"נולדתי וגדלתי בקיבוץ יסעור. השלמתי תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ ארגוני, עבדתי בתחום החינוך ובמשך 16 שנים התגוררתי בקריית טבעון. היו לי מערכות יחסים, שלצערי לא התקדמו למקום רציני. כשהייתי בת 34 אמרתי לעצמי שאם עד גיל 36 לא אהיה בזוגיות שתוביל להקמת משפחה, אבחר בהורות יחידנית. בגיל 36 החלטתי להמתין שנתיים נוספות, ובגיל 38 – עוד שנתיים. בגיל 40 התחלתי את התהליך. סמכתי על עצמי וידעתי שיהיה בסדר.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- בגלצ מהמרים על טל זרביב ככוכבת הבאה
"אחרי שתי הזרעות עברתי לטיפולי הפריה חוץ־גופית. כשיצאתי מהטיפול השני אמרתי לעצמי: הכל בסדר, נקלטתי. ידעתי בוודאות שיש לי תאומים בנים. כעבור כשבועיים הודיעו לי שאני בהיריון, ובבדיקת האולטרסאונד הראשונה נאמר לי שאכן מדובר בתאומים. כולם הזהירו אותי כמה קשה לגדל תאומים, אבל אני שמחתי לקבל שני ילדים בבת אחת. בשלב הזה ביקשתי מהוריי למצוא לי דירה בקיבוץ, קרוב אליהם. ידעתי שאצטרך עזרה.
"הייתי מאושפזת במשך חודש וחצי בעקבות רעלת היריון, ובשבוע 33 נשלחתי לניתוח קיסרי. התאומים שלי נלקחו לפגייה ולא ראיתי אותם בכלל, רק בתמונות שצילמו ההורים שלי. כעבור שלושה ימים האחות אמרה לי: 'עכשיו את קמה מהמיטה והולכת לראות את הבנים שלך'. הסתכלתי עליהם באינקובטור ולא קלטתי שהם שלי, קטנטנים ומחוברים לצינורות.
"יהלי נשאר בפגייה במשך שלושה שבועות, ואורי שלושה חודשים וחצי. הוא היה מונשם וסבל מסיבוכים. כשהיה בן חמישה שבועות ועדיין שקל רק 1.2 ק"ג, הרופא אמר לי: 'יאללה, את חייבת להחזיק אותו'. החזקתי אותו בהשגחה צמודה של אחות. הוא נראה כמו גוזל מרוט שנפל מהקן.
"שבועיים אחרי השחרור מבית החולים אורי עבר בדיקת שמיעה, והתברר שהוא סובל מליקוי שמיעה עמוק דו־צדדי, כלומר: חירש. כעבור יומיים של אבל, בכי וכאב אמרתי לעצמי: אם כבר לאבד איזה חוש, עדיף שזה יהיה חוש השמיעה, כי יש לזה פתרונות טובים.
"אם זה לא מספיק, לא היה לי ספק שאורי סובל מעיכוב התפתחותי משמעותי: בזמן שיהלי כבר התהפך, אורי אפילו לא הרים את הראש. כשהוא היה בן עשרה חודשים פניתי לנוירולוג וקיבלתי את האבחנה: שיתוק מוחין. בכיתי לא מעט, אבל לא שקעתי בדיכאון. כאמא יחידנית, לא הייתה לי הפריווילגיה לשקוע או לקחת זמן לעצמי כדי להתמודד עם העניין בשקט. נדרשתי להמשיך לתפקד.
"בשלב הזה התחיל המסע שלי להכרה ולהפנמה שזו המציאות, ושאלתי איך אני הופכת את המציאות הזו לטובה ביותר שיכולה להיות. מצאתי לאורי מעון שיקומי, ולפני חודש הוא עבר ניתוח להחדרת שתל לאוזן. לשמחתי, הניתוח הצליח ואורי ישמע. זה לא קסם של מהרגע להרגע, ועדיין, התחושה טובה.
"נכון להיום אורי לא הולך, לא יושב, לא מתהפך ולא מרים את הראש. מצד שני, הוא עדיין מאוד קטן, ואי־אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. למרות הלקויות שלו, הוא ילד אופטימי, בטוח בעצמו ואהוב. אני מקבלת כוחות ממנו ומיהלי – משמחת החיים שלהם, הסקרנות, האהבה.
"אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי ההורים שלי. אני מרגישה שאני בסוג של הורות משותפת איתם. הם עוזרים לי כל יום, ואני חולקת איתם את העומס הנפשי. בזכותם זה שפוי. פעם בשבוע אני יוצאת ליום בשביל עצמי: נפגשת עם חברות, הולכת לקניון. אדם צריך לשמור על עצמו כאדם, כמו שהיה לפני ההורות. אני שואפת גם למצוא זוגיות. יש לזה מקום, וזה חייב להיות מישהו מיוחד, שלא יירתע מהמשפחה שלי.
"ההסתכלות שלי היא תמיד חיובית – על מה שיש ולא על מה שאין. תפקיד חיי הוא שהילדים שלי ימצו את הפוטנציאל שלהם. אני לא שופטת אמהות שלא מסוגלות להתמודד עם לקויות. לכל אדם יש מאגר כוחות אחר. הניסיון שלי בחיים וההורות המאוחרת, שאליה הגעתי ממקום בשל ומוכן, אִפשרו לי לקבל את המצב כפי שקיבלתי אותו – ולא בהיסטריה.
שורה תחתונה:
"אני מאוד מתחברת למשפט: 'את אף פעם לא יודעת עד כמה את חזקה עד שהברירה היחידה שנשארה לך היא להיות חזקה'".
______________________________________________________
היא נולדה עם שיתוק מוחין, וזה לא מנע ממנה להתחתן, ללדת ולהקים חברה. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
