מה החלום של ניקול ראידמן?

מסתבר שכסף, גם כל הכסף שבעולם, לא יכול למחוק את העבר. הוא גם לא יכול לרפא לגמרי את הפצעים, רק להניח עליהם פלסטר של לואי ויטון. ניקול ראידמן (25), פרסומאית ומפיקת אירועי יוקרה שהפכה לדיווה כחולת המבט של "מעושרות" (ערוץ 10), הבינה את זה כשהצטרפה להרפתקה הטלוויזיונית הכה מדוברת.

היא לא תודה בזה גם תחת עינויים, אבל כמו כוכבי ריאליטי אחרים, גם היא הגיעה לשם כדי להתפרסם ולקבל אהבה. במקום זה, היא קיבלה טונות של כעס, בוז וגם קנאה יוקדת. כרגע, צופי התוכנית נחלקים בין מי שאוהבים אותה, דיווה עם חוש הומור מפותח, לבין מי שחושבים שמדובר בביץ' מהגיהינום.

וכאילו לא הספיקה לך האש שמושכת הסדרה בימים של מחאה חברתית, נפנפת במעילי פרוות בבון שאת מוכרת והתגלו כאסורים למסחר. מה עבר לך בראש?

"למכור פרוות הייתה טעות. לא אמכור יותר, משום שיש אנשים שנפגעו מזה, והתנצלתי. אני יכולה להרוויח כסף מדברים אחרים, אבל כל מעצבי העל ידועים בקולקציית הפרוות שלהם וחיים טוב עם זה. המעיל של טיירי מוגלר בחנות שלי נקרא 'בבון', כי ליידי גאגא קראה לו כך, אבל הוא מפרוות שועל, חיה חוקית לייצור פרוות".

זה עדיין נשמע שאת לא מתנצלת.

"אני לא אוהבת חיות טרף, אבל אני מאוד אוהבת חיות מחמד. יש לי שני כלבים, שחיים היום אצל אמא שלי, כי בן הזוג שלי אלרגי וכל היום עושה אפצ'י בגללם.

"אני רוצה להראות לרוסים ולצעירים שאפשר להצליח. עליתי לארץ עם משפחה אמידה ופה סבא שלי הפך למנקה רחובות. נפלנו. אז בפרק החמישי לא תביני מי אני, אבל בפרק ה־22 המיתוסים יתנפצו כי אני 'מתפשטת' שם. נכון שרוצים להגניב את הצופה, אבל האמת תצא והצופה יצחק ויבכה יחד איתי".

עבדה קשה בשביל הכסף. ראידמן (צילום: אלכס ליפקין)

התיידדת עם שאר הבנות בסדרה?

"חלק הפכו לחברות שלי וחלק פחות. היו לא מעט תככים ומשברים, אבל לאורך כל הדרך אורנה בן-דור (יוצרת הסדרה - א.מ.ר) החזיקה לי את היד ואמרה: 'את נשארת איתנו, את חשובה לנו'".

"אני וענבר שנהב זה שני קצוות שונים לגמרי. היא גדלה במשפחה שמאלנית. אני גדלתי במשפחה שעברה שואה. סבא־רבא שלי נרצח על ידי הנאצים. כל האחים של סבתא נספו בשואה. עברתי אנטישמיות קשה ברוסיה, ואני יודעת מה זה להיות דחויה או לחיות במדינה קומוניסטית כשאין לך זכות דיבור בכלל.

"פה אני לא חייבת לשמור בבטן את הדעות הפוליטיות שלי, ואני מעריצה שרופה של אביגדור ליברמן. על אחד כמוהו אני יכולה לסמוך שלא ימכור אותנו לערבים בשקל תשעים כדי להיות טוב עם העולם. אני מאמינה לו, וחטפתי על זה".

אני לא מסוגלת לחיות עם לוזר

ניקול ראידמן נולדה באודסה, נינתו של הרב משה גלזר, רבה הראשי של אוקראינה, בתם היחידה של בעל רשת חנויות בגדים ומנהלת קונסרבטוריון שגם ניהלה את התיאטרון היהודי "מגדל אור". כשמלאו לה עשר, פרצו לביתם היפה באודסה וריססו על קיר חדרה "יהודים מסריחים". על רקע האירוע, לצד חטיפת ילדה יהודיה מבית ספרה כמה שנים קודם לכן, החליטה אמה לעלות ארצה עם בתה והוריה. אביה לא רצה לעזוב את עסקיו, והם התגרשו. הקשר עם האב ניתק.

"שנות ההתבגרות עברו עלי בהישרדות כלכלית. בגיל 14 הלכתי להופיע בחתונות כדי להרוויח כמה אגורות בשביל שכר דירה. בתיכון עבדתי בחנות צעצועים אחרי הלימודים, ובגיל 18 עבדתי כמאפרת ונסעתי לאולפני נווה אילן עם מזוודות ששקלו יותר ממני, וכשחזרתי משם נסעתי לעבוד כנערת מים בהפקות במשרדי פרסום. אחר כך התחלתי להפיק כפרילנסרית מול משרדי פרסום ופתחתי את החברה. לא ברגע נהייתי 'מעושרת'".

היא תכננה, לדבריה, להתגייס, "אבל סבתא נפטרה ממחלה ולא רציתי להשאיר את אמא לבד". על שמה של הסבתא, לורה ויסמן ז"ל, תחנוך באביב קרן שתתמוך בילדים חולי סרטן.

התמה המרכזית של חייה - אין לי על מי לסמוך אלא על עצמי - התגבשה סופית בגיל 18, כשהחליטה ליצור קשר עם אביה.

"בגיל 18 קיבלתי את ה'בום' לפנים שלי, כשהתקשרתי לאבא שלי, שהוא לא איש עני ומסכן, אלא איש שמתאים את צבע האוטו לעניבה ושותה בקבוק קוניאק באלפיים יורו. צלצלתי אליו, אחרי שהוא לא עזר לי כל כך הרבה שנים, ואמרתי לו: 'תעזור לי רק עם הלימודים, אני רוצה להיות משהו בחיים האלה'. הוא ענה: 'אני אכלתי חרא, אז גם את תאכלי', וניתק. הבנתי שאין לי על מי להישען".

את בן זוגה, שעל פרטיותו היא שומרת בקנאות, הכירה לפני כשלוש שנים. לפני שנה וקצת נולדה מישל, בתם המשותפת, שעל טיפולה הופקדה אמה של ניקול.

אם הכול טוב ויפה, למה הוא נשאר חסר שם?

"זה לא טוב לו לעסקים. כשנכנסתי לסדרה הוא אמר לי: 'לא מתאים לי כאב הראש הזה, לא רוצה להיות בכותרות'. הוא עושה את הדברים שלו בשקט, הרעש והצלצולים רק יעשו נזק לעסקים שלו. הוא לא רוצה שיפתחו עליו את העיניים. הוא היה שותף לכל ההתרחשויות שקרו כשהסדרה צולמה, אבל הוא לא רוצה לקחת חלק בזה ואני שומרת כמו אמסטף על מה שהבטחתי לו. אשמור עד שהוא יגיד לי: 'או.קיי, כבר לא אכפת לי'".

איזו אמא את?

"משוגעת וחולת נפש. הילדה שלי צריכה שיהיה לה הכול. אני מפנקת את הילדה וקונה לה את הכי יפה, למשל נעליים ב־200 יורו, ויש לה כבר 16 זוגות. אני מפצה אותה משום שלא היה יום אחד שהייתי איתה מהבוקר עד הלילה".

את יודעת, ביליתי איתך שעות, ואני לא יודעת מה את באמת רוצה.

"אני רוצה לזכות באירוויזיון".

זה הדבר?

"את יודעת, כשעליתי ארצה, המדינה שמה עליי פס ואמרה: 'נתנו לך סל קליטה, תתמודדי לבד, סאלאמת וכל טוב'. ברוסיה הייתי יהודיה מסריחה, כאן הייתי רוסייה מסריחה, אבל הוכחתי שאני לא. כל כך הרבה עשו ממני קווץ' בחיים, מאבא שלי ועד החברים מבית הספר, ואני רוצה להראות להם מאיפה משתין הדג. אני כאן. אני בתמונה".

** הראיון המלא עם ניקול ראידמן בגיליון החדש של "לאשה"

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בלאשה:

• לאן נעלמו הנשים משלטי החוצות בירושלים?
• מדברים על דיאטה? זהירות הילדים מקשיבים
• יעל אבקסיס למען נשים נפגעות אלימות