חבר לחיים: הכלב הנאמן שירטיט את לבכם

"צפורה, או ציפי כפי שקראו לה ביחידה, הייתה בחורה מיוחדת ושונה מכולן. היא הייתה פקידת המג"ד, בחורה תמירה עם עיניים שחורות נבונות וחודרות, שדיברה עברית רהוטה הכירה שירים וספרים, ותמיד הייתה לה דעה על כל דבר.

"לילה אחד נשמעה ירייה סמוך לשער המחנה. התברר כי הש"ג, שכנראה נרדם, התעורר בבהלה לאחר ששמע רעשים מאחורי שיח וירה ללא היסוס. זה היה הנוהל באותה תקופה. בבוקר התגלה מחזה לא נעים: בין השיחים היה מוטל גור כלבים ליד אמו המתה. הוא ליקק את עטיניה וילל יללות קורעות לב המפקד שלא ידע מה לעשות בו, נתן אותו לציפי, והיא נקשרה מיד לגור הקטן, שהלך אחריה לכל מקום, וטיפלה בו באהבה ובמסירות גדולה.

"היה משהו ביתי מאוד, יציב ומנחם במראה של ציפי עם הכלב כאשר חזרנו ממבצעים. היא קראה לו חומי והוא הגן עליה. אם מישהו זר ניסה להתקרב, הוא מיד חשף את שיניו ונהם עד שהוסר האיום. הבחורים אהבו להתגרות בו, אבל אני לא השתתפתי במשחק הזה.

"בשלב מסוים שמתי לב שלפעמים ציפי זורקת לעברי מבטים עם חצי חיוך, וערב אחד החלטתי להזמין אותה לקפה. דפקתי בדלת, ומיד שמעתי נביחות. כשהדלת נפתחה, ציפיתי שחומי יתנפל עליי, אבל הוא רק התקרב אליי בחשדנות, רחרח אותי, התחכך בי, והחל לקשקש בזנב. ציפי אמרה לי שזו הפעם הראשונה שחומי לא נובח על אורח שלה. אחרי זה יצאנו לשתות קפה, שלאחריו היו עוד הרבה כוסות קפה.

"ציפי השתחררה מהצבא כמה חודשים לפניי ודרכינו נפרדו. היא נעלמה מחיי, ואני הלכתי ללמוד, התחתנתי והפכתי לאב. שש שנים אחרי כן קיבלתי טלפון מחבר ליחידה שלא שמעתי ממנו זמן רב. הייתה לו בשורה עצובה: ציפי נפטרה בפתאומיות מסרטן השד.

"הזיכרונות והעצב הציפו אותי. שאלתי את החבר מה אני יכול לעשות, והוא ביקש ממני טובה. התברר שחומי נותר לבד בבית ואין אף אחד שיטפל בו. הוריה של ציפי נפטרו והיא הייתה בת יחידה. החבר ידע על הקשר הטוב שהיה ביני ובינה ושאל אולי אוכל לקחת את הכלב אליי ולאמץ אותו. הסכמתי מיד, ללא היסוס.

"למחרת עצר רכב ליד ביתי. יצא ממנו כלב, או יותר נכון, שארית של כלב שזכרתי. חומי נראה זקן, זנבו בין רגליו, הולך שפוף וקשור בחבל דק. הוא היה אז בן שבע, כבר לא כלב צעיר. ברגע שראה אותי, הרים את ראשו, הסתכל עליי במבט בוחן, אוזניו נזקפו, והוא התחיל לקפץ סביבי וללקק את ידיי בשמחה גדולה.

"חומי השתלב נפלא במשפחתנו. בני ואני שיחקנו איתו שעות בכדור. מעולם לא קשרנו אותו והוא אף פעם לא ברח. הוא הסתובב חופשי במושב שבו התגוררנו, פגש חברים, ותמיד חזר הביתה. מדי יום כששבתי מהעבודה הוא המתין לי ליד השער, ולקראת ערב, כאשר ישבתי עם אשתי על המרפסת ושתינו קפה, הוא נשכב לצדי ונראה שמח ומרוצה.

"לפתע נשמע יללה אדירה. יללה קורעת לב שכמוה לא שמעתי מעולם. כולנו קפאנו על מקומנו. זו הייתה יללה נוראית, כאילו מישהו איבד את עולמו, את אהבת חייו. יללה מתמשכת עם הפוגה קצרה, ושוב יללה של יגון אין סופי.

"רצתי לכיוון הקול, ולתדהמתי מצאתי את חומי עומד על קבר כלשהו כשהוא מיילל נואשות. ניגשתי אליו וליטפתי אותו, אבל הוא לא נרגע. ניסיתי למצוא מה גרם לו ליילל כל כך ברגש, ולפתע ראיתי: שמה של ציפי היה כתוב על המצבה. לא ידעתי שהיא קבורה שם. הצטרפתי לחומי, ובכיתי בקול רם כפי שלא בכיתי מעולם".

השורה התחתונה:

"האירוע בבית הקברות השאיר עליי רושם עז, וגם שנים לאחר מכן אני מתרגש כשאני נזכר בו. הקשר הנפלא בין חומי וציפי מזכיר לי את הפסוק הידוע 'הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לאֹנִפְרָדוּ'. הכלבים מלמדים אותנו שיעור גדול בנאמנות, וידוע שהם אינם נוטשים את בעליהם גם לאחר מותם".

___________________________________________________________________________________________________________________________________________

ומה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

• נכלאה למשך 3 חודשים בבית מאסר יפני
• אביה רצח את אמה והתאבד בכלא