הדפסה
לכתבה באתר
האם יש ישראלי שאינו מכיר את הנוף האפוקליפטי שנשקף מדי ערב מכביש 1 ומכביש 6? אלפי פנסים צהובים מנקדים באור את המפעל השוקק והעצום, שצומח מתוך השדות ממזרח לרמלה וארובותיו הגבוהות פולטות עשן למרחוק. כולנו משקיפים עליו – מהמכונית הפרטית, מהאוטובוס או מהבית שבו אנחנו גרים - אבל מה אנחנו יודעים על מפעל המלט "נשר", שבלעדיו
אין אף פרויקט בנייה בישראל, אך הוא סודי ומסוגר בהחלט? Xnet חושף, בהצצה נדירה, את המתרחש בתוכו.
כשמערבבים מלט עם חול, חצץ ומים – כולם חומרים זמינים וזולים - מקבלים את הבטון, שממנו נבנים כמעט כל הבניינים, הגשרים, האצטדיונים, הצינורות, החומות והמרחבים המוגנים מעל הקרקע ומתחתיה. מלט הוא חומר הגלם שממנו נבנית מדינת ישראל, כולל המבנה שבו אתם נמצאים ברגע זה, וב-61 השנים האחרונות (רוב שנות קיומה של המדינה) הוא מגיע מ"נשר".
המלט המודרני הומצא בפורטלנד, אנגליה, במאה ה-19. כשבנימין זאב הרצל ניסח את חזונו למדינת היהודים, הוא הדגיש את חשיבותו של מפעל מלט וציין כי רצוי שהמפעל יוקם בחיפה, בקרבה לנמל עתידי. כך קרה: ב-1925, ביוזמתה של קבוצת אנשי עסקים יהודים, יצא שק המלט הראשון ממפעל "נשר" שהוקם סמוך לחיפה. ליד המפעל הוקם יישוב שנקרא על שמו: העיר נשר. עם הקמת המדינה ותנופת הבנייה נדרשו במפעל להרחיב את התפוקה, ולכן נחנך מפעל חדש ב-1953 בסמוך לרמלה.
בזכות "נשר" ניצח המלט את טכנולוגיות הבנייה באבן ובלבנים שרופות (סיליקט), והשתלט על שוק הבנייה. "המלט הוא החומר החשוב ביותר לצרכי בנייה", קבע מסמך ממשלתי מ-1951 (שפותח את הפרק "בטון" בספרו של צבי אפרת, "הפרויקט הישראלי"). "בשבילנו חשוב הדבר במיוחד, היות שהחומר הגולמי נמצא בארצנו בכמויות בלתי מוגבלות. הימצאו של החומר באזורים שונים הוא בעל חשיבות גדולה. מומחה ידוע שביקר בארצנו, ציין במלים קולעות את מצבנו המאושר בתחום זה: 'ארצכם כולה היא בית חרושת אחד למלט'".
השליטה שהוכיחו האדריכלים והמהנדסים המקומיים ביציקתו ובעיצובו של הבטון החשוף סימנה את אחד מרגעי השיא של האדריכלות הישראלית, שיא שהתאפיין בפשטות, בצניעות ובכנות. אמנם, גם היום נבנים בישראל בניינים שבהם הבטון נותר חשוף (כמו בית הלוחם בבאר שבע), והחומר זוכה לעדנה גם בעיצוב פנים, אך במרבית המקרים מסתתר כיום המלט מאחורי אריחי קרמיקה וטיח, והוא כמעט תמיד שם - בלעדיו אין בניין.
"נשר" נמצאת כיום בשליטתם של לאונרד בלווטניק (75%) ותאגיד המלט והבנייה האירי CRH. המפעל החלוצי בנשר נסגר ב-2001, ומאז פועלות בו רק תחנות טחינה ואריזה. מפעל שלישי וקטן פועל בהר-טוב, סמוך לבית שמש, ומפעל רמלה שולט בכיפה ומספק 90% מתצרוכת המלט בישראל (עשרת האחוזים הנותרים מיובאים ארצה, בעיקר מטורקיה). את המלט לא מייצאים, וכל שיווקו מתבצע בישראל וברשות הפלשתינית.
"נשר" היא יצרנית המלט היחידה בישראל, ומאחר שהיא מונופול, את מחירי המלט קובעת ועדה ממשלתית. קילוגרם מלט עולה 35 אגורות (שק מלט של כ-50 ק"ג עולה כ-20 שקלים), כך שמחיר המלט מהווה כ-1.5% ממחירה של דירה ממוצעת.
כאן נמצא המפעל:
נכנסים פנימה
במהלך הביקור במפעל מתברר כיצד מייצרים את המלט, ומה משמעותם של הצינורות הענקיים שמלופפים סביב מבניו הגדולים. 500 דונם הוא שטח המפעל, שמעסיק 270 עובדים (מחציתם תושבי רמלה) ושממוקם בשולי מטרופולין תל אביב - מיקום המאפשר לשגר ביעילות את התוצרת לכל קצות הארץ. בכניסה הוקם פארק ציבורי שנועד לשרת מטיילים ורוכבי אופניים, ובהמשך נמצא מרכז המבקרים (1997, בתכנון האדריכלית דליה לפידות) שמארח מדי שנה כ-26 אלף מבקרים לסיור מצומצם שאינו כולל את כל המפעל. כאן מגיעים לשערי המפעל, שנפתחו באופן נדיר לבקשת Xnet. איתם נפתח המסע המצולם ב"נשר", שהתוצר הסופי שלו הוא הקירות, הרצפה והתקרה שבתוכם אנחנו חיים, גרים, עובדים ועוברים.
המלט מיוצר משני מרכיבים עיקריים: אבן גיר וחרסית. אבן הגיר נחצבת בקצה המפעל, באחת המחצבות הגדולות בארץ שרוחבה מגיע ל-1,200 מטרים. המחצבה צמודה לכביש 1 אך מוסתרת מהנוסעים באמצעות רצועת עצים, כך שאפשר להתרשם מממדיה רק בגוגל – או בתמונות שלפניכם. ב-2006 נחשפה במסגרת החציבה "מערת איילון" המורכבת מרשת מחילות אדירה. המערה הייתה אטומה במשך מיליוני שנה, והודות לכך נמצאו בה בעלי חיים שלא היו מוכרים לחוקרים.
מהמחצבה מועברת האבן על גבי מסוע מקורה, לאורך כשלושה קילומטרים, עד שהיא מגיעה לשני אולמות עגולים בקוטר של כ-100 מטרים, הנקראים "מערום מגרוף" (כאן עורמים את האבנים וגורפים אותן) ומחופים בכיפות ענק - האחת מבטון, השנייה מפח ופלדה. דני לוי, קצין הביטחון הוותיק שליווה את הסיור, מספר שבזמן ההקמה של האולם הראשון התמוטטה תבנית לוחות העץ, שהוקמה לצורך יציקת הבטון. התבנית הוקמה מחדש והאולם הושלם לפי התוכנית, אך את האולם השני כבר העדיפו המתכננים להרכיב מלוחות פח וקורות פלדה.
התאורה באולם היא מרכיב מרהיב, כמו גם השיטה המהפנטת שבה נערמים ונגרפים חומרי הגלם, וכאן פוגשת האבן את החרסית. זו מגיעה בעיקר מחציבה באזור קרית גת, אך גם מפרויקטי תשתית גדולים שמאפשרים להימנע מכרייה מיותרת (בימים אלה מגיעים חלק מחומרי הגלם מעבודות התשתית להקמת הקטע הדרומי של כביש 6 בדרום). אולמות הענק הוקמו בשנות ה-90, כאשר המפעל שיגשג מחדש אחרי שנים של דשדוש, בזכות גל העלייה מחבר המדינות והביקושים לבנייה. המפעל המקורי התיישן, נהרס, ואת מקומו תפס המפעל הנוכחי שמתבסס על טכנולוגיות מתקדמות יותר (ייצור יבש), שמאפשרות לחסוך באנרגיה ולפלוט פחות גזים מזהמים.
מאולמות "מערום מגרוף" נודדים חומרי הגלם למכונות טחינה וייבוש, וממשיכים למערכת צינורות מורכבת, שהיא האלמנט שמזוהה עם המפעל. מדובר בשני מגדלי חימום המתנשאים לגובה 120 מטרים, ושבהם מחוממים חומרי הגלם לקראת כניסתם לכבשנים, שם יגיעו לטמפרטורה של 1500 מעלות צלסיוס ויותכו לחומר אחד. הכבשנים פועלים כל ימות השנה (כולל יום כיפור), למעט השבתה קצרה שנדרשת מעת לעת כדי להחליף את מרכיביהם. מכל מקום, לאחר ההתכה בכבשן עובר התוצר תהליך טחינה נוסף, והמלט מוכן לשיווק.
רוב התוצרת, שנקראת "צמנט פורטלנד", מועמסת ישירות למשאיות. המלט נארז בשקי נייר שעליהם מתנוסס סמל החברה המיתולוגי – ראש נשר – בעיצובו של איתמר דוד, מי שיצר בין השאר את הפונט העברי הפופולרי "דוד".
למה מלט ולא פלדה?
"נלבישך שלמת בטון ומלט", כתב נתן אלתרמן ב"שיר בוקר" ב-1935. האם בפתח המאה ה-21 המלט הוא חומר הגלם היעיל ביותר לענף הבנייה? "חד משמעית כן", פוסק אינג' ניר שרם, מהנדס אזרחי המתמחה בהנדסת מבנים. שרם, שהיה מהנדס הביצוע של האגף החדש במוזיאון תל אביב לאמנות, וכיום אחראי מטעם חברת "אורתם סהר" על הקמת ביתן 2 במרכז הירידים בתל אביב, אומר ש"אחד העקרונות הוא לבנות בזול, וכשאתה מעמיד להשוואה חומר גלם כמו פלדה מול בטון, אתה מבין ששלד פלדה יהיה לרוב יקר יותר".
שרם מציג השוואת מחירים: טונה בטון עולה כ-250 שקלים, לעומת טונה פלדה שעולה כ-3,500 שקלים ונתונה לתנודתיות מחירים. לדבריו, זינוק מחיר הפלדה תוך כדי הקמת האגף החדש במוזיאון תל אביב ניפח את תקציב הפרויקט. אמנם, "באמצעות תכנון נכון ומדויק ניתן 'להעיף בניין' באפס זמן יחסית לבטון, אך באופן גורף יש עדיפות לבטון בכלל הפרויקטים בשוק הבנייה".
