תיק תקשורת: האם טל זרביב תהיה הכוכבת הבאה שתצא מגלי צה"ל?

בתיכון כתבה עבודה על קרן נויבך, בתחנה היא מסקרת בריאות וסביבה, ויש לה דעות נחרצות בנושאים חשובים נוספים, בהם גזענות, חינוך, פערים חברתיים ותרומה לקהילה

בן עופר

|

29.08.17 | 03:37

טל זרביב באולפן גלצ. "לפחות בשנה הראשונה אני מאמינה שאמשיך בתקשורת"
זרביב על רקע בניין התחנה ביפו. "אני שומעת על בסיס כמעט יומי הערות כמו 'איזה יופי לראות אתיופית עם תגית של גלצ'" (צילום: שאול גולן)
זרביב על רקע בניין התחנה ביפו. "אני שומעת על בסיס כמעט יומי הערות כמו 'איזה יופי לראות אתיופית עם תגית של גלצ'" (צילום: שאול גולן)
באולפן. "היה לי קשה בקורס. הרגשתי שכולם סביבי מאוד טובים, חכמים ויודעים הכל, וקיוויתי שאני מצליחה להבהיר שאני מספיק ראויה למקום" (צילום: שאול גולן)
באולפן. "היה לי קשה בקורס. הרגשתי שכולם סביבי מאוד טובים, חכמים ויודעים הכל, וקיוויתי שאני מצליחה להבהיר שאני מספיק ראויה למקום" (צילום: שאול גולן)
דסק החדשות. "לאנשים יש תפיסה שזה מקום עם הרבה זוהר, וזה כל כך לא מה שקורה כאן. החיילים עובדים סביב השעון" (צילום: שאול גולן)
דסק החדשות. "לאנשים יש תפיסה שזה מקום עם הרבה זוהר, וזה כל כך לא מה שקורה כאן. החיילים עובדים סביב השעון" (צילום: שאול גולן)

תחנת גלי צה"ל הצמיחה במשך השנים אינספור עיתונאים ושדרנים שתופסים כיום עמדות מפתח בתקשורת הישראלית, וביניהם ניתן למצוא שמות ופרצופים מוכרים כמו אילנה דיין, גאולה אבן, עודד בן עמי, יונית לוי, גיא פינס, ארז טל ועוד רבים. מדי שנה מנסים בתחנה להמר מי יהיה השיבל כרמי מנסור של המחזור, ולאחרונה עולים שם קולות שמסמנים בהקשר הזה את כתבת הבריאות והסביבה, טל זרביב.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

לחיילת הצעירה (21) נותרו עוד שמונה חודשים עד לשחרורה מהצבא, אבל היא כבר יודעת שברצונה להמשיך בתקשורת, לפחות זמנית. "אני עוד לא יודעת באיזו דרך אבחר", היא אומרת. "אני בשלב שבו אני עדיין חושבת מה אני רוצה לעשות, ומי אני רוצה להיות, אז לפחות בשנה הראשונה אני מאמינה שאמשיך בתקשורת". לאן בדיוק? "תמיד עניינו אותי כתבות כמו שיש במהדורות החדשות של סוף השבוע בטלוויזיה, אבל הכל פתוח". 

 

הקשיבו לה:

 

 

ג'וק של עשייה

 

זרביב גדלה במושב טל שחר הסמוך לבית שמש, בת בכורה לאב יליד הארץ העוסק בבנקאות ולאם שעלתה מאתיופיה בגיל שש ועוסקת בחינוך. בתיכון למדה במגמת תיאטרון במוסד החינוכי צפית שבקיבוץ כפר מנחם, ועוד קודם לכן התאהבה ברדיו. "בבית שלי מאוד אוהבים לשמוע חדשות", היא אומרת. "בנסיעות שלנו הרדיו תמיד פתוח, וכמעט כל ערב מתיישבים לראות חדשות בטלוויזיה. אני גם זוכרת שהייתי צריכה לעשות פעם עבודה בבית הספר על נשים מנהיגות, ובחרתי בקרן נויבך".

 

כשהייתה בכיתה ט' חוותה רגע מכונן. "בנסיעה באוטו שמעתי ידיעה על אדם בשם מולט אררו, שהחליט לצעוד מביתו שבקריית מלאכי לירושלים כשמחצית פניו צבועה בשחור ומחצית בלבן, במחאה על הניסיון למנוע השכרת דירות לבני הקהילה האתיופית באזור שלו. הזדעזעתי כששמעתי את זה. הרגשתי שהמציאות מכה לי בפנים ושצריך לעשות מעשה. מיד כשחזרתי הביתה, חיפשתי את הבחור בגוגל ובפייסבוק. ההורים שלי ראו שבוער בי להצטרף אליו והרשו לי לוותר על יום לימודים בבית הספר. הצטרפתי אליו יחד עם עוד כמה חברים ובני משפחה, ובמהלך הצעדה הרגשתי שזו עשייה אמיתית, לא רק דיבורים. זה נגמר בהפגנה רבת משתתפים בירושלים. הייתה לי תחושה שהצטרפתי למשהו אדיר".

 

המחאה של מולט אררו:

 

 

מאותו רגע, היא נזכרת, נכנס בה "ג'וק של עשייה", אבל בהתחלה לא ידעה איזו עשייה מתאימה לה. "בכיתה י"א הגשתי מועמדות לארגון Lead לפיתוח מנהיגות, וזו הייתה מתנה שהגיעה בדיוק בזמן, בתקופה של חיפוש עצמי. הרגשתי שזה ממש מתאים לי, גם בגלל הרקע שלי: מצד אחד, אני בת לאם שעלתה מאתיופיה, ומצד שני, יש לי אבא שהוריו עלו מאלג'יר ומעיראק; גדלתי במושב, אבל מאוד עניין אותי לראות מה קורה בשכונות שבהן יש הרבה יוצאי אתיופיה. אני לא הכרתי את אורח החיים הזה, כי למרות שחייתי כבת הקהילה האתיופית, הייתי מושבניקית.

 

"במסגרת ההתנדבות בארגון הקמתי עם שותפה בית עבור בני נוער אתיופים ברחובות, ושם למדתי שהפערים התרבותיים משפיעים לפעמים על ההזדמנויות. אני גדלתי בתחושה שאם אעבוד מספיק קשה, אוכל להגיע לאן שארצה, אבל הבנתי שהרבה חבר'ה בקהילה האתיופית לא מקבלים את התחושה הזו, וזה נובע מהרבה גילויי גזענות שהם חווים על בשרם. גם לי יצא לחוות את זה, אבל אני תמיד הלכתי עם הפנים קדימה. בעיניי, גזענות נובעת מחוסר חוכמה, ואני לא חושבת שכדאי לי להתעכב על זה. אני ישראלית, אבל אני שומעת על בסיס כמעט יומי הערות כמו 'איזה יופי לראות אתיופית עם תגית של גל"צ'. זה קורה כל הזמן, ואני כבר לא מגיבה לזה, למרות שאני לא מבינה למה זה מפתיע. צריך להתקדם מספירת הראשים הזו. היו לפניי טובים וראויים, ויהיו אחריי. ולמרות זאת, המקום המורכב של הקהילה האתיופית בארץ מאוד מעניין אותי, ואני מאוד מחוברת אליו".

 

מרכז קליטה לעולים מאתיופיה במבשרת ציון. "המקום המורכב של הקהילה מאוד מעניין אותי" (צילום: אלכס קולומויסקי)
    מרכז קליטה לעולים מאתיופיה במבשרת ציון. "המקום המורכב של הקהילה מאוד מעניין אותי"(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    הרגעים הקשים בבתי החולים

     

    לאחר שסיימה את התיכון, יצאה לשנת שירות, שבמסגרתה גרה בקומונה בת שמונה חברים ועבדה בפנימיית נווה חנה בקריית גת, שבה מטופלים ילדים ובני נוער שאינם יכולים לגור בביתם בגלל בעיות משפחתיות. בתחילת שנת השירות נסעה לאתיופיה וביקרה את סבתה שנותרה שם, וזו הייתה, לדבריה, סגירת מעגל חשובה. "אתיופיה היא ארץ יפהפייה", היא אומרת, "ואני ממליצה לכל מי שחווה לבטים בענייני זהות, לצאת למסע שורשים. לי היה מאוד מעניין לראות מאיפה אמא שלי באה, ומי זו האישה שילדה אותה. אני בטוחה שאחזור לשם".

     

    השלב הבא היה התנדבות לצה"ל, אחרי שהשתחררה על סעיף רפואי. "כשהרופאה אמרה לי שאני לא כשירה לשירות צבאי, בכיתי בטלפון להורים. החלטתי לעבוד קשה והייתי מציקה למדור מתנדבים על בסיס יומי כדי להבין מה קורה עם אישור ההתנדבות שלי". אחרי שהגיע האישור, הגיעו המיונים לגלי צה"ל והקבלה אליה. "ידעתי שזה מקום שאפשר להשפיע ממנו, וזה הרגיש לו כמו שלב נכון ומתאים".

     

    "גדלתי בתחושה שאם אעבוד מספיק קשה, אוכל להגיע לאן שארצה, אבל הרבה חבר'ה בקהילה האתיופית לא מקבלים את התחושה הזו, וזה נובע מהרבה גילויי גזענות שהם חווים על בשרם. גם לי יצא לחוות את זה"

    בקורס הכתבים חוותה הלם תרבותי קל. "היה לי קשה. הרגשתי שכולם סביבי מאוד טובים, חכמים ויודעים הכל, וקיוויתי שאני מצליחה להבהיר שאני מספיק ראויה למקום. גם המקום הפיזי היה לי זר: תל אביב ויפו הרגישו לי גדולות מאוד. היום כבר למדתי להכיר את כל הסמטאות".

     

    לדעתה, לתחנה הצבאית יש תדמית שאין לה קשר למציאות. "לאנשים יש תפיסה שגלצ זה מקום עם הרבה זוהר, וזה כל כך לא מה שקורה כאן. החיילים כאן עובדים סביב השעון, לפעמים ללא שינה". כשהיא מתבקשת לציין שדרן שממנו למדה במיוחד, היא מנסה תחילה להתחמק מתשובה, אבל לבסוף מזכירה את רינו צרור ואת רזי ברקאי. "יש להם מזוודות של ידע", היא מתלהבת. "הלוואי עליי חצי מהידע הזה. אבל למדתי המון מעוד הרבה אנשים בתחנה - גם מעורכים, שיש להם צורת הסתכלות מסוימת, וגם מכתבים שיודעים לספר סיפור בצורה ייחודית".

     

    בשלב ראשון מונתה לכתבת לענייני סביבה, ובהמשך קיבלה גם את תחום הבריאות. בין הנושאים שעליהם דיווחה בתחום הסביבה היו משבר האמוניה במפרץ חיפה והמחקר בנושא השפעת זיהום האוויר בחיפה על התפתחותם של תינוקות. ככתבת לענייני בריאות סיקרה את ההידרדרות במצבו הרפואי של הנשיא שמעון פרס שהובילה למותו, את המשבר בהדסה ופיגועים שונים.

     

    "בפיגועים אני נחשפת למראות לא פשוטים", אומרת זרביב. "זכורים לי עד היום מראות מהפיגוע בשרונה, אבל הרגעים הכי קשים הם בבתי החולים, כשהמשפחות מגיעות ומקבלות את הבשורה שיקירם מת על שולחן הניתוחים. זה הכי קשה. בהרבה מקרים הכתבים במקום יודעים על המוות עוד לפני שהמשפחות מספיקות להגיע. אני תמיד משתדלת שיהיה לי איתי בקבוק מים בשבילן".

    ______________________________________________________

     

    היא שדרנית רדיו מוכרת מאוד, ששירתה בגלצ. סיפורה האישי מוכר פחות. הקליקו על התמונה:

     

    "בטיפול האחרון הרופא אמר: 'עכשיו מצליחים'. וזה הצליח". הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)
    "בטיפול האחרון הרופא אמר: 'עכשיו מצליחים'. וזה הצליח". הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד