העיר המשעממת והאפורה שבה גדלתי הפכה למקום הכי חם להיות בו

השבוע אני רוצה לדבר איתכם על נוף ילדותי, על עיר הולדתי, העיר האפרורית שבשבועות האחרונים עלתה לכותרות בנסיבות לא צפויות: "אם המושבות", פתח תקווה. במשך שנים הייתה פתח תקווה שם נרדף ל"שעמום", והנה, פתאום, בלי ששמנו לב, בכל מוצאי שבת היא הפכה למקום הכי חם להיות בו. אלפים מפגינים בעד ונגד, ליכודניקים ישנים וחדשים, חברי כנסת ושרים, ניידות שידור, צוותי צילום - כולם מגיעים לפתח תקווה. סוף-סוף, אחרי שנים רבות שבהן היא חיכתה בשקט על הספסל, העיר האהובה שלי מקבלת את 15 דקות התהילה שלה.

אז נכון שאני ופתח תקווה כבר מזמן לא. אני גר בתל אביב יותר מעשר שנים, אבל כמו כל "תל-אביבי", לא פעם אני נתקל בשאלה: "מאיפה אתה במקור?" ותמיד כשמגיעה השאלה הזאת, אני מחייך חיוך גדול ומשיב: תנחשו", ואז מתחיל משחק הניחושים שאני כל כך אוהב. אחרי עשר שנים, ברור לי שאף אחד לעולם לא יגיע לתשובה הנכונה.

"אתה בטח מאיזה קיבוץ או מושב בצפון. או אולי רעננה? חדרה? רמת השרון?"

גם אחרי שאני מצמצם את האפשרויות ואומר שאני מעיר גדולה במרכז הארץ שהיא לא תל אביב, עדיין אף אחד לא עולה על התשובה.

"אז אתה מראשון? חולון? רמת גן? רחובות?"

"כבר לא נשארו ערים. מאיפה אתה?"

ורק אחרי שאני מזהה מולי מבט מיואש, אני משיב בשלוש מילים וחיוך של מנצחים: "אני מפתח תקווה", ומיד שומע בתגובה: "יווו, איך פתח תקווה פרחה לי מהראש?"

איכשהו פתח תקווה, המושבה הראשונה של היישוב היהודי בארץ וכיום העיר החמישית בגודלה, עם קרוב לרבע מיליון תושבים – תמיד פורחת לכולם מהראש. לפעמים אפילו מראשם של הפתח-תקוואים עצמם.

זה לא תמיד היה ככה: פתח תקווה בראשית דרכה אכן הייתה מקור של תקווה. הכל התחיל ב-1878, כשיואל משה סלומון, שטמפפר, גוטמן וזרח ברנט (עם חרב באבנט) הגיעו להתיישב באדמות שרכשו על חורבות הכפר הערבי אומלבס. הכפר עצמו היה כמעט נטוש, כי רוב התושבים הערבים שחיו בו עזבו בשל מחלת המלריה. המייסדים בחרו לקרוא ליישוב החדש "פתח תקווה", ביטוי לתקווה שניתן להפוך את המקום המקולל ליישוב משגשג.

זה לא היה פשוט. נתחיל בזה שמקור המים שבו השתמשו הפלאחים הערבים היה מזוהם, והמייסדים חפרו באר מים חדשה בעומק של 24 מטרים. תושבי הכפרים הסמוכים כל כך התרשמו מהבאר החדשה, עד שהציעו כי המים הראשונים יינתנו לנשים כסגולה לפריון. לאחר שפתרו את משבר המים, המתיישבים החדשים החלו להתכונן לקראת עונת הגשמים. הם הזמינו מחרשות חדשות מאירופה ויצאו לעבוד בשדות. העבודה הקשה של החלוצים השתלמה, והם הצליחו להפוך את הביצה העכורה שאליה הגיעו, לשדה פורח. האיכרים הערבים לא האמינו למראה השדות הירוקים לעומת השדות היבשים שמסביב ואמרו שהברכה נמצאת אצל היהודים.

אבל מאז עברו 140 שנה, וההילה שליוותה את דור המייסדים התפוגגה כליל. הבלדה ההרואית על יואל משה סלומון ששר אריק איינשטיין (ראו קליפ למעלה) התחלפה בזעקת המחאה של להקת אינפקציה "אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה" (שכתב ניר טרטר, תושב העיר ושכן שלי בילדות):

חשוב לי לציין שלמרות הביקורת ולמרות שכבר מזמן עזבתי את העיר, עדיין שמורה לפתח תקווה פינה חמה אצלי בלב. את הצעדים הראשונים שלי בעולם המוזיקה עשיתי בפתח תקווה. הפעם הראשונה שעליתי על במה גדולה הייתה בתחרות הפסטיקט של פתח תקווה. הנשיקה הראשונה שלי הייתה על ספסל בגן בפתח תקווה. ובכל פעם שאני נוסע לארוחת שישי אצל ההורים, אני עובר דרך שכונת כפר גנים החדשה, מסתכל על גושי הבטון האפורים שצמחו שם בשנים האחרונות, ונזכר איך פעם, כשהייתי ילד, היו במקומם פרדסים, ואיך הלכנו לקטוף תפוזים ללא רשות ונדקרנו מהסברסים, ואיך טיפסנו על מגדל המים הישן בפעולות של הצופים, ואיך היינו יוצאים לבלות בבורגר ראנץ' ברחוב רוטשילד, ובחופש הגדול נפגשים כל לילה בגן הטבעות. אין ספק שיש לי הרבה זיכרונות נעימים מהעיר הלא כריזמטית הזאת.

והנה פתאום באה הישועה מכיוון לא צפוי. מעיר שאף אחד לא מדבר עליה, עיר שהדבר הכי מרתק בה הוא הקרבה לתל אביב, עיר שמוזכרת אך ורק בדיווחי התנועה – "ציר ז'בוטינסקי עמוס מאוד מבית החולים בילינסון עד מחלף גהה" - הפכה פתח תקווה בן לילה לעיר שמככבת בכל העיתונים ובכל ערוצי החדשות, והכל בזכות איש אחד, יואל משה סלומון של דורנו - היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שגר בעיר. בזכותו, המותג הגוסס הזה שנקרא פתח תקווה התעורר לחיים חדשים. בכל שבוע אלפים פוקדים את כיכר גורן ומוקדים נוספים בעיר, המשטרה חוסמת כבישים, ובבתי הקפה כבר מציעים Happy Hour מיוחד למפגינים – סוף-סוף קצת אקשן בעיר המנומנמת. אם הייתי יועץ תדמית, הייתי ממליץ לפתח תקווה להמשיך בקו הזה ולהפוך את העיר מ"אם המושבות" ל"אם ההפגנות".

_________________________________________________________

איזה זיכרונות ילדות היו לפזמונאי עלי מוהר ז"ל? הקליקו על התמונה:

"כך זה היה, פשטות רכה". הקליקו על התמונה (צילום: ויוי מוהר צידון)