ממדי. אפשר להרגיש את הקווים הנוקשים, את ה"קופי פייסט", את ההוראות הבסיסיות באוטוקד, את הסכמטיות המרחבית שהיא תסמין - לא של המודרניזם הגבוה, אלא של עייפות הדימיון. אני מרגיש כלוא בתוך קופסה, בתוך מודל מקרטון ביצוע בקנה מידה של אחד לאחד.

לעתים קרובות אפשר לפגוש ארכיטקטורה שעל הנייר נראית תלת-ממדית, רב-ממדית אפילו, אך לא זה המקרה כאן: לא רק הבניין מעורר תחושה של הדמיה ממוחשבת, כזו שהוקמה לצורכי גיוס משאבים, אלא גם האנשים! אני מביט סביבי ומוצא שרובנו דומים לשבלונות התלת-ממדיות של האיש והאישה הגלובליים, העומדות לרשותו של הטכנאי המפעיל תוכנת תלת-ממד במחשבו. אני מנסה ליהנות מהתחושה: המציאות בתוך "הבימה" ככפילתה של העולם הריאלי החיצוני.

רק ששתי הספירות הנפרדות - הפנימית בבניין והחיצונית בעיר - שוכנות זו בתוך זו מבלי לקיים ביניהן כל קשר. לדוגמה: מרוב חלונות וזכוכית ושקיפות אל החוץ, לא רואים בעדן דבר. שפע הזכוכית יוצר אפקט "חומה"; תחושה שהבניין סגור, חסום מבפנים.

הסחרחורת והקלסטרופוביה הקלה עוררו בי רצון עז לרוץ החוצה. למרות זאת נשארתי. הלכתי בצעדים החלטיים אל דופן הבניין כדי שהקרבה אל "נחמה וחצי", בית הקפה מעברו האחר של הכביש, תחזיר לי מעט מן הממשות והחברה שהמקום מספק לצד תפריט קונטיננטלי ויין במחיר שפוי.

אבל קרה לי דבר מוזר: האנשים בחוץ לא ראו אותי; זה היה כמו להיות באקווריום: הבנתי בדיוק מה מרגישים הדגים. יתרה מכך, במבט חפוז, לא העיר נשקפה מבעד לחלונות, אלא השתקפות בדיונית חזרה אלי מהזכוכית; באותה מידה אפשר היה להדביק על הדופן פרופיל של העיר בדו-ממד מבלי שאיש ישים לכך לב. המשכתי ללכת לאורך הדופן הקמורה על גבולות האתר, מתוך אינסטינקט. מצאתי שכל המעברים בין הפנים והחוץ הם חדים, חותכים. האתר כולו מתחלק לפנימי לחלוטין ולחיצוני לחלוטין; אין מקומות ביניים, אין פתיחוֹת, מרפסות, יציאות. שאלתי את עצמי אם ארכיטקט הבניין אי פעם דיבר עם אדריכל הנוף. וידעתי את התשובה.

• מה באמת חושב אדריכל הכיכר, דני קרוון, על הבימה המחודש?
  

מחוּסר כל אפשרות למצוא במבנה מרקם פנימי, התחלתי לראות הכול הפוך: נאמרה לי המילה "זרימה", ראיתי תקיעות. נאמרה המילה "ייחודיות", ראיתי חזרתיות, שכפול, ועוד לשווא: פעמיים מדרגות, פעמיים עמדות קפה, פעמיים אותו מסדרון, חללים בראי. ההיה זה אני שם או שמא היה זה כפילי?

אין לדעת ולא היה את מי לשאול. עצרתי כדי לנוח באחת מעמדות הקפה הסגורות ולחשוב על המתרחש: באופן מוזר, התכנון הזה, שנעשה על פי כללי גיאומטריה קפדניים, מוליד אי סדר וחוסר יכולת להתמצא. בלגאן גדול, חשבתי. מכאן שבניין הבימה פסול לחלוטין ביחס לשאיפה המודרניסטית הקדושה – לזקק בין צורה לתוכן, כך שהמבנה יבטא את רעיונותיו בניסוח מדויק של חלליו. לדאבון הלב, צורת הבניין לא לקחה בחשבון את תוכנו. השניים כנראה התגרשו. בהתאם לאותו קו מחשבה, נראה שגם ההצגות זרות להווה, לחידושים התיאטרליים המתרחשים ממש מעבר לזכוכית.

• והנה הצד המוצלח של הבניין: התאורה שלו
  

3. על העיוורון

עליתי וירדתי בבניין, נכנסתי ויצאתי מאולמות, ממשרדים, ממסדרונות. חיפשתי אנשים אבל לא מצאתי אותם. ההליכות התארכו, חום הגוף עלה. נעלמו החלונות, עלתה עוצמת גופֵי התאורה ולא מצאתי עדויות לנוכחותה של נפש חיה. חשבתי: אם ירצחו אותי, איש לא ימצא אותי. כמה זמן הלכתי, לאיזה כיוון? אינני יודע. לרגע חשתי אותו אפקט של מועקה שמעורר נמל התעופה בן גוריון: קווי אופק אופקיים מאוד המשורטטים בקצה גבול הראייה שלי - ויש לי ראייה טובה. צללי הקירות, הדלתות וגופי ההולך בחלל, נצבעו על הרצפה בפרספקטיבה מוזרה, באורך מוגזם. הפלואורסנטים, חשבתי.

עצרתי כדי לנשום, הוצאתי מחברת ורשמתי את המלים הבאות: בניין הבימה, האובייקט הנוקשה הזה, האטום, הדו-ממדי, קופסת קרטון הביצוע הנטולה כל ממד של המצאה או דמיון - הוא בניין חולה.

הוא סובל מתסמונת נפוצה באדריכלות הישראלית, לפי סימפטומים מובהקים. הדיאגנוזה: "עיוורון אקזוטופי" – חוסר היכולת לקרוא את העולם כמרקם (טקסטורה). הבה נפתח את עמוד 41 בקלאסיקה של אדמונד בייקון, "דיזיין אוף סיטיז", ספר שיצא לאור ב-1967 ושסביר להניח שרם כרמי קרא בשיא הקריירה שלו - בדיוק בתקופה שהמנועים של מערבלי הבטון התחממו לקראת הבנייה של עולם המבצרים ההתנחלותי, שהאדריכל שלנו, אם כי לא רק הוא, היה שותף לה.

בייקון מצטט את הצייר פול קליי, הטוען ש"עיוורון אקזוטופי" היא מחלה המתבטאת בחוסר היכולת של הסובייקט המערבי לתפוס את המרחב סביב אובייקט או בניין, ולראותו כחלק אינטגרלי ממנגנון גדול יותר – כלומר, כשדה מרקמי. כתוצאה מכך האדריכל עשוי לנהוג בגישה "אנדוטופית": תכנון המסתכם בשרטוט צורות, בכפייה גחמנית של המערכות הצורניות על הנוף, ולצורך הממד השלישי, האנכי, במתיחה צורנית כלפי מעלה תוך דאגה למסה בלבד – גישה שהיא השלכה של המשחק הגיאומטרי העיקש של המתכנן.

אך לזכותו של רם כרמי יאמר כי לא רק הוא סבל מעיוורון, אלא דור שלם של ארכיטקטים היה נגוע בה. ולא רק ארכיטקטים, אלא חברה שלמה, בארץ ובעולם. מאז שנות השישים המאוחרות אנו עדים להתפוגגות מושג ה"קהילה", לטשטוש האינטרסים המשותפים בין בני האדם, לקביעה החולנית של גבולות חדשים במרחב הפרטי ול"תיעוש" אנושי - "אנשים בלופ" (לפי ההוגה הנפלא דידריך דידריכסן): עולם קודר וחזרתי שהמשטר הקפיטליסטי קבע במקומנו. והשפעותיו על הארכיטקטורה דרמטיות.

רם כרמי. עיוור כמו כל האחרים (צילום: ניקיטה פבלוב)

בבנייה הישראלית, הגישה ה"אנדוטופית" מתבטאת בביטול מוחלט של המרקם הנופי לטובת חשיבה ב"בלוקים". מכאן, הרבה מהערים שלנו מאופיינות בפיזור, שלא לומר ב"זריקה" של קופסאות בניינים על מישור מופשט ו"זהה" בכל מקום. בעוד שדור שלם של ארכיטקטים מילא את פנים הארץ באדריכלות גושנית, הוא גם הוציא אל הפועל את תכנון ובניית ההתנחלויות, מפעל שהן מבחינת תוכנו והן מהבחינה האסתטית הוא (לא רק לטעמי) בזוי ודוחה. אלא שצורת החשיבה העיוורת הזו – אובייקטים, חוסר מרקם - התפרשה בכל תחומי החיים: הפוליטיים, החברתיים ועוד. אחד התסמינים המרכזיים של המצב הוא שהחברה, ואיתה גם הארכיטקטים שלה, החלו להתבונן במציאות אחת - המציאות היהודית-ישראלית - תוך הפניית גבה לכל אפשרות לקרוא, למשל, את הקונפליקט הישראלי-ערבי בתוך הקשר. כך, בגישה הארכיטקטונית, הבניין הונח על אדמה כביכול ריקה.

כמעט מיותר להוסיף שרבים מאדריכלי התקופה אומרים - עד היום - שהם בכלל לא ידעו מה הם עושים מעבר לקו הירוק: הם עשו אבל לא הרגישו, בנו אבל לא הזיקו, הרוויחו ולא ניצלו. מסקנה: ל"עיוורון האקזוטופי" יש תופעת לוואי קשה - "פסיכוזה אדריכלית" - שגרמה לרבים לפעול מבלי להכיר בחומרת מעשיהם: הם תיכננו עולם גושי, מופשט ובלתי מודע לעצמו, והוא המרחב שאנחנו חיים בו היום. תודה רבה.

4. על טעם וריח

למרות חומרת הטענות המושמעות בנוגע למסה המונוליטית של הבימה, אין מה להיבהל או להתייחס ליצירתו של כרמי כאל מקרה מיוחד במינו. רוב ערי העולם סבלו מ"אימת הבניינים הלבנים". מוזיאונים, תיאטראות, בנייני מגורים, קניונים. אינספור ארכיטקטים בכל מקום בעולם – אלפים, עשרות אלפים - חשבו שצביעת המבנה בלבן פוטרת אותם אוטומטית מתכנון על פי הכללים שהביאה לעולם התנועה המודרניסטית; די בצבע, בגילוי מסוים של איפוק, בקווים ישרים ועמוקים ובגיאומטריה נקייה לשמה, כדי שהאדריכלים ירגישו מודרניים למופת.

אבל כל בניין כזה – ובכלל זה הבימה כמובן – נושא איתו מנה של גרוטסקיות. חללים שרוב הזמן נמצאים ריקים, שוהים בחברת עצמם, מודים לנצח לתורמיהם. אפשר למצוא בהם מינונים שונים של משחק נקודות מבט, מפלסים וגשרים שכל תכליתם הוא – במקרה הטוב – לספק תצפית לצבא של גברים העומד בקומת הקרקע ומציץ על המבקרות הלבושות חצאית מיני ומתהלכות במרפסות העליונות. בלי כל מאמץ ניזכר בבניינים מהסוג הזה: החל מבניין המומה בניו יורק וכלה בקתדראלות של ריצ'רד מאייר בגרמניה, אפילו הבניינים של לה-קורבוזייה בתקופות מסוימות, בצרפת או באלג'יר, נכללים בסוג זה.

הארכיטקטורה לא עומדת בקצב ההתפתחות של שאר האמנויות. המבצר הלבן של כרמי אינו יוצא דופן (צילום: איתי סיקולסקי)

תכנונם של מבני תרבות בימינו סבל, במקרים רבים, מעייפות גדולה של החומר. למרות השינויים המשמעותיים שחלו באמנויות במאה האחרונה, הארכיטקטורה לא תמיד ידעה לספק מענה מרחבי ראוי. השינוי במערכות היחסים בין הצופה והנצפה, השינוי במעמד הצופה בהצגה בתיאטרון, הדינמיקות השונות שנוצרו במשחק, כל אלה היו אמורים להוליד שימוש חדש בחלל. אין דבר רחוק מזה בהבימה.

אם פעם הארכיטקטורה פיגרה רק בעשורים בודדים ביחס להתפתחותן של אמנויות אחרות, כעת התחושה היא של אנכרוניזם רב יותר. המועקה החללית בהבימה מקורה בתחושה של שמרנות, של התכחשות להשתנותה של התרבות, המלווה בהתכחשות להשתנותו של האדם. הכול בנוי כאילו המשתמשים הנצחיים של התיאטרון יהיו האריסטוקרטים המשועממים, היאפים והבורגנים מהדור הישן. נקודת המוצא היא שאף אחד לא משתנה, אף פעם. לא האדם ולא האמנויות.

אם נבדוק את הקהל שמגיע להבימה, נמצא כי לא מעטים האנשים שמתנהגים כך. ילדים שבגרו אך עדיין דומים להוריהם המנסים בעצמם להידמות לסביהם. אין להתפלא שבמבט ממושך על משתמשי התיאטרון, נמצא חקיינים של צורות התנהגות, לבוש, תנועה ואותה הפרדה קנאית מן החוץ, שאפיינו תיאטראות וצופים באימפריה האוסטרו-הונגרית.

במובן הזה הבימה והמתכנן שלה נאמנים להיגיון פשוט: היגיון הסטטיות. כל המחאות יירגעו, כל השתנות תרבותית תיפסק. אחרי ככלות הכול, הם עדיין יהיו שם. לא משנה שבתיאטרון הבימה ריח נפטלין עולה מצורת המבנה, מתוכניותיו האמנותיות ומסוג המשתמשים הקבועים שלו. במקרה הזה, האדריכל דווקא ענה על מכלול הצרכים של לקוחותיו, על כן הוא לחלוטין חף מפשע.

***

אם תשאלו אותי, מוטב שתיאטרון הבימה יישאר בדיוק כך: עם העשירים שלו, עם השמלות והנצנוצים, עם הקפה ההפוך השרוף והבורקאס, אבן הפינה הממוסגרת, עולם הגבס המפחיד, היאפים, הכול; בדיוק כך, הנה, אל תזוזו, חייכו: "קליק" - מצלמים אתכם.

תיאטרון הבימה מבשר על ירידת המסך על משהו, על סופו של עידן, על ימיו האחרונים של הניאו-ליברליזם הגלובלי והארכיטקטורה הרדודה שלו. בינתיים, אנחנו נמשיך לחכות למודרניזציה. סוף עידן הבניינים הלבנים והדיכוי העצמי נראה קרוב מתמיד, ולשמחתנו, סוף, בדרך כלל, מבשר על התחלה חדשה.

הגיעה העת לאמץ את המלצתו של התיאורטיקן הגדול מנפרדו טפורי: "לנקוט אידאולוגיה ארכיטקטונית". מה היא? פשוט מאוד: "משהו מעבר לסתם בניין".

• אוריאל קון הוא אדריכל. עורך ראשי של הוצאת "סמטאות" ועורך סדרת "אלדורדו" לספרות לטינו-אמריקנית חדשה, בהוצאת כרמל
  

התעדכנו על מתחמי התרבות המדוברים בתל אביב:

• מוזיאון תל אביב החדש: הצלחה או כישלון?
• סינמטק תל אביב המחודש: איך הוא נראה?
• גם בית ליסין יוצא לשיפוץ מקיף