"עוד לא מלאו לי שבע כשנשלחתי על ידי הוריי למוסד־פנימייה בירושלים. זה היה בית פרטי צמוד קרקע, שניצב בקצה שכונת 'בית וגן', מוקף בשממת הרים בלבד. הסיבה לכך שהגעתי לשם הייתה התקפי האסתמה הקשים שסבלתי מהם, והרופאים המליצו על האוויר הירושלמי שיוכל לרפא אותי. המרחק בין ירושלים לכפר סבא, מקום מגוריי, היה אז עצום. הנסיעות באוטובוס לקחו שעות והוריי באו לבקר אותי רק אחת לחודש. אני זוכרת שתמיד חיפשתי כריך בתיק שלהם, הייתי כל כך רעבה, וגם את הבכי המר כשעלו לאוטובוס בחזרה הביתה לא אשכח.

 

"עד היום איני מבינה איך אפשר לנתק ילדה כה קטנה מביתה ולהרחיק אותה מכל מגע משפחתי חם. אני רוצה להניח שההחלטה לא הייתה קלה עבור הוריי ושהם נזקקו להרבה תעצומות נפש על מנת לעשות מעשה כה קיצוני. כעס־מה עדיין נשאר בי עד היום על החלטתם זו, ואולי זו הסיבה שזיכרון הסיפור הזה הודחק בי למקום עמוק בתודעה. לא שכוח לחלוטין, אבל בהחלט חנוק בדממה בתוכי־תוכי.

 

"זיכרונות חמים יש לי מאז רק מבית הספר היסודי בבית הכרם, שאליו הוסעתי מדי בוקר וממנו הוחזרתי בצהריים. אחרי ארוחת הצהריים במוסד והכנת שיעורים הייתי יוצאת לחצר, מוצאת לי פינה ויושבת לעצמי. אני לא זוכרת על מה חשבתי באותן שעות עד רדת החשיכה. ייתכן שסתם בהיתי. ייתכן שחיכיתי ליום שבו הוריי אמורים להגיע.

 

"יום אחד כזה יצאתי מחצר הבית והתיישבתי על גדר האבן, ליד שער הכניסה. שקט מוחלט שרר בכל. רוח חמימה. שקעתי במעין תרדמה. לפתע, מתוך השקט המנומנם הגיע לאוזניי הד של טפיפת צעדים מהירה. משום מקום עמד מולי נער ערבי חבוש כפייה, שתוך שניות העיף אותי על כתפו והחל לרוץ לכיוון ההרים.

 

"הקיפאון שאחז בי היה מיידי. לא פחד, רק שיתוק. אני זוכרת צורך נוראי לצעוק לעזרה אבל שום קול לא הצליח לבקוע מגרוני. הרגשתי שהכל אבוד. קצה הכפייה שלו שרט את פניי ואני זוכרת את הריח המריר שעלה מגופו. הוא רץ איתי לתוך שממת ההרים, לא היה אף אחד מסביב, לא ידעתי היכן אני ולאן הוא לוקח אותי.

 

"לאחר נצח של זמן ובפתאומיות מוחלטת, פרצה מגרוני זעקה נוראית. הוא שמט אותי בבת אחת ובכוח לקרקע וברח. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהייתי במיטתי כשמגבת רטובה על מצחי ומולי פניה הדאוגות של בעלת הבית שלחשה במבטא גרמני קשוח 'הכל בסדר. תראי את זה כמו חלום רע. הכל עבר'.

 

"אין בי שמץ של זיכרון לגבי הזמן שחלף מהרגע שבו שמט אותי לבין הרגע שבו מצאו אותי. ייתכן שהמרחק שעבר לא היה גדול כל כך ומישהו שמע את צעקתי ונחלץ לעזור או שאחד המורים שם לב להיעלמותי ויצא לבדוק. אני רק יודעת שהחזירו אותי לפנימייה והוריי באו לקחת אותי הביתה.

 

"הפכתי לילדה מסוגרת ושתקנית שמסתייגת מזרים. פחדתי להישאר לבדי בבית בלילות, מה גם שגרנו בסביבת פרדסים, ויללות התנים ליוו אותנו מרדת החשיכה. בשלב מסוים התחלתי לסבול מסיוט שחזר על עצמו ברגע שעצמתי את עיניי: אני נמצאת במקום לא ידוע, באיבוד דרך מוחלט, בין אנשים שאיני מבינה את שפתם וכולי אפופה בייאוש. התעוררתי מחלומות אלו בתחושה קשה מאוד למשך שעות אחרי כן. בתקופה האחרונה, אחרי שנים שנעלם - חזר החלום שוב לפקוד אותי.

 

"רק כשעזבנו את ביתנו בכפר סבא ועברנו לגור בחולון, חל שיפור. שם לא היו תנים ולא פרדסים אפלים וכנראה שהחרדות שהוטמעו בי בשעת החטיפה התפוגגו בגבעות החול החמים ובאור השמש. אז כנראה נעלם גם הזיכרון הטראומטי והודחק לחלוטין. נזכרתי בו לאט לאט ובאופן מטושטש רק לאחר מותה של אמי הקשישה לא מכבר ובבהירות פתאומית ומפתיעה בחודשים האחרונים.

 

שורה תחתונה:

 

"מעולם, עד לרגע הזה, לא סיפרתי על האירוע הזה לאיש. לא לבני משפחתי או לחברותיי. רק לאחרונה, הסתנן מתוכי הזיכרון העתיק הזה החוצה. כולי תקווה שמעתה ייעלם גם החלום המסויט הזה, שכעת אין לי ספק מה מקורו".

_____________________________________________________________

 

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

 

 

לכל אדם יש סיפור: