ליזה ניקולאיצ'וק לא העלתה על דעתה מעולם שהיא תעמוד פעם בראש מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית. "כשנכנסתי לתחום הזה, לפני יותר מעשור, תהיתי איך אני קשורה אליו בכלל", היא נזכרת. "אני נשואה לגבר שאיתו אני מגיל 16; הגברים בחיי רחוקים מאוד מאלה ששומעים עליהם במקומות כאלה, אז הרגשתי מוזר. חשבתי, מה לי ולזה? אבל מישהו קיבל החלטה לתת לעולה חדשה, אישה בלי קשרים, ידע או כסף, לנהל עמותה. לא היה לי כלום, אבל קיבלתי את התפקיד הזה.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

"היום אני מבינה שהפגיעות המיניות הן הצרה של כל החברה שלנו; זאת מגיפה, שאם לא נטפל בה, החיים של כולנו ייהרסו. הפגיעה המינית היא הבסיס של כל הצרות החברתיות. היא הרי לא קשורה למיניות בכלל, רק לרצון לשלוט ולהשפיל, להפוך אדם לחפץ. זה חוסר כבוד בסיסי לזולת. אם לא נילחם בזה, החברה שלנו תהפוך לאלימה בצורה שאי אפשר לשאת".

 

ניקולאיצ'וק (56) אומרת את הדברים אחרי ניסיון של 13 שנה כמנכ"לית עמותת מסל"ן – מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנגב, שפועלת בבאר שבע. מסל"ן היא כל עולמה זה תקופה ארוכה, וגם המשקפיים שבאמצעותם היא מסתכלת על העולם. והעולם הזה, לדבריה, מאוד לא יפה.

 

הכירו את מסל"ן

 

התאהבתי במקום הזה

 

היא נולדה באוקראינה כבת יחידה למשפחה ניצולת שואה. בגיל 16 החלה בלימודים אקדמיים, ובשנות ה-20 לחייה כבר הייתה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סן פטרסבורג. ב-1994 עלתה לישראל עם בעלה ושתי הבנות הגדולות. בבית החדש בבאר שבע נולד להם בן. "לא הגענו לכאן כי לא היה לנו מה לאכול, אלא מתוך אמונה בציונות", היא מדגישה. בתקופה הראשונה בישראל עבדה בבקרים במפעל, אחר הצהריים טיפלה בזקנים, ובלילות למדה עברית. בקרב העולים מרוסיה בדרום פשטה שמועה על נוכחותה של פסיכולוגית דוברת רוסית עם גישה לילדים, ובתוך זמן קצר היא התבקשה לעזור לילדים שנזקקו לטיפול. "ממש משכו אותי באף לטפל בילדים", היא נזכרת. "בהתחלה טיפלתי בילד אחד ממשפחה רוסית, ומהר מאוד התחלתי לטפל בילדים אחרים בלי שידעתי עברית בכלל".

 

מקרה אחד הפך את עולמה וקישר אותה למסל"ן. "קיבלתי לטיפול ילדה שהוגדרה כחסרת סוציאליזציה. היו לה ציונים גבוהים, אבל היא כמעט לא דיברה וגם לא יצרה קשר עין עם אנשים. תוך כדי פגישות התבהרה התמונה. התברר שלילדה יש רק אמא, שמבוגרת ממנה בפחות מ-15 שנה. ההורים שלה ברחו מהנאצים לאזור מוסלמי בברית המועצות וקיבלו חסות אצל משפחה מוסלמית, שם נאנסה על ידי אחד הבנים על בסיס קבוע. כשהדבר התגלה, הוחלט לחתן את השניים. הבחור המשיך לאנוס את האישה יום-יום עד שהיא ילדה את בתם - אותה ילדה מסכנה שהגיעה אליי. לילה אחד, בזמן שהוא היה שיכור לגמרי, היא ברחה ממנו ועלתה לארץ עם בתה.

 

"הפגיעה המינית היא הבסיס של כל הצרות החברתיות. היא הרי לא קשורה למיניות בכלל, רק לרצון לשלוט ולהשפיל, להפוך אדם לחפץ. זה חוסר כבוד בסיסי לזולת"

"בארץ הכירה האם גבר שהיה מבוגר ממנה ונכנסה ממנו להיריון. כשאושפזה בבית חולים לקראת הלידה, הגבר ניסה לאנוס את הילדה, שהייתה אז בת 12. היא הצליחה לברוח ממנו והתקשרה אליי. באמצע הלילה נסעתי אליה עם בעלי והבאנו אותה אלינו הביתה. שכנה ששמעה על המקרה הציעה לי לפנות למסל"ן. ככה הגעתי לארגון הזה בפעם הראשונה".

 

הילדה טופלה במסל"ן במסירות, הוכנסה למסגרת תומכת, ובהמשך הועברה לפנימייה וקיבלה טיפול פסיכולוגי. ניקולאיצ'וק הייתה המומה. "התאהבתי במקום הזה", היא מספרת, "והחלטתי שאני נשארת בו". בתקופה הראשונה עבדה בהתנדבות: טיפלה בדוברי רוסית ותירגמה חומרי הסברה. לפני 13 שנה החליט הוועד המנהל של העמותה לעשות שינויים ומינה אותה למנכ"לית. לדבריה, חייה השתנו מאז לבלי הכר. "מסל"ן זה הרבה יותר ממקום עבודה", היא אומרת. "כשהעמותה במשבר, גם אני במשבר. לא תמיד יש משכורת, והעבודה אף פעם לא נגמרת. אני טובה בלהציב גבולות לעצמי, אבל פה הצליחו לשבור לי את כולם. כשמגיעים אלינו סיפורים על אבא שפוגע בתינוקת שלו, או על אונס קבוצתי, אין לי לילה. בכל פעם שאני מנסה לעצום עיניים, אני מדמיינת סרטים ולא מצליחה להירדם. מאוד קשה לעבוד כאן, אבל בעיניי המקום הזה הכרחי לקיום חברה תקינה".

 

לדבריה, משפחתה לא תמיד רואה את הפעילות שלה בעין יפה. "הילדים שלי כועסים עליי. הם אומרים לי: 'אמא, אין לך משכורת ואת לא ישנה בלילות. יש לך הכשרה של פסיכולוגית קלינית, אז תפתחי קליניקה פרטית ותעבדי עשירית ממה שאת עובדת עכשיו'. אבל אני עושה את מה שאני עושה למען הילדים והנכדים שלנו. אני רואה את הנכדה המהממת שלי ולא יכולה לסבול את המחשבה שמישהו יסתכל עליה בתור חפץ. זה פשוט בלתי נסבל. אם יש סיכוי לעשות שינוי בצורה שבה החברה שלנו פועלת, זה רק במקום הזה. חוץ מזה, אני מחפשת משמעות לחיי. אם שיניתי לאדם אחד את החיים שלו – עשיתי את זה".

 

המלחמה שלא תיגמר

 

מבחינתה של ניקולאיצ'וק, הכול קשור להכול: אלימות היא אלימות היא אלימות, ואי אפשר להילחם באחת ולהניח לאחרת. לשיטתה, פגיעות מיניות הן תוצאה ישירה של הומופוביה וגזענות. "אף אחד לא בעד פגיעות מיניות", היא אומרת, "אבל צריך להבין שהן קשורות לדברים שאנחנו כן מתירים להתקיים בחברה שלנו. הומופוביה, גזענות ופגיעה מינית הן כולן תופעות המעידות על חוסר כבוד בסיסי לזולת, שהוא דבר בלתי נסבל, ואי אפשר לקבל אותו".

 

היא עושה כמיטב יכולתה כדי להקטין את ממדי האלימות בסביבתה, אבל הנתונים שאליהם היא נחשפת לא נותנים לה סיבה לאופטימיות. "כל אישה שלישית וכל ילד שישי בישראל נפגעים. בשנה שעברה נחשפנו ל-12,548 מקרים, רק בנגב. במקביל, העברנו 5,000 סדנאות הדרכה. היום אנחנו מעבירים סדנאות מגיל שלוש. אנחנו מגיעים לכל המקרים, מפגיעות מיניות במקום העבודה ועד לילדים טרום ורבליים, שיכולים להביע שמשהו לא בסדר רק באמצעות תנועות".

 

"המענה שאפשר לתת לאישה בדואית שונה מזה שאפשר לתת לאישה יהודייה. בחברה הבדואית יש הרבה מוגבלויות שצריך להכיר כדי שבאמת אפשר יהיה לעזור"

בארץ יש תשעה מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. מסל"ן חולש על האזור הכי גדול ומטפל באוכלוסייה מגוונת, הכוללת את המגזר הבדואי, עולים מחבר המדינות ועולים מאתיופיה. לכל פלח אוכלוסייה שכזה יש רכזת נפרדת. המענה הטלפוני פועל בלא פחות משמונה שפות. "אנחנו משתדלים שהמטפלים שלנו יבינו את התרבות של כל אחד מהפונים ואת הקודים שלה, כי רק ככה המתלוננים יוכלו להרגיש בנוח", מסבירה ניקולאיצ'וק. "אנחנו קוראים לזה 'רב-תרבותיות'. המענה שאפשר לתת לאישה בדואית שונה מזה שאפשר לתת לאישה יהודייה, למשל. בחברה הבדואית יש הרבה מוגבלויות שצריך להכיר כדי שבאמת אפשר יהיה לעזור".

 

הבעיה בתפקיד שלה היא שחלקו הגדול מוקדש לעניינים שאינם קשורים כלל לטיפול ולחינוך. "הכי מתסכל אותי זה העיסוק בגיוס כספים. הרבה פעמים אני מרגישה כמו מקבצת נדבות. אין פה אנשים שמקבלים משכורת של עשרות אלפי שקלים; הרי בקושי יש לנו אפשרות לשלם משכורות. אבל כל הזמן יש עלייה בהיקף הפעילות. בצוק איתן הייתה עלייה של יותר מ-60 אחוז במספר הפניות. השהייה הממושכת בממ"ד גרמה לזינוק במספר הפגיעות המיניות, והמלחמה כולה הובילה לעלייה דרסטית באלימות. היו תורמים שלנו שהפסיקו את התרומות כדי לתרום לצבא או לכל מיני גופים להגנת העורף. איך הם לא ראו שגם אנחנו מתמודדים עם המלחמה? והמלחמה שלנו תימשך גם אחרי שהתותחים יפסיקו לירות".

 

ניקולאיצ'וק במשרדה במסל"ן. "הרבה פעמים אני מרגישה כמו מקבצת נדבות" (צילום: אבי רוקח)
ניקולאיצ'וק במשרדה במסל"ן. "הרבה פעמים אני מרגישה כמו מקבצת נדבות" (צילום: אבי רוקח)

 

____________________________________________

 

עוד באנשים:

  • כבוד עצמי: ברחה מהבית כדי להגשים את עצמה