"הארץ הזאת הפכה להיות הקורבן של הממשלה"

משה איבגי בן 60. זה לא מרגש אותו במיוחד. איבגי, אחד השחקנים העסוקים בארץ, לא מתרגש משנים, משעות. נושם בקצב אחר. עוד מרחוק, כשהוא רק מגיע, יש תחושה שהרחוב נרגע. אנשים מפסיקים להתרוצץ, בוחנים אותו, מחייכים, ניגשים לבקש תמונה. עולים אליו לרגל. והוא, תמיד מסכים. יפה לראות איך איבגי מכניע את המכאניזם של הרחוב רק מעצם קיומו שם.

"כשאנשים באים אליי ורוצים להצטלם אני תמיד אומר 'כן' – זה יותר מהיר, זה פחות מבאס, וזה בעיקר עושה טוב לצד השני", אומר בין הפלאשים, "יכולתי לבאס אותם ולהגיד 'לא' אבל אז הם היו כועסים ומתעצבנים. ככה קיצרנו את כל התהליך. אני מסיים את זה מהר – וכולנו יוצאים מרוצים".

אבל איבגי דווקא לא מרוצה. לא מרוצה בכלל. הוא רואה איך המדינה משתבשת לנגד עיניו – זה מקומם אותו. "הדמוקרטיה הולכת ובורחת לנו בין הידיים. ממש גונבים לנו את הדמוקרטיה בין האצבעות", אומר חתן יום ההולדת, "מתי העבד מפסיק להיות עבד? כשהוא אומר 'עד כאן. אני מוכן למות בשביל החופש שלי'. רק כשאתה מוכן למות בשביל החופש שלך אתה מפסיק להיות עבד – הופך בן חורין. אני רוצה שכולנו נהיה כאן בני חורין. שכולנו נדע שהדברים בידינו.

"יותר מדי פעמים בשנים האחרונות נתנו את המושכות בידי שלטון רע, שהאינטרסים שלו הם בעליל לא האינטרסים שלנו. רוב האזרחים רוצים לבוא הביתה, לראות הצגה טובה, לשמוע מוזיקה, ליהנות מהחיים, לדעת שיש להם חיים רוחניים גם מעבר לאוכל ופיפי. במצב היום המדינה לא מאפשרת את זה – סותמת פיות והופכת את הציבור לעבד נרצע. המתנה ליומולדת 60 שלי תהיה אם אנשים יתעוררו, והלוואי ש...".

"אין, איבגי, חולה עליך", נדחף עוד מעריץ, "אפשר תמונה?".

"המצב בלתי נסבל"

כולם אוהבים לאהוב את איבגי. יש סביבו קונצנזוס חריג, כזה שמכתיר הילה של "גיבור תרבות ישראלי". איבגי, ששיחק במעל 60 סרטים, עשרות סדרות טלוויזיה, מאות פעמים בתיאטרון, עטור פרסים ותארים, ביניהם פרס "השחקן הטוב ביותר" בפסטיבל ברלין, הופך אט אט למושג. "איבגי". מן סופרלטיב לשחקן כל-ישראלי, בגובה העיניים, ישר ללב. גם אם הלב הוא שבור.

"הרבה פעמים היה לי לב שבור בחיי, אבל האהבה לחיים היא הדבר הגדול", מגלה איבגי, "בנאדם שאוהב את עצמו ואוהב את החיים – זה מה שחשוב. תאהב את עצמך, תאהב את מי שאתה, תלך עם עצמך – נקודה. אדם שפתוח לחיים – החיים באים אליו. מדהים כמה בקלות האדם עובר מאישה אחת לאישה אחרת, וההיפך.

"אנשים נפרדים אחרי אהבה ענקית, חושבים שזה סוף העולם, רוצים להתאבד אם אין להם את האהבה הזאת, ואז היא הולכת עם מישהו אחר, וזה הכי קשה. לכן התפיסה צריכה להיות רחבה יותר: אם אתה חושב שבנאדם אחר הוא העוגן של חייך – אתה בצרות – העוגן שלך בעולם הזה זה רק אתה".

איבגי, ממרום שנותיו, אומר שהדבר הכי חשוב זה לקחת אחריות על החיים שלך. גם אם מישהי שאהבת עזבה אותך, גם אם שברו לך את הלב, עדיין, אתה זה שצריך לקחת אחריות. הוא אומר את זה שוב ושוב. מתעקש. ניכר שזו מטאפורה. הוא מדבר עלינו. על מדינת ישראל שעוזבת את אזרחיה.

"במדינה הזאת לא יודעים לקחת אחריות, מגלגלים את האחריות הלאה, על איראן ועל הפלסטינאים", הוא ממשיך, "אנחנו בונים בהתנחלויות, עושים מה שאנחנו רוצים, ואז מאשימים את הפלסטינאים שהם לא מקיימים הסכמים ולא מנהלים משא ומתן - בעוד שמי שלא מנהל משא ומתן כמו שצריך אלה אנחנו. כל התפיסה שלנו מעוותת: בתי הכלא מפוצצים באנשים, ובמקום להתבייש בזה, המשטרה גאה בכמויות האדירות של המעצרים. במקום שהמשטרה תהיה גאה שהיא לא הכניסה אף אחד לכלא, היא גאה שיש הרבה מעצרים. מה יש להתגאות בזה. מה יש להשוויץ בזה.

"המצב בלתי נסבל. כל הכוח מרוכז בידי הממשלה והכלכלה הקפיטליסטית, ושתיהן משתפות פעולה יחד נגד הציבור. אנחנו חברה אזרחית שאין לה מילה. מכתיבים לנו. אומרים לנו. את תקציב התרבות מחלקים לעזאזל. את החינוך – היסוד של החברה – גונבים לנו מתחת לאף.

"במקום חינוך לערכים אוניברסאליים כמו אהבת האחר – מגיע שר כלשהו ומחליט שעכשיו ילדים נוסעים לראות את מערת המכפלה. זה חינוך פוליטי. זה חינוך מגזרי. זה חינוך ששייך לקבוצה שולטת שמכתיבה איך אזרח במדינתנו מתחנך – זה גובל בשטיפת מוח. אז במקום לחנך לדפוק את הזר או לשבת בהתנחלויות או להגיד שהארץ שלנו 2000 שנה – צריך לחנך לאהוב את האחר, לשאוף להידברות, להתייחס לסביבה בצורה מכבדת".

מה שמקומם את איבגי במיוחד זו התוכנית הממשלתית להקמת חוות גז ומפעלים פטרוכימיים באזור חגית. "בכל שנותיי לא נתקלתי בכזאת חוצפה", הוא מטיח, "התחילו בחוף דור בסוף הגיעו לחגית, כל אחד העביר לחצר האחורית של מישהו אחר. חגית זה אזור שסביבו גרים 100 אלף אזרחים, אחד המקומות היפים בכרמל, זה הרס קטסטרופלי – זו סכנה קיומית המפעל הזה – אבל מכיוון שהשיקולים של המדינה הם לא טובת האזרח אלא הכנסה כלכלית, והטייקונים לוחצים, הארץ הזאת הפכה להיות הקורבן של הממשלה.

"האזרח אין לו מילה פה. ואז מה קורה? האזרח הולך לבג"צ, האזרח עושה הפגנות, האזרח נלחם נגד הממשלה. זאת אומרת, רק אם יש לו כוח הוא נלחם. אם אין לו כוח – כמו שקורה ברוב המקרים - הוא נכנע. וזו מערכת היחסים שלנו במדינה הזאת: או שאתה נכנע לממשלה או שאתה מפגין נגד הממשלה. או שאתה מתנגח נגדה בבג"צ או שאתה מרים ידיים. זאת לא מערכת יחסים תקינה שצריכה להיות לאזרח עם מדינתו. זאת זוגיות במשבר, על סף גירושים".

"להיות מהפכן זה לוקסוס של אנשים בריאים"

בימים אלו איבגי מאוורר את הראש בעולמות אמנותיים מקבילים. הוא מגלם תפקיד ראשי בהצגה "דפוקים" של תיאטרון חיפה, מככב בעונה החדשה של "הבורר" בהוט, כמו גם בסרטים "לצוד פילים", "הנוער" ו-"מנתק המים" שעלו השנה למסכים, ושקוע עמוק בצילומי העונה השניה של סדרת הדרמה "זגורי אימפריה" (שתשודר בהוט).

בסדרה מגלם איבגי אב משפחה ברוכת ילדים מבאר שבע של פעם. את הרקע הסוציו-אקונומי מכיר איבגי מילדותו. נולד בקזבלנקה שבמרוקו, בגיל שנתיים עלה עם משפחתו שחשבה שבאה ארצה לבנות ולהבנות – אבל מצאה עצמה מובנית דווקא במעברת "שומרות" ("הדבר שאני הכי זוכר זה שהשירותים היו מחוץ לבית, כמו שירותי שדה בצבא").

כעבור שנה עברה משפחת איבגי יחד עם משה הקטן למגדל העמק, בהתחלה ישוב קהילתי קטן וסימפטי, אך עד מהרה עיירת פיתוח קשת יום. "בהתחלה היינו ישנים בחום עם הדלת של הבית פתוחה, שמים אבן על הדלת כדי שהאוויר יזרום – לא פחדנו, הרגשנו בטוחים. בכלל, הייתה אווירה קלילה ונהדרת של עולים חדשים שמתקבצים יחד בשביל להגשים חזון. אווירה של משהו חדש", משחזר איבגי, "כולנו רצינו שיהיה לנו טוב, שנרגיש בבית, אבל המציאות מהר מאוד הכתה בפנים. המקום המקסים הזה שהתחיל כמו יישוב קהילתי שהדלתות בו תמיד פתוחות הגיע למצב שהתקינו שערי ברזל בבתים. הילדים שהיו החברים הכי טובים שלי הפכו לעבריינים, לסוחרי סמים, לנרקומנים".

בשלב מסוים הרגיש איבגי הצעיר שהסביבה כבר לא באה לו בטוב, שמחט בזרוע זה לא הקאפ-אוף-קופי שלו, משום כך בחר לצאת לדרך עצמאית: בגיל 11 עבר ללמוד בישיבה בטבריה, לאחר מכן העביר את ימי התיכון בפנימייה דתית חקלאית, אחר כך קורטוב כור היתוך בחיל התותחנים, עד שלבסוף הגשים את הזיקה הטבעית לעולם התיאטרון וגמר לימודי משחק ב-"סטודיו ניסן נתיב".

מוזר לו היום להיזכר בתקופה ההיא. זה נראה כל כך רחוק, ועם זאת מאוד מוחשי. איבגי מתוודה שהוא לא ישכח את ההתרגשות כשהסרט הראשון שלו לקולנוע "מתחת לאף" יצא לאקרנים. "זה היה הדבר הראשון שעשיתי שהיה גדול באמת. פעם ראשונה שצילמו אותי לתקשורת והיה דיבור סביבי, אני לא אשכח איך בכל העיתונים כתבו 'כוכב נולד'", הוא משחזר היום, "אחרי כמה שנים הגיע 'שורו' שהשלים את השלב הבא בקריירה שלי – את היציאה מהטייפקאסט של תפקידי פושעים.

"ב'שורו' הוכחתי שאני שחקן מקצועי שהמנעד שלו הרבה יותר גדול ממה שמנסים להדביק. זאת בהחלט הייתה נקודת שיא בקריירה שלי. אחרי 'שורו' הכל נפתח, זרם, הגיעו הצעות מכל הכיוונים. היום, כשאני מגיע לעשות את 'הבורר' אני מגיע אליו ממקום אחר – לא ממקום של 'אני מזרחי אז אני חייב לגלם פושע' אלא ממקום של בחירה. ממקום של שחקן שבוחר לגלם דמות ולא נכפה לגלם אותה על ידי טייפקאסט. וזאת מבחינתי פריבילגיה".

אולי אפילו נצחון?

"יש לי כוונות לעשות טוב, וזה מה שאני משתדל לעשות. הרי בסוף זה הכל עניין של אנרגיה, אם אתה בא בטוב – אנשים נדבקים אליך, לעומת זאת, אם אתה בא באנרגיה שלילית - אנשים יגיבו אליך באלימות. במיוחד במדינה כמו שלנו, עם כל העוולות והקטסטרופות, חובתו של כל אחד להתאמץ ולשאוף לחיים טובים יותר. זה פשוט לא להאמין איך האדם הורס הכל בקצב מטורף. ב-100 השנים האחרונות הוא הרס מה שהוא לא הרס במשך אלפי שנות הסטוריה".

בגלל תרבות הצריכה?

"לא רק. הבעיה שלנו היא משחקי כוח. אנחנו תופסים מעצמנו יותר מדי. האדם חושב שהוא יותר חזק מהכל – מהאבן, מהעץ. אבל העץ יישאר פה אלפי שנים, והאבן מאות אלפי שנים – רק האדם בא והולך. אז בגלל הפחד מהמוות האדם הורס הכל - להרגיש שהוא יותר חזק. שידו על העליונה. אבל האדם ימות כך או כך. ירצה או לא - הוא ימות. אין לנו דרך אחרת. לכן בפרק הזמן שנותר לי אני מעדיף להתרכז בדברים הטובים".

אתה פוחד מהמוות?

"יותר אני פוחד להיות חולה. אדם חולה מתמקד רק במחלה. קשה לו לתפקד. אתה לא יכול לפעול למען מטרה כשכל היום הגוף שלך כואב. מזה אני חושש. לכן צריך שתהיה לנו במדינת ישראל חברה בריאה שתטפל באזרחיה שיהיו בריאים. אם אנחנו רוצים שיהיה פה טוב יותר - צריך להלחם על זה. בשביל זה צריך להרגיש טוב. אחרי הכל, להיות מהפכן זה לוקסוס של אנשים בריאים".

_________________________________________________________________________________________________________

עוד אנשים:

• דפנה רכטר לא רוצה שום קשר עם אמה, השחקנית חנה מרון
• הסיפור שלי: למה נתפס הסופר רם אורן עם המכנסיים למטה?
• דיוויד המלך: איך הפך מייסד טאמבלר למיליארדר בגיל 27?