הדפסה
לכתבה באתר
קירות גלריית החוצות בשדרות דב הוז בחולון, המוצבים מכיכר סטרומה צפונה, יכולים בקלות להיחשד על ידי צופה לא מיומן כשלטי חוצות המבקשים לקדם מוצר מסחרי. למעשה, מדובר בתערוכת היחיד DUNE 13 של האמן וצלם האופנה רון קדמי במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בחולון (פתיחה: ג', 3 בספטמבר. נעילה: 31 בדצמבר 2013), שהשילוב בין אופן הצגתה לגמישות שבו נעות העבודות בין הציר המסחרי אל האמנותי – מעורר גם שאלות על צילום אופנה כאמנות לגיטימית.
עוד בערוץ האופנה
- בארון של פאולינה אלברשטיין
- בארון של מיכל אמדורסקי
- בארון של מיקי ממון
- בארון של יובל כספין
- בארון של ישראל אהרוני
"יש גבולות מאוד ברורים בין צילום מסחרי לאמנותי, אבל בין צילום מערכתי (אדיטוריאל) לצילום אמנותי יש טשטוש", מדגיש קדמי. "זאת שאלה שאני מתעסק איתה באופן יומיומי: מתי צילום אופנה פורץ את הגבולות והופך לאמנותי, נכנס למוזיאון ולאוספים של אספנים פרטיים. דיוויד לה שאפל, למשל, קיבל את ההכרה המוזיאלית שלו רק כאשר מוזיאון תל אביב ערך לו תערוכת יחיד לפני כשנתיים וחצי. ומוזיאון רמת גן פרץ דרך כשקיים לי תערוכת יחיד בשנת 2008".
אז מה בכל זאת מעניק לצילום אופנה ערך אמנותי?
"רובד נוסף שאני קורא לו 'הסוד'. צילום אופנה מסחרי ברמה הקונבנציונאלית הוא מאוד שטוח – וואט יו סי איז וואט יו גט. בצילום אמנות אתה, כצופה, שואל שאלות ומניח הנחות. הצילום עצמו מתכתב עם תרבות, היסטוריה, ספרות, קולנוע, פוליטיקה, תולדות האמנות. יש עומק נוסף שהוא מעבר לדימוי הבודד. וכשיש את הרבדים הנוספים האלו, אני מאמין שהצילום כבר מספק שאלות שעבודת אמנות מספקת".
DUNE 13 נוצרה בהשראת "חולית", ספרו הקנוני של פרנק הרברט משנת 1965, ששני עשורים לאחר מכן זכה לעיבוד קולנועי על ידי הבמאי דיוויד לינץ'. "הספר והסרט השפיעו עליי רבות", מודה קדמי. "זה ספר המדע בדיוני הראשון שהתעסק בנושא המזרח התיכון". התערוכה עצמה נולדה מתוך מסכות בסגנון מדע בדיוני של צמד המעצבים ליאון רוסוחובטסקי ובתו דיאנה, הפועלים תחת השם Studio Larossa, אשר חלק מעבודותיהם נחשפו בתצוגת האופנה של אלון ליבנה בשבוע האופנה גינדי תל אביב האחרון.
קדמי, שמצא במסכות השראה רבה, עיבד את כל האלמנטים ויצר כ-30 דימוי אופנה מרהיבים בהשראת "בנות גשרית" – נשים קרחות ואניגמטיות מתוך הספר, שאומנו לרמה רוחנית גבוהה. החיבור בין הנשים החזקות שקדמי נוהג לצלם באופן תדיר לבנות גשרית העתידניות, מקבל בצילומים שלו משנה תוקף וחיבור מעניין. הדימויים שיצר יחד עם הסטייליסט ראובן כהן צולמו באזור המנסרה שבמצפה רמון, לוקיישן המתכתב עם עלילת "חולית", אשר עוסקת, בין היתר, בשדידת אוצרות הטבע לכריית הסם שבכוכב אראקיס. יחד עם צילום האופנה והבגדים העכשוויים שבחר כהן, מבקש קדמי להתכתב עם ספרות, קולנוע, אופנה עכשווית וביקורת קלילה על יחסי הון-שלטון וגזילת אוצרות הטבע של התאגידים הגדולים.
התערוכה הנוכחית היא רק צעד נוסף בקריירה המפותחת של קדמי, 53, מבכירי צלמי האופנה הישראלים. לאחר לימודי אמנות בבזאר הצרפתי ולימודי קולנוע בבית צבי, החל לעבוד בשנות ה-90 כצלם אופנה והפך מהר מאוד לאחד הסופרסטארים בתחומו. בין היתר צילם את הקמפיינים הגדולים של קסטרו ופוקס. "מיתגנו את פוקס במשך עשר שנים. יצרנו להם קטלוגים עם יעל בר זוהר ויהודה לוי, עם ערכים של צעירים שמטיילים בעולם. זה עזר מאוד למיתוג של החברה. היום כבר לא מפיקים קטלוגים כאלה. גם כי אין תקציב בתעשייה, אבל גם כי החברות הגדולות כמו קסטרו או פוקס כבר ממותגות באופן מאוד מובהק, עם מחזורים מטורפים ומאות חנויות. היום פוקס לא צריכה ללכת לצלם קטלוג בדרום אמריקה או בתאילנד, מספיק לצלם את בר רפאלי בסווטשירט ורוד".
"במקביל אני רואה תופעה נוספת של התפתחות וצמיחה של מעצבים מקומיים", ממשיך קדמי ומונה כמה מהלקוחות להם צילם קטלוגים לאחרונה: מאיה נגרי, יוסי קצב למותג Sketch, שמעון צרפתי ואחרים. "זאת תופעה שלא היתה קיימת בשנות ה-90", הוא אומר. "יש כאן מעצבים צעירים שמנסים לשרוד, אז התקציבים יותר קטנים אבל הכישרון והיצירתיות הרבה יותר גדולים. יש התעוררות של מעצבים טובים כמו יוסף, שרון ברונשר, יוסי קצב, מאיה נגרי ושמעון צרפתי. אבל עדיין קשה לקרוא לזה 'תעשייה'".
חלק מהקטלוגים והפקות האופנה שעליהם חתום קדמי לאורך השנים צולמו בביתו בעין הוד – מעין אחוזת ענק שעיצב במו ידיו (בעזרת אב הבית שלו ממשפחת אל-קארה הדרוזית), הכוללת שטח של עצי פרי, בריכת שחייה, לול תרנגולות ובקתה קטנה בראש הגבעה, אליה הוא בורח בסופי שבוע יחד עם בת זוגו בשבע השנים האחרונות, המלהקת והמאמנת האישית גיתית פרידברג. באותו מקום ממש נישאה לפני כשנה הדוגמנית אסתי גיזנבורג, וכן צולמו קטלוגים לחברת קסטרו ולמותג דיווה בכיכובה של בר רפאלי. בתקופות בלייניות יותר של קדמי התקיימו בבית גם מסיבות אופנה שנתיות, שעד היום מוזכרות בקרב אנשי הברנז'ה בנוסטלגיה.
"אני יוצר כאן. זאת הטריטוריה שלי, והבית הזה הוא אני", מסביר קדמי. "הסימביוזה הזאת מאוד מקובלת בתעשיית האופנה. המקום הוא חלק מהסטייל, החיים. הגיבוש של השפה הוויזואלית. הילדים שלי (בני 16 ו-19) נולדו בתוך הסטודיו, וזה גם לא הפריע להם. אני לא אבא שהולך לעבודה מתשע עד חמש. הם ינקו צילום ואופנה מגיל אפס, ואפילו הופיעו בחלק מהצילומים, כמו תצלום של מאיה שפירר לדלתא או לודז'יה, כשהיא אוחזת את בני הצעיר".
הסגנון האישי של קדמי לא עוצר רק בבית, אלא ממשיך גם למלתחה שלו, עם המראה המחוספס ופלטת הצבעים הרזה של שחור, לבן ואפור. "היו שנים שהייתי מתלבש מאוד דולצ'ה וגבאנה כזה. אבל בעשור האחרון אני מעדיף צבעוניות מונוכרומטית". כיצד היה מגדיר את הסגנון שלו? "בוהמי שיק", הוא מדייק. "אני מאוד אוהב בגדים שנראים משומשים, כמו פריטים של ריק אוונס, שנראה משומש, יד שנייה, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שזה עולה מיליון דולר".
1. ג'ינס עם קרעים, דולצ'ה וגבאנה
"כשרכשתי את הג'ינס הזה, לפני 10 שנים, הוא היה ג'ינס כחול רגיל בגזרה ישרה. עם השנים הצבע שלו דהה, והבד נשחק עד שהוא נעשה מלא קרעים. אלו מכנסיים שהם חתיכת היסטוריה. חרשתי עליהם כמעט כל יום. הקרעים שאתה רואה קרו עם הזמן. זה לא כמו היום, שאתה רוכש מכנסי ג'ינס כאלה ישירות מהמעצב".
2. כיסוי עור לאייפד עם אבזם גולגולת, בעיצוב רון קדמי
"לפני שנה וחצי קיבלתי במתנה אייפד ונגעלתי מכל הכיסויים שהיו בשוק. נזכרתי שבגיל 20 התפרנסתי מתפירת תיקים. רכשתי עורות, חתכתי אותם בגודל מתאים ותפרתי לעצמי את הכיסוי הזה בעבודת יד. הסביבה מאוד אהבה את הכיסויים, והתחלתי לייצר אותם בסדרות מצומצמות ולמכור במספר חנויות יוקרה בתל אביב, כמו לאטרנז'ה של שמעון צרפתי בנווה צדק".
3. צמיד עור משולב בחוליות זהב, JR
"זה צמיד של 2,500 דולר עם סיפור מעניין: ישבתי פעם במסעדה במיאמי, וקשר עין שהיה לי עם אחד האורחים במקום הוביל לשיחה שהובילה לחברות ארוכת שנים עם מעצב תכשיטים בשם JR".
4. שעון וינטג', רולקס
"קיבלתי את השעון הזה במתנה מבת זוגי בשבע השנים האחרונות גיתית פרידברג, ליום ההולדת ה-50 שלי. הוא מסמל את הקשר שלנו".
5. ז'קט עור בצבע יין, Dsquared2
"זה פריט אספנים – מעיל עור מהקולקציות הראשונות של המותג Dsquared2 של המעצבים התאומים דין ודן קאטן. רכשתי אותו לפני עשור בערך, בתקופה שעבדתי הרבה במילאנו. בכלל, מעילי עור הפכו מאוד מזוהים איתי, וזה אחד מהם".
