המעצבים הישראלים זוכים ליותר ויותר הערכה בעולם, אבל כמה חנויות בישראל מתמחות בעיצוב המקומי ונותנות לו את עיקר הבמה? בשביל לספור אותן לא צריך אפילו כף יד אחת. נכון, פריטים של מעצבים ישראלים נמכרים בחנויות שונות, אך מדובר בדרך כלל בחפצים קטנים, בקנה מידה של מתנות ומזכרות. "טולמנ'ס" מוכרת גם רהיטים בעיצוב מקומי, אך זה חלק קטן מהתצוגה, שמבוססת בעיקר על יבוא. ובשנים האחרונות יש ירידים ואירועים כמו "עיצוב טרי", אבל לאחר שהם נסגרים אין מקום שבו אפשר למצוא את הפריטים היפים שהוצגו בהם, ולכו חפשו באתרים השונים של המעצבים.
בסוף השבוע הושקה בשוק הפשפשים "סאגה" (רבי פנחס 4), אחות חדשה (וגדולה בהרבה) ל"אסופה",
שפועלת מרחק שתי סמטאות משם כבר שלוש שנים (יהודה מרגוזה 8). לפני חודשיים נפתחה במורד אותו הרחוב "מדפים" (רבי אחא 4), וכך יוצא ששלוש מתוך ארבע החנויות המתמחות בעיצוב ישראלי נמצאות בשוק הפשפשים ביפו (הרביעית היא ''צורלה'', במושב בצרה).
סאגה היא ללא ספק הגדולה שבהן, 110 מ''ר עם תקרה בגובה קומתיים, שמעצימה את תחושת המרחב. ככזו, היא כבר יכולה להרשות לעצמה להציג רהיטים של ממש, ולא רק גאדג'טים או גופי תאורה קטנים, למרות שאלה עולים הרבה פחות, וקל יותר למכור אותם. בעלי החנות היא משפחת שקל, ובתחילה אמורה הייתה להיפתח שם גלריה לאמנות רחוב ללא מטרות רווח. אבל היוזמה לא צלחה, ונציגי המשפחה פנו לליאור ימין, הבעלים של ''אסופה'' השכנה, בהצעה לשיתוף פעולה. ימין הרים את הכפפה (אם זה לא היה מרחק הליכה לא הייתי נכנס לזה, הוא אומר, וגם בלי התמיכה של משפחת שקל זה לא היה קורה).
הוא עיצב את החנות בעצמו. המעטפת נשארה כשהייתה: רצפת בטון, קירות ותקרה חשופים. בכל אחד משלושת החללים שלה יש מערך אחר של תצוגה ותלייה – באחד משטחי העמסה פשוטים מעץ, שהופכים את התצוגה לגמישה לשינויים, בשני משטח לבן כקיר, רקע לפריטים שיילכו לאיבוד אם ייתלו על בטון או עץ, ובחלל שמקשר ביניהם מדפים שעליהם מרוכזים חפצים קטנים (מזוזות מעוצבות היטב הן מזכרת שתיירים אוהבים לקנות, מסביר ימין, ולכן הן כבר תופסות שלושה מדפים).
בין שני חלקי החנות מחבר מעבר שבו מדפים לפריטים קטנים יחסית (צילום: איתי בנית)
כמו כלי קרמיקה, משקפיים בהדפסת תלת ממד ומזוזות (צילום: איתי בנית)
החנות כולה שקופה לרחוב ומעוצבת כחלון ראווה, אך בצד אחד הוקדשה פינה נדיבה לתערוכות מתחלפות קטנות, והבכורה ניתנה לסטודיו ''מג'נטה'' הפורה. הוא מציג בה מנורות, כסאות וארוניות, על רקע משטח PVC עם הדפסים גרפיים (מכלול שהושק לאחרונה בתערוכת העיצוב מילאנו 2015).
הפינה של סטודיו מג'נטה (צילום: איתי בנית)
כל השמות הבולטים של העיצוב הישראלי העכשווי – כאן: ספסלי העץ והאלומיניום של הילה שמיע,
בת זוגו של ימין. כסאות של שרון סידס, סטודיו Hu.be ואבי פדידה; שרפרפים של גיא משעלי וכריות
ישיבה של נטע טסלר;
מנורות של נעמה הופמן, סטודיו ויהי, אסף ויינברום, איתי בר און, כרם קמינסקי ואוהד בנית;
שידות של אריאל צוקרמן וערן שמשוביץ;
אגרטלים של סטודיו קהאן,
איתי אוהלי ורחלי ביקסנבוים; עבודות מחוטי ברזל של קובי סיבוני,
סכינים של תומר בוטנר, מראות בשילוב אבן קיסר של אנדרה ושי, שעוני קיר של בן ברוידא ומסיכות נירוסטה של דן טובול. רשימה שבה כל החשודים המיידיים בסצנת העיצוב הצעיר הישראלית. רובם השתתפו גם ביריד ''עיצוב טרי'',
למשל.
האם האוצרות חייבת להיות כל כך דומה? אין בסצנת העיצוב המקומית עוד שמות?
"זו ברנז'ה קטנה", אומר ימין. "כולם יציגו בעיצוב טרי וכולם יהיו אצלנו. אין הרבה אחרים, יש עוד קצת, שיגיעו בהמשך. אבל עיצוב טרי נתן לסצנה דחיפה ענקית. שם נפתחו העיניים: יש פה קהל שאוהד עיצוב, ויש פה אנשים עם כסף. רק שאחרי היריד נעלם, למעצבים פשוט אין מקום להציג".
ימין מאמין שמקום כמו סאגה ישנה את התמונה. "כשפתחנו את 'אסופה' ב-2012 לקח לנו זמן למלא את החנות. היום פונים אלי, למעצבים יש כתובת. גם פה זה יקרה. עד היום, רק מי שהיה לו מוצר והאמין בעצמו הציג בתערוכות. אני מקווה שברגע שיהיה מקום קבוע יותר – זה יניע עוד אנשים ליצור".
הפריט הכי זול בחנות – קפסולת קפה להנבטה – עולה 49 שקל. מזוזות עולות 200-300 שקל, הפיגורינות של יעקב קאופמן, שהוצגו בתערוכות אך לא הוצעו למכירה עד היום, עולות 450 לאחת (פריט אספנים של ממש, אומר ימין), והמסכות של דן טובול 1,800. גופי תאורה עולים בין אלף לאלפיים שקל (המנורה הגדולה של כרם קמינסקי עולה 6,600 שקל). הפריט הכי יקר בחנות הוא רהיט של שמיע, ב-26 אלף שקל.
לא בדיוק מחירים לקהל הרחב.
"אני לא רוצה לפנות רק לשכבה דקה של אנשים, אבל אין דרך אחרת", אומר ימין. "במוצרים האלה הושקעה המון עבודה. אלה לא פסלים והם לא עולים כמו אמנות, אבל הם מיוצרים בכמות קטנה. אלה 'פיסים', שמיישרים פינה בסלון, הדובדבן שבקצפת, ועל זה אני מאמין שאנשים כבר מוכנים להוציא כסף".
ומה הלאה? ימין שואף ליזום פרויקטים, בדומה לפרויקט ההגדה שהפך
למסורת ב''אסופה''. כבוגר לימודי עיצוב תעשייתי שעוסק בשנים האחרונות בעיקר בניהול, הוא גם מקווה לייסד מעין מותג של מוצרים בלעדיים לחנות, שיבוסס על שיתופי פעולה. לדבריו סאגה ואסופה משלימות זו את זו, וגם בחנות השכנה החדשה "מדפים" הוא לא רואה תחרות: "אני מעדיף לראות בזה עוד שלב בפריחה ובהתקדמות של עולם העיצוב הישראלי".
השאיפה לתמוך בסצנה המקומית ולברך על תחרות בריאה עומדת גם בבסיס השקפתם של דב רטן, מעצב שעבד שנים ארוכות בחו"ל ומרצה לעיצוב במכללת הדסה, ובת זוגו מישל הולץ, מעצבת פנים. לפני חודשיים פתחו בשוק הפשפשים את ''מדפים'', חנות שמציעה למעצבים ואמנים את האופציה לשכור בה מדף כדי להציג את עבודותיהם לקהל הרחב. המדפים מטפסים לגובה החלל היפה שעיצב סטודיו דור כרמון, והמציגים לא מחויבים: "מי שנמצא כאן יהיה כאן כי זה עובד", אומר רטן, שרואה במיזם שליחות. "אנחנו לא נעלבים כשמישהו יוצא. אנחנו רוצים תחלופה".
דן רטן ומישל הולץ מחוץ ל''מדפים'' (צילום: יקי צימרמן)
רטן והולץ מציעים ליוצרים לא רק מקום תצוגה, אלא גם שירות של ייעוץ, ליווי ויחסי ציבור. מחירי ההשקה היו 900 שקל (ו-10% מהרווחים) למדף לחודש, או 450 שקל (ו-25% מהרווחים). מאז הם עלו במקצת, והיום יש בחנות 42 מציגים, כשהחדשות שבהם הן צמד מעצבות סטודיו connections.
שילוב של עץ וחוט בשעונים של סטודיו connections, המצטרפות הטריות ל''מדפים'' (צילום: גלית דויטש)
רוב המוצרים בחנות אינם גדולים, וטווח המחירים נע בין 12 שקל לגלויה של עמית שמעוני ועד 14 אלף שקל לציור של אורית גולדמן. המבחר מגוון מאוד: "אנחנו לא לוקחים רק מעצבים ואמנים אלא גם אנשים עם ידיים טובות, שעושים אמנות עממית. אנחנו אקלקטיים, ולא מחפשים תעודות בוגר מבצלאל או בתי ספר אחרים", אומרת הולץ.
המנורות של גידו קליגל (צילום: studio guido)
"יש בישראל הרבה יצירתיות, ומגיע לאנשים להתקיים ממנה", אומר רטן. "אני גרתי במקום שבו יכולתי לחיות מעיצוב. פה מעצבים עובדים בחומוסיות. לכן הדלת שלנו פתוחה. אתה כשרוני? יש לך רעיון? יש סיפור מאחורי הרעיון? אנחנו פתוחים לשמוע ולראות".
