שמה של ההצגה החדשה של יהושע סובול בהחלט הולך לפניה. "Melting פות" היא כותרת המחזה, אשר מבוסס על מקרה אמיתי ועוסק בשלוש יצאניות המפונות מדירתן בבניין משותף בתל אביב. המיקרוקוסמוס הקטן הזה, שסובול בחר להציג דווקא בתיאטרון הפרינג' "תמונע", משמש לקהל כראי של המצב החברתי, הכלכלי והפוליטי בישראל של 2013.

___________________________________________________________________________________________________________

 

>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן

___________________________________________________________________________________________________________

 

שלא כמו רבים מהאמנים החיים כיום בישראל, סובול אינו פוחד להעביר ביקורת על המצב החברתי-תרבותי במחזותיו ולהשמיע את עמדותיו הפוליטיות בקול רם וצלול. "יצרו בישראל את הדימוי שרק לשלטון מותר להיות פוליטי", הוא אומר, "אבל אם אתה מוחה נגד זה אתה פוליטי ופסול. צריך ללכת על רעיון של תיקון החברה הישראלית. אנחנו צריכים לעבור תיקון רציני וזה לא הסיפור של יאיר לפיד והדאגה כביכול למעמד הביניים. התיקון צריך להיות הרבה יותר יסודי".

 

נאמן לתפיסתו זו, סובול נוהג לפרסם את עמדותיו בציבור וכך עשה באופן עקבי במערכות הבחירות האחרונות לראשות הממשלה ולעיריית תל-אביב. בין הנושאים שמעסיקים אותו לאחרונה נמצאת "תכנית פראוור", להסדרת היישובים הבדויים הלא מוכרים בנגב אליה הוא מתנגד.

 

"רוצים לרכז אותם בעיירות שזה מנוגד לאורח החיים שלהם. למה לא לטפח את הכפרים שלהם? ואם הכפרים יטפחו לכדי משהו עם אופי של עיירות אז יופי. אבל תן להם לפתח את זה בעצמם. זו מדיניות גזענית מגזרית. אם אתה בדואי - אתה רשאי להתגייס ולקפח את חייך למען המדינה, אבל כשאתה חוזר לחיים האזרחיים אתה לא מוכר כאזרח. זה עוול מחריד שנעשה ברשעות רבה. כשחברה מתייחסת כך לחברה של כמעט רבע מיליון בני אדם זו חברה אכזרית".

 

אכזריותה של החברה היא גם הסיבה בגינה בחרת לעסוק דווקא בזונות בהצגה?

"בעצם זונות הן דמויות שהן מעורטלות. גם כשהן לבושות הן עירומות. כאשר אתה הולך לרובע זונות בערים גדולות כמו אמסטרדם, פרנקפורט או המבורג לצורך העניין, אתה רואה אותן. וגם בתל אביב היום אתה רואה אותן. והן גלויות, עירומות. והעירום של הזונה הוא בעיני העירום של הנפש. מציעים לה פיתוי והיא הולכת אחריו. מוכרת את עצמה בזול, הנפש בימינו. לא רק בימינו. תמיד".

 

"רצינו לעסוק בזונות למול חברה שהיא כביכול מהוגנת. לאחת הדמויות בהצגה יש טקס כזה שבמסגרתו היא אומרת לעצמה: 'את טובה, את יפה ואת צודקת'. היא מנערת את עצמה פעמיים וזהו, היא בסדר. זה טקס שאנחנו כולנו עושים בחברה שלנו. אנחנו טובים אנחנו יפים ואנחנו צודקים, ושלא יגידו לנו כלום. רציתי שהדמות הזו תהיה הראי שלנו ולכן היא עושה את זה גם מול הקהל, כשהקהל הוא הראי שלה. אין לה ראי בתור אביזר תיאטרלי, ואני מקווה שהקהל קולט את זה".

 

אין שום חמלה בדמויות שהן כביכול 'מהוגנות' בהצגה. כך גם בחברה הישראלית?

"תשמע, ודאי שאין חמלה. רק הבוקר שמעתי שכל ילד שלישי חי בעוני. אז איפה החמלה? יש רחמים עצמיים שבאים לידי ביטוי באבל. בדיוק היום זה בא לידי ביטוי בגדול (הריאיון נערך לאחר אירוע הזיכרון לאריק איינשטיין בכיכר רבין – ב.ע.). אני אומר שזה מעיד בעיני על כך שזו אומה באבל, שהיא לא יודעת שהיא באבל. והיא באבל על עצמה. הם מרגישים שבמותו אנחנו מקבלים סטייטמנט על המוות של החברה שלנו. כשפתאום מישהו שסימל את מה שנותר מישראל של פעם הולך מאיתנו, האבל מתפרץ והופך לקינה ציבורית לאומית של חברה שמתאבלת על מה שקרה לה".

 

מה קרה לה?

"אנחנו בחברה כזו היום שבה החזקים מנצלים את החלשים ואז זורקים אותם. רוב העובדים לא מוגנים. עובד לא מוגן עובד בתנאי טרור. אפשר לזרוק אותו מהיום למחר. הוא בר החלפה. ואז אפשר להכניע אותו בקלות כי מחזיקים אותו בפחד. חודרים לתוך חייו ולוחצים את האדם להיות קונפורמי ככל האפשר. שלא חס וחלילה יבלוט מעל פני השטח כי אז מכסחים אותו.

 

"אני חושב שזה נובע מזה שאנחנו חיים בסיטואציה אלימה. דעתי האישית והפוליטית, היא שנכנענו לקבוצת לחץ אלימה שהיא בעצם הישראלים שחיים מעבר לקו הירוק, מה שקרוי מגזר המתנחלים. ואנחנו בני ערובה שלהם. הם למעשה שולטים בגורל של מדינת ישראל. מבלי שאנחנו בחרנו אותם, מבלי ששלחנו אותם. לא אני ולא הרוב, אלא בגלל ממשלות שדחפו אותם לשם וכיוונו אותם לשם. ולכן רבים חיים עם ההכרה שאנחנו חברה בסחיטה. מתפתחת אלימות איומה. הנה, שרפו בית, כמעט שרפו משפחה פלסטינית ולא תפסו את המציתים.

 

"אני אומר שבמונח 'נוער הגבעות' צריך להחליף את הג' בז'. זה 'נוער הזוועות'. ואף אחד כבר לא מתרגש מזה, זה חלק מהמציאות שלנו. והאלימות הזו לא יכולה שלא לחלחל בחזרה לתוכנו. כמעט ולא עובר שבוע שבעל לא רוצח את אשתו. החיים נעשו זולים – זאת אלימות.

 

"אנשים צעירים לא בטוחים בעתיד שלהם ונאלצים להגר אל מעבר לים כדי לממש את החלומות שלהם ולחיות סתם כבני אדם – זאת אלימות שהחברה מפעילה כלפי מגזר חלש. הצעירים שיוצאים מהאוניברסיטאות לחיים ועדיין לא תופסים עמדות כח הם קבוצה חלשה, אז דופקים אותם.

 

"גם הזקנים היום בארץ במצב רע מאוד. העוני שמתפשט בחברה מכה בה. אם החברה הייתה חברה שיש בה סולידריות והיא הייתה דואגת לחברים בה, היינו משקיעים בראש ובראשונה סכומי עתק בדיור בר השגה לצעירים ולמשפחות מעוטות יכולת. אפשר בתנאים מודרניים שחברה תיקח אחריות על כל החברים בה בלי הבדל גיל, דת, גזע ומין". 

 

למרות הביקורות, סובול פעיל פוליטית נמרץ ומשוכנע שניתן לשנות את מציאות חיינו. הוא טוען כי מבחינה פוליטית יש לבנות מערך חברתי-דמוקרטי-ליברלי שיכלול את כל המפלגות ממפלגת העבודה ושמאלה, כולל המפלגות הערביות, ומאמין שאם זה יקרה ימצא המנהיג הראוי.

 

סובול אף פנה למשרד התרבות עם הצעה לשיפור המצב בפריפריות. "ניסיתי במשך שנים לשכנע שר תרבות אחד אחרי השני להקים תריסר להקות יוצרות בפריפריה. אמרתי להם: יש מתקנים. מפעל הפיס, תודה לאל, בנה היכלי תרבות בישראל. הצעתי לקחת בוגרי בתי ספר למשחק, בוגרי מגמות בימוי ועיצוב, ולבחור מנהיגים אמנותיים מקרבם ולהגיד להם, אתה מקבל מקום - את התיאטרון של אשדוד, של חצור הגלילית, או מקום כזה וכזה. קח לך תקציב ולהקה של שמונה שחקנים ותעשה שלוש הפקות בשנה.

 

"ניצור רשת של כל תריסר התיאטראות שיהיו מחוברים ביניהם ואחרי שנה נזיז את ההצגות ביניהם כך שכל הצגה שתצא בתיאטרון נתיבות לצורך העניין תרוץ גם במקומות אחרים. כשבכל מקום יש שלוש הפקות יהיו חיים אלטרנטיביים למרכז. אני מאמין שזו יכולה להיות מהפכה תרבותית אדירה בהשקעה קטנה מאוד. המהפכה צריכה לבוא מהכיוון הזה, מלמטה, מהפריפריה. זה דבר שאפשר לבצע אותו".

 

ומה דעתו של סובול על מצבה הנוכחי של התרבות? בהצגה החדשה הוא מביע ביקורת על עולם הבידור והאמנות הפופולארי שמונע יותר ויותר ממניעים מסחריים. "האח הגדול" מוזכרת כאשר דמותה התמימה של מנקת הבניין מתגאה כי בדירתה יש טלוויזיה וניתן לצפות בתוכנית. "היא סמל לכך שהופכים תום חיובי שיכול היה להיות טוב לתום עלוב נפש", הוא מסכם.

 

לפתח את הפרינג'

 

הסיפור מאחורי הקלעים של המחזה החדש הוא סיפור סינדרלה מהסוג שלימים יוכל להחזיק מחזה בעצמו. למרות שברזומה העשיר של סובול נמצאים מחזות רבים שהועלו בתיאטראות הרפרטואריים החשובים בישראל ובעולם, הוא נענה במחזה הנוכחי דווקא לפנייתם של שלושה שחקנים צעירים: יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג.

 

"הם באו אליי לפני שנה בערך ואמרו לי 'בוא, יש לנו סקיצה של דמויות, ואם אתה רוצה לפתח אתנו את זה אנחנו נשמח לעשות את זה'. ראיתי את איכות העבודה שלהם ואמרתי: 'קדימה, נעבוד'. התחלתי לתת כל מיני מטלות ורעיונות כדי לבנות יחד את העלילה. קראתי כתבה שזונות התמקמו בבית מגורים ברחוב ראשי בתל אביב וועד הבית ניהל נגדן מאבק והוציא אותן לרחוב. אז אמרתי להם, הנה יש לנו עלילה מתוך החיים".

 

שלושת השחקנים הקימו אנסמבל יחד עם סובול וכתבו את המחזה עמו במשותף. כעבור שנה של עבודה משותפת, ההצגה כבר זוכה לתשואות הקהל ומכרה את כל הכרטיסים לשלושת המופעים הראשונים.  

 

איך זה שאחד המחזאים המוכרים בישראל פונה דווקא לפרינג'?

"יש לזה חשיבות. הייתי שמח אם היו לוקחים את זה לאחד התיאטראות הגדולים, אבל מצד שני, אני היום בדעה שצריך לפתח את הפרינג'. התכונה של הפרינג' זה שהוא אמור להעז. הוא אמור לקחת סיכונים. אתה נכנס לתוך התיאטרון הציבורי וקשה לו היום לקחת סיכונים כמו שהוא בנוי. אני חושב שזה עובר את המידה.

 

"אם היו עושים פעם בשנה משהו כזה כמו 'גבירתי הנאווה', אז בסדר. אבל כשחלק גדול מהרפטואר בתיאטרון נבנה ממיוזיקל אחרי מיוזיקל אחרי מיוזיקל שבאמת לא נולדו אתמול, אלא נולדו לפני שנות דור, אז יש בעיה בתיאטרון. והבעיה היא שהוא חדל לקחת סיכונים. אז צריכים לפתח את הפרינג'.

 

"היום זה התיאטרון שמעניין אותי. תיאטרון עירום, חשוף, שמשתמש במינימום של אמצעי הפקה וחומר הגלם היקר שלו זה השחקן. זה בעצם הבסיס של תיאטרון. בעצם תיאטרון טוב לא זקוק ליותר משחקנים טובים וטקסט. זה הזמן לחזור לתיאטרון בסיסי. למה שמולייר אמר: קרשים, שחקנים וטקסט".

 

_______________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: