כאן גרים בכיף, ואתם תדעו מזה: שלטי הכניסה ליישובים השתגעו

הרומאים נהגו להציב בשטחי האימפריה משטחי אבן מסותתים, עם כיתוב שם המחוז או עיר גדולה - פתרון מתבקש לפני עידן ה-Waze. מאז ועד היום שלטי “ברוכים הבאים” הפכו לאלמנט מובן מאליו בדרכים ובכניסות לערים ברחבי העולם, וכבר אז הוגדרו (לא באופן רשמי) שתי מגמות: “האסכולה הרומאית” שדגלה בפירוט טקסטואלי (טיפוגרפי) בלבד, מול פתרונות יצירתיים במצרים, בבל ופרס שקישטו בשלל אלמנטים תרבותיים את כניסות הערים.

גדר הבמבוק במרפסת | העציצים החצויים: כמו קרוקס | דודי השמש על הגגות 

בעידן אפליקציות הניווט, כבר לא זקוקים לשלט "ברוכים הבאים" שיבצבץ באופק וירגיע את הנהגים: הגעת ליעד. תפקידו העדכני של השלט הוא רק גאווה מקומית, וזה בסדר. רק שהוא לא אמור לכהן כאטרקציה תיירותית, גם לא לא בערי-עולם, שלא לדבר על מועצה אזורית בסדר גודל בינוני. חריגים כמו שלט HOLYWOOD בלוס אנג'לס או הפסל הגרוטסקי וסר הטעם שהונחת בכיכר ציון בקיץ האחרון,I ♥ JLM, אינם מעידים על הכלל, שהוא - כמו שנאמר - שלט שמבשר על כניסה לשטח מוניציפלי.

ברוכים הבאים לגן יבנה. בשעות מסוימות ניתן לקרוא את שם היישוב(צילום: אורי זקהם)

אבל המצב הפוך: כאוס עיצובי. כל עיר (כלומר ראש העיר) מעוניינת לבטא את עצמה באופן יצירתי, וזו כנראה הסיבה לכך שבישראל אין האחדה עיצובית ברורה של גריד, גופנים וצבעים בכניסות ליישובי הארץ.

גבעת דשא היא פתרון ותיק יחסית. נהריה(צילום: דקל גודוביץ)

כפי שתעיד הכניסה לחולון(צילום: אברהם קורנפלד)

בגבעת עדה הלכו על פונט של יקב ישן על רקע ירוק(צילום: ענבל נורי)

המגוון הפרוע נובע מכמה סיבות: ערים נוסדו בתקופות שונות, קיומם של חוקי עזר עירוניים וארציים שונים, התעלמות מחוקים ותקנות שנועדו להסדיר את העניין, וראשי יישובים שפועלים מתוך אגו וטעם אישי. כך או אחרת, הרצון לספר את כל סיפורה של העיר בשלט כניסה אחד, יוצר לא פעם דקורציה שאינה עולה בקנה אחד, בהכרח, עם טעם טוב. כל פתרון שמוסיף קישוטיות לטיפוגרפיה הפשוטה גולש, במקרים רבים, למראה דמוי שאריות של תפאורת תיאטרון. ברוכים הבאים - אבל למה לדירתו של ראש העיר?  

נשארה לכם תפאורה מהפסטיגל? אחת הכניסות לקרית גת(צילום: אברהם קורנפלד)

כיום, כאשר ערים ויישובים מנסים להיות מותגים, היה מתבקש ששלטי ה״ברוכים הבאים״ יעוטרו בסמלים הרשמיים של הערים, ולכל הלפחות בלוגואים הטרנדיים שהוכנו להן ברוב-תקציב בשנים האחרונות. אלא שהסמלים הוותיקים והלוגואים המעודכנים בכלל לא נלקחים בחשבון, ברוב המכריע של היישובים. בחינה של מאות שלטי כניסה ברחבי הארץ, בניסיון לאתר שיטה או רעיון חוזר, חושפת חמש קבוצות של סגנונות או מגמות:

1. הארטיסטים

שלטים שאותם עיצבו אמנים ואומנים מקומיים, מורות למלאכה או חברים ממש טובים של ראשי היישובים. בקבוצה זו אפשר למצוא אינספור סגנונות, שהמכנה השותף ביניהם הוא ראוותנות של ועדת קישוט.

החסידה הביאה את העיצוב הזה לשהם(צילום: אורי זקהם)

2. מספרי הסיפורים

כאן תמצאו תצוגת תכלית של מהות ואופי היישוב: גלים בערי החוף, מזמרות וטרקטורים ביישובים החקלאיים, ועצים או גבעות ביישובים המיוערים ובגבעתיים.

קלאסיקה שלא מפסיקים להתמכר אליה(צילום: אברהם קורנפלד)

מי אנחנו: בארות יצחק. מה אנחנו: יישוב חקלאי(צילום: יעל שגב)

3. הטיפוגרפיים

הקבוצה הפשוטה כביכול של שלטים מבוססי-גופנים (פונטים). אם תהיתם, אז ״חיים״ ו”דוד״ הם הגופנים הפופולריים ביותר.

לירושלים(צילום: אברהם קורנפלד)

ברוכים הבאים ל(צילום: אברהם קורנפלד)

4. האקולוגיים

מקננים בעיקר בצפון הארץ, עשויים עץ, ממוקמים בעיקר בכניסות ליישובים חקלאיים ונראים כאילו נגנבו מבית ספר שדה.

לחלק מהיישובים הכפריים יש שלט אחיד כזה. אבל לא לכולם(צילום: אברהם קורנפלד)

יש להדגים את המים בשמו של הקיבוץ(צילום: אברהם קורנפלד)

5. הארכיטקטוניים

במחווה למהנדסי הערים, ככל הנראה, שם העיר הוא תירוץ לבנייה של עוד מבנה (רצוי בטון) בכניסה לעיר.

על הדרך, לא החלטנו על פונט, אז יש אחד לכניסה ואחד ליציאה(צילום: יעל שגב)

שחפים, דגים, גלים ועצים. סיכום החיים בעין גב(צילום: אפרים בן אהרון)

פסטיבל הסגנונות הזה לא מאוד מפתיע. חוסר מודעות ואכפתיות לסביבה – היש ישראלי מזה? שילוט פרוע של סמלילי חנויות ברחוב, לוגואים מופרזים בשטחם על חזיתות של קניונים, שלטי פרסומת עצומים בשולי הדרכים, או צביעת מדרכות בשלל קודים צבעוניים – כולם עדות לכך שאנחנו חיים במרחב שבו אסתטיקה היא מס ערך מוסף, שלא חייבים לדווח עליו. הכל מותר, הכל הולך, והרעש החזותי הוא בסך הכל עוד אקורד צורם ברעש הכללי.

דרישת שלום מסלקום. קרית עקרון(צילום: יעל שגב)

זהירות על הראש, להרחיק ילדים. קיסריה(צילום: אברהם קורנפלד)

במראה תעשייתי. ערד(צילום: יעל שגב)

ודווקא העיר הממותגת ביותר בישראל הלכה על שילוט, שבאופן יחסית לא מתבלט מדי. תל אביב-יפו(צילום: אורי זקהם)

אז מהו עיצוב ישראלי, שאלתם? הרגע נתקלנו בתשובה אפשרית.

• כל הצילומים באדיבות פרויקט "שלט כניסה" של המעצב והטיפוגרף אברהם קורנפלד. באתר מתועדים שלטים של 457 יישובים בארץ. רשימת 869 היישובים הנותרים מפורסמת בו, לכל מי שרוצה להשתתף. את הפרויקט הקים הטיפוגרף והצלם אברהם קורנפלד, ופעילים בו צלמים כמו יעל שגב, אורי זקהם, אפרים בן אהרן ועוד.
  

ולשאלה הבאה: באיזו עיר יש את מעגל התנועה הכי פרוע? לחצו

 

אנחנו יודעים מי המנצחת, אבל מי לדעתכם? לחצו על מעגל התנועה (הדמיה: סטודיו זיו)