הדפסה
לכתבה באתר
"בשנת ,1998 בעת שעבדתי כתובעת פלילית מטעם המשטרה, התחלתי לחוש עייפות יתר וקוצר נשימה. ייחסתי זאת לעבודתי הקשה והלוחצת, אבל בסופו של דבר, אחרי דחיות ארוכות, החלטתי ללכת ולהיבדק. התוצאות היו תקינות, ובכל זאת העייפות לא פסקה וכך גם קשיי הנשימה. יום אחד, במהלך דיון בתיק עבירות אלימות, שבו ניהלתי חקירה במשך ארבע שעות, החריפו קשיי הנשימה שלי עד כדי כך שמצאתי עצמי שרועה מעולפת על הרצפה.
"הובהלתי באמבולנס לבית החולים 'מאיר' בכפר סבא, ואחרי יום מייגע של בדיקות הודיע לי מנהל חדר המיון כי התוצאות 'לא משביעות רצון' ועליי להתאשפז. התעקשתי להתאשפז בבית החולים 'שיבא', הנמצא לא הרחק מביתי, ואחרי משא ומתן מייגע יצאתי מ'מאיר' ובידיי תוצאות הבדיקות, ללא דיאגנוזה וללא הסבר.
"נהגתי לבד הביתה ומשם נסעתי עם בן זוגי דאז למיון בשיבא. הרופא התורן באותו יום היה המטואונקולוג (מומחה לסרטן הדם). הוא הביט בי והביט בבדיקות, כשפתאום נכנס רופא צעיר ושאל: 'לוקמיה?' כשראה את מבטי הנדהם, אמר: 'אה, לא ידעת?' כך נודע לי שחליתי בסרטן הדם. כעסתי מאוד. האם זו הדרך שבה מודיע רופא לאדם על חוליו? סירבתי להתאשפז באותו לילה והחלטתי לחזור למחרת לבדיקות.
"זה קרה ביום שישי. בשבת קרסתי. לא יכולתי לנשום וחשתי חולשה איומה. חזרתי לבית החולים והתחילה שנה של גיהינום: טיפולים, הקרנות, כימותרפיה. התעקשתי תמיד שיסבירו לי כל דבר, מה שהפך אותי מבחינת הרופאים לחולה 'לא קלה'. לצערי, בבתי חולים בישראל הדרישה הבסיסית הזו נתפסת כחוצפה. נרשמתי גם לבנק הדם העולמי כדי לקבל תרומת תאי אב (טיפול שהיה חדשני נגד לוקמיה) אך למרבה הצער לא נמצא תורם מתאים.
"אותה שנה של אשפוזים חוזרים ונשנים הייתה קשה מנשוא. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. כיניתי את עצמי 'מפלצת', הייתי נפוחה מקורטיזון, מלאה פצעים בשפתיים, ללא שיער. במהלך המחלה עברתי את כל המכאובים האפשריים שאדם יכול לעבור. עברתי שש בדיקות של מוח עצם, בהן שאבו לי במחט עבה את נוזל מוח העצם, ללא הרדמה. אבא שלי, שהיה רופא, חינך אותי שרופאים לא אוהבים חולים מתלוננים, ולכן בכיתי רק בשקט, כשאיש לא שמע. באותה תקופה חליתי גם בהרפס זוסטר (שלבקת חוגרת), וירוס שיושב על עצב - במקרה שלי הוא ישב בגב - ותוקף את החולה בכאבים לא אנושיים.
"בתוך כל הרגעים הקשים והחשוכים ילדיי היו לי מקור כוחי. תמונותיהם היו תלויות על הקיר האפור בחדרי בתי החולים. 'אמא, הלוואי שהניצוץ שבעינייך לא ייגמר לעולם', ביקשה ממני פעם בתי. זה קרע אותי. אמי, בן זוגי, המשפחה והחברים סבבו אותי בהמוניהם. קיבלתי ים של אהבה וחום. חבריי במשטרה נרתמו גם הם ותרמו לי דם. בתקופה הזו שבה סבלתי כל כך התנחמתי בכמות האהבה והחברים שבהם זכיתי.
"בתום אותה שנה מצבי הידרדר מאוד. 'אין סיכוי להציל אותך' אמר הרופא ששחרר אותי לביתי. לשאלתי כמה זמן נותר לי לחיות הוא ענה: 'שבועיים'.
"לא אשכח לעולם את החזרה הביתה. הלכתי במסדרון בית החולים והאחיות עברו לידי, נפרדות ממני לעולמים. גם אני נפרדתי מכל עץ, כל בית וכל אבן שחלפתי לידם. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאזכה לראות את יופיו של העולם. כשעליתי לדירתי הסתכלתי על השכנים, מאחלת להם בלבי שיהיו מאושרים. בבית סידרתי קלסרים, ניירות, חשבונות, ערכתי צוואה והתחלתי במשא ומתן עם חברה קדישא בעניין קבורתי. בכיתי על כך שלא אראה את ילדיי בבגרותם ועל העצב שגרמתי לאוהבים אותי. בערב הגיעו אנשים להיפרד ממני. החלה הספירה לאחור.
"למרות זאת, המשפחה לא ויתרה. בבוקר שלמחרת הוחלט להעביר אותי לבית החולים 'הדסה'. כדי לנסות טיפול בהשתלת תאי אב. גם בדרך מהבית לירושלים המשכתי להיפרד מכל דבר שראו עיניי, אלא ששם אירע הנס הגדול. ב'הדסה' עברתי השתלה, תרומה מאחי, התוצאות היו טובות ושוחררתי הביתה כעבור כחודשיים.
"חזרתי לביתי בערב יום כיפור, ולמרות היותי אפיקורסית מוחלטת הלכתי לבית הכנסת. ישבתי שם בחוץ ובכיתי על מה שלא בכיתי כל חיי. מכאן החל השיקום.
"שנתיים לאחר שהתגלה הסרטן, הבראתי סוף סוף. חזרתי לעבודה ואף קודמתי בתפקידי במשטרה. חיי, שניתנו לי במתנה, היו יפים מתמיד. חשתי מחוסנת ומוגנת. אמרתי לעצמי ששום דבר לא יפגע בי יותר.
"הרופאים אסרו עליי להיחשף לשמש, אבל אני בכל זאת הלכתי לים. ואז זה קרה: באחת השבתות ישבתי עם בן זוגי ליד המים. איש גדול ורחב ממדים שיחק מטקות לידנו, ניסה לתפוס כדור תועה, קפץ, וצנח על העורף שלי. כתוצאה מהנפילה נשברו לי חוליות הצוואר וגם עצם בית החזה. בבית החולים שאליו הובהלתי אמרו לי שפספוס קטן היה משאיר אותי משותקת. בדיאגנוזה נרשם: 'שברים כתוצאה מכך שנפל עליה אדם'. לא יכולתי להפסיק לצחוק. לשמחתי, הצלחתי להתגבר גם על הפציעה הקשה.
השורה התחתונה:
"אהבתי מאוד את אבי, שנפטר מלוקמיה כשהייתי בת 24. עד היום הגעגועים אליו מכאיבים מנשוא. גם כשאפסו סיכויי לחיות, לא פחדתי כי המחשבה שאפגש איתו סוף סוף הייתה לי לנחמה. רק דבר אחד הציל את חיי: שני ילדיי, שהם האהבה הכי גדולה שלי. בכל פעם שעמדתי לוותר, מיד חשבתי עליהם. לא רציתי שיגדלו כמוני, כשהאדם הכי חשוב בחייהם חסר.
"אני מאמינה שאם אדם מחליט להילחם, הוא יכול לנצח גם את המחלה הארורה הזו. עד היום אני נוסעת לבקר ולשוחח עם חולים ברחבי הארץ ומספרת להם מה עברתי. זה המסר שלי".
__________________________________________________________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
______________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- עברה שלוש תאונות דרכים בשנה וחצי
- פגע ונתפס: מצאה את הנהג שדרס אותה
