אנשים

    מה תרם רודיארד קיפלינג לחגיגה של מלכת בריטניה, ובמה שניהם טעו

    כשהמלכה ויקטוריה חגגה 60 שנות מלכות, כתב לכבודה המשורר את השיר "משא האדם הלבן", שתמך בדעותיה על אימפריאליזם והתעלם כמוה מעובדות כואבות

    עופרה עופר אורןפורסם: 27.08.17 04:11
    רודיארד קיפלינג. האמין שההשתלטות של הלבנים על ארצות רחוקות מוצדקת ומוסרית (צילום: Gettyimages)
    רודיארד קיפלינג. האמין שההשתלטות של הלבנים על ארצות רחוקות מוצדקת ומוסרית (צילום: Gettyimages)

    השנה – 1896. ההכנות ברחבי האימפריה הבריטית לחגיגות היהלום, לציון 60 שנות מלכותה של ויקטוריה, בעיצומן. ויקטוריה היא לא רק מלכת בריטניה: יש לה תואר נוסף, שאותו נטלה לעצמה 20 שנה קודם לכן - קיסרית הודו. האימפריה שלה משתרעת על פני כמעט רבע מהעולם.

     

    שנה קודם לכן, ב-1895, החלו להגיע דיווחים קשים מקונגו שבאפריקה. מיסיונר בשם שבלו תיעד ביומנו מעשי רצח איומים שמתחוללים שם: מאות אלפי אפריקאים נטבחים, כפריהם נחרבים, ואת הנותרים בחיים מאלצים לעבוד בפרך. ילדים קטנים, בני שבע, נחטפים: משיטים אותם על נהר הקונגו בספינות קיטור, רעבים וחולים. רובם מתים. אלה שנשארים בחיים, נידונים לחיי עבדות מפרכת.

     

    המיסיונר מתאר גם איך נוהגים הכובשים האירופאים הלבנים להעניש ילידים שמסרבים לעבוד בפרך בלי כל תמורה כספית: אם לא הורגים אותם, קוטעים את ידיהם. ילידי אפריקה נדרשים לספק את מלאי השנהב לייצור הפסנתרים והעדיים החביבים על תושבי אירופה, ואת הגומי המשמש לתעשייה ולייצור החלקים הפנימיים של צמיגי האופניים. רופא סקוטי בשם דאנלופ רשם ב-1888 פטנט על פנימית מגומי מתנפח, והדרישה לגומי גדלה מאז מאוד, כמתואר בספר "השמידו את כל הפראים" מאת החוקר השוודי סוון לינדקוויסט.

     

    דיווחים על זרועות כרותות של ילידים אינם טורדים את מנוחתה של המלכה: היא עסוקה בחגיגות שלה. ובכלל, כמו מרבית בני ארצה, היא בטוחה בצדקת דרכם של האירופאים המגיעים לאפריקה ולשאר הקולוניות באימפריה. הרי ידוע לכל שהלבנים מביאים עימם למקומות האפלים והנידחים את הציוויליזציה ואת אורה של התרבות הנעלה. פראי האדם אמורים להיות אסירי תודה.

     

    סרט תיעודי על המלכה ויקטוריה ובעלה, הנסיך אלברט:

     

     

    המשורר האנגלי יליד הודו, רודיארד קיפלינג, שידוע כיום בעיקר בזכות קובץ הסיפורים "ספר הג'ונגל", כתב לכבוד חגיגות היובל שיר שהתפרסם שלוש שנים לאחר מכן והיטיב לבטא את רחשי הלב שהמלכה ויקטוריה חלקה עם מרבית בני עמה. קיפלינג, בנם של קולוניאליסטים אנגלים, חי בהודו עד גיל שש, ואז נשלח לאנגליה, לפנימייה, כנהוג בקרב אנגלים בני המעמדות הגבוהים. נראה כי המשורר הזדהה בכל ליבו עם עמדתם של מי שסברו כי ההשתלטות של הלבנים על ארצות רחוקות מוצדקת ומוסרית. אפשר להיווכח בכך מהשיר שכתב לכבוד החגיגות של המלכה, "משא האדם הלבן" (כאן בתרגומו של צור ארליך):

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

    שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם

    אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת

    לִדְאֹג וּלְרַחֵם

    וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד

    כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –

    עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,

    קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

    בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית

    אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד

    וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

    בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד

    וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,

    שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת

    וְרֶוַח לַזּוּלַת.

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

    קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם

    אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ

    וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.

    וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,

    כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,

    תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ

    הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

    הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:

    לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

    כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.

    נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –

    אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ

    וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –

    אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

    וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:

    אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,

    שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.

    שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ

    אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:

    "זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,

    אֶת הָאֲבַטִּיחִים..."

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

    גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.

    אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ

    בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.

    בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ

    עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה

    אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ

    גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

     

    עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

    תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;

    יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת

    וּתְהִלָּה קַלָּה.

    תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,

    עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים

    בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,

    כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

     

    הקשיבו לשיר באנגלית:

     

     

     

    זקוקים לחסד

     

    השיר "משא האדם הלבן" שימש את תומכי ההשתלטות האמריקאית בפיליפינים: אחד הסנאטורים קרא בית מתוכו ב-1898, לפני הצבעה שבה נדרש הסנאט להחליט אם לאשר את החתימה על חוזה פריז, שהחליש את הספרדים וחיזק את כוחה של ארצות הברית כמעצמה עולמית.

     

    האדם הלבן, כך מסביר השיר, נושא על כתפיו משא כבד: הוא שולח את מיטב בניו כדי למלא מחויבות מוסרית - להביא את בשורת התרבות ואת ההתפתחות החברתית אל הלא-לבנים ברחבי העולם. אותם לא-לבנים, שמראם והתנהגותם כמו של "קצת שד וקצת תינוק" – כלומר, מפחידים, מכוערים וחסרי בינה – זקוקים לחסד שהלבנים ישפיעו עליהם אחרי שיכבשו אותם. הכובשים ימירו את דתם של עובדי האלילים ויחנכו את הפראים העצלים לעבוד בחריצות. הם יגאלו אותם, יזכו לאהבתם, וגם אם מישהו מהילידים ישנא אותם, הדבר יעיד רק על כפיות הטובה שלו. הלבנים יאלפו את העיקשים שבין הפראים ויעשו זאת לטובתם, שכן הגיעה העת שהפראים יתבגרו ולא ינהגו עוד כילדים קטנים שזקוקים לחיבוקה של גננת.

     

    המשורר מתעלם מהעובדה שמיליוני ילידי אפריקה ואינדיאנים באמריקה מתו ממחלות שהאירופאים הביאו עימם: המנגנון החיסוני שלהם לא הצליח להתמודד עם וירוסים וחיידקים לא מוכרים. מיליונים אחרים נרצחו בקרבות שלא היה להם סיכוי לנצח בהם: האירופאים הגיעו עם כלי נשק משוכללים ואוניות מצוידות בתותחים שאפשרו להם להרוג מרחוק, בלי להסתכן.

     

    על כל זה קיפלינג לא כותב. הביטוי "משא האדם הלבן" נותר סמל לראייה שעל פיה קורבנות האימפריאליזם אמורים לחוש הכרת תודה למעניהם. והראייה הזו מעוותת ומרושעת.

     

    ______________________________________________________

     

    איזו טראומה עברה המשוררת המפורסמת בגיל שבע? הקליקו על התמונה:

     

    "הפסקתי לדבר. במשך חמש שנים לא דיברתי". הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)
    "הפסקתי לדבר. במשך חמש שנים לא דיברתי". הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים