בוודאי שהיא זוכרת את השיחה האחרונה שלהם, קצת לפני שקרה האסון. במיוחד זכורה לה ההרגשה המוזרה שנותרה אצלה לאחר שבעלה, רב פקד איליק (ישראל) סילברה, שהיה קצין המודיעין של משטרת מרחב לכיש, סיפר לה בטלפון שהוא עומד לצאת למבצע, "כי אף פעם לא דיברנו על המבצעים המסוכנים שעליהם הוא פיקד. אני העדפתי לא לדעת מה בדיוק הוא עושה, ואיליק שמח לא להדאיג אותי. הפעם זה היה שונה. זו גם הייתה הפעם הראשונה, והיחידה, שאיליק שאל אם אני דואגת לו".

 

איליק סילברה יצא למבצע שנועד ללכוד סוחרי סמים באזור באר שבע. רגעים ספורים לאחר שיחת הטלפון איתו השתנו לנצח חייה של אשתו, גלית סילברה (49). בסופו של אותו יום חורפי סוער ב־22 בינואר 2002 היא הפכה לאלמנה, לאחר שאיליק הותקף במהלך המבצע, נחבט בראשו ואחר כך נדרס. סוחר הסמים שדרס אותו נתפס והועמד למשפט, אולם בסופו של דבר נגזרו עליו רק שמונה שנות מאסר. משנת 2010 הוא שוב חופשי.

 

מתגעגעת לחיבוק שלו

 

אלא שבמקום לשקוע בים של שנאה, מרירות ורחמים עצמיים, גלית סילברה החליטה להמשיך לחיות. היא גידלה שלושה ילדים: נדב (23), שהשתחרר לאחרונה משירות ביחידה צבאית מובחרת, עינת (18), המשרתת כמש"קית תנאי שירות בחטיבת גבעתי ומור (15 וחצי), תלמידת תיכון - ולאחר שפרשה מתפקידה כקצינת ניהול בתי משפט בצה"ל, בדרגת רב סרן, הלכה ללמוד עבודה סוציאלית. לפני חמש שנים התגייסה למשטרה, והיום היא משרתת כקצינה בדרגת רב פקד, בדיוק כמו בעלה המנוח. לאחרונה גם הוצבה במרחב לכיש, שם שירת בעלה כקצין מודיעין.

 

בתפקידה החדש, כקב"נית של שוטרי המרחב ובלשיו, היא מבקשת לשמור על איכות חייהם ובריאותם הנפשית של אלה שכל כך עזרו לה ולילדיה לשרוד בימים הקשים שאחרי רצח איליק.

 

בחרת לשרת דווקא במקום שממנו איליק יצא אל מותו. זה לא מכאיב?

"זה דווקא מחבר אותי אליו. הוא בטח היה נורא גאה לדעת ששוב יש סילברה בין שוטרי מרחב לכיש. מבחינתי, הידיעה שאני פה, מסתובבת באותם מסדרונות ונוסעת באותם סיורים, מקלה קצת את הגעגועים שלי אליו".

 

למה את הכי מתגעגעת?

"לחיבוק שלו. לנוכחות. לעוגן שהוא היה בשבילי. הכרנו במגמה חברתית בכיתה י"א. אני גרתי ברמלה והוא גר במושב פתחיה. ישבנו אחד ליד השני ומיד הפכנו לחברים בלב ובנפש. אני בדרך כלל דיברתי, והוא שתק והקשיב וגם כתב לי שירים מצחיקים. בין לבין שיחקנו שש בש", היא מספרת לי בסלון ביתה שבמושב בית חשמונאי, שאליו עברה מביתם המשותף באשדוד.

 

הייתם זוג כבר אז?

"לא. לי היה חבר, ואיליק, שהיה שלומפר ברמות מחרידות, היה ביישן. כשסיימנו ללמוד נפרדו דרכינו. רק אחרי שנתיים וחצי נפגשנו שוב, בנופש צבאי, כשאני כבר הייתי בקורס קצינות והוא היה סמ"פ בהנדסה קרבית. אחר כך הוא שוב נעלם לי לשנתיים וחצי. יום אחד הוא הגיע לבקר אותי. הוא כבר היה בלש במשטרת רחובות ועמד להתחתן, ואחרי זה הוא פשוט נשאר".

 

אחרי שנפרד מכלתו המיועדת, הם נישאו. "היינו חברים. יכולתי לספר לו הכל, וידענו שאף פעם זה לא יצא במריבות בינינו. תמיד הייתה לנו שיחה לפני השינה, והשיחות האלה היו החמצן שלנו. הוא זה שהיה מכין לילדים תחפושות יצירתיות או את הטנא הכי יפה בשבועות.

 

"הוא לא היה מאצ'ו, הפקודים שלו העריצו אותו בגלל הנועזות, היצירתיות, הראש הפתוח, אהבת האדם, ההומור, האומץ והענווה. הוא לא רצה שהם ידעו שבבית הוא מצייר, אופה, מבשל נפלא ואפילו מנקה את המטבח".

 

"הכי התעצבנתי בחגים, כשהטלפון צלצל ואיליק היה יוצא לעבודה. היום, כשאני יוצאת לסיורים עם השוטרים ורואה מה הם עוברים, אני מצטערת על כל פעם שבה כעסתי"

ידעת מה הוא עושה בעבודה?

"לא. ידעתי שהוא נלחם בפשע ושיש לו תחושת שליחות חזקה. איליק, שהיה איש שטח עוד לפני שהתחתנו, לא שיתף אותי במה שקורה לו שם. היה בינינו מין הסכם לא כתוב שעדיף ככה. כשהיה לנו רגע של שקט, העדפנו להשאיר את העבודה בחוץ. אבל לא אכחיש שהיו פעמים שהתמרמרתי. כעסתי כשהזעיקו אותו מהבית, והכי התעצבנתי בחגים, כשהטלפון צלצל והוא שוב היה יוצא לעבודה.

 

"היום, כשאני יוצאת כקצינת מע"ן (מענה נפשי) לסיורים עם השוטרים ורואה מה הם עוברים במהלך יום עבודה, אני מצטערת על כל פעם שבה כעסתי. לפעמים ממש בא לי להכות את עצמי על כל העצבים שהפגנתי כשאיליק היה קם משולחן החג וחוזר לעבודה".

 

אז איך חייתם? איך יצרתם ככה שגרה?

"יצרנו שגרה של התקשרויות. איליק נהג להתקשר אליי בבוקר כדי לראות שהגעתי למשרד. היינו מדברים במשך היום, ולפנות ערב הוא היה מתקשר כדי לוודא שהכל בסדר ושאני כבר בבית. אף פעם לא דיברנו על מבצע או פעולה מודיעינית שלו. לכן הרגשתי מוזר כשהוא עשה את זה לפני שנרצח. אני זוכרת שיצאתי מהמשרד בחמש בערב ובחוץ היה מבול. איליק התקשר, דיבר איתי, ופתאום אמר: 'אני נכנס לפעילות. אם את צריכה משהו, תתקשרי. הטלפון יהיה על רטט'. כשהוא הרגיש שאני מופתעת, הוא שאל: 'מה, את דואגת לי?!', וכמובן שאמרתי 'לא!'. אחר כך צחקנו, אמרנו 'ביי', וזהו".

 

היא זוכרת שהגיעה הביתה ומצאה מכתב משמח על כך שבנם נדב עבר מבחן של מחוננים. "התלבטתי אם להתקשר לאיליק ולשמח גם אותו, ובסוף החלטתי שלא, שאחכה עד שיסיים את העבודה שלו ויתקשר".

 

מי הודיע לך על הרצח?

"חברה מהצבא התקשרה, היא דיברה ודיברה ובשלב מסוים כבר שאלתי את עצמי למה כל דיבורי הסרק האלה. אז עוד לא ידעתי שבצבא כבר יודעים על האסון. אחר כך, כשנשמע הצלצול בדלת, הייתי עסוקה בהכנת הילדים לשינה. כשראיתי את המפקד של איליק, שמעון בן לולו, ועוד שוטרים, עדיין לא חשדתי. חשבתי שהם באו לקחת תמונות למסיבה לכבוד יום הולדתו של איליק".

 

מה הם אמרו לך?

"בהתחלה הם אמרו לי שאיליק נפצע. בתמימותי חשבתי שמדובר בתאונת דרכים, אבל הם לא נתנו פרטים. רק אמרו שבאו לקחת אותי לבית החולים סורוקה בבאר שבע ושאני צריכה לדאוג לסידור לילדים".

 

הנסיעה מביתם באשדוד אל בית החולים בבאר שבע, לשם פונה איליק במסוק צבאי, זכורה לה כסיוט שנמשך נצח.

 

"כל הדרך אמרתי שוב ושוב שהוא מת, וכולם עודדו אותי ואמרו שיהיה בסדר. כל כך רציתי להאמין בזה. לכן, גם כשראיתי בכניסה לבית החולים עשרות שוטרים מתגודדים, עוד לא קלטתי מה קורה. אפילו כשעברתי ליד הפקידה של איליק, שמיררה שם בבכי, המשכתי ללכת. לא רציתי לדבר עם אף אחד. לא רציתי שיתקרבו אליי. רציתי רק להיות עם איליק".

 

היא זוכרת את הצעידה במסדרונות בית החולים. את הכניסה לטיפול נמרץ. את אחיו של איליק שרוע על הרצפה אבל מתעשת מיד כשהיא נכנסת. "ואז הגיעו מרים וחיים, חמי וחמותי, והרופא הודיע שאיליק נפטר".

 

היא זוכרת שמסביב כולם צעקו ובכו, "אבל אני רציתי רק לראות אותו. כשהכניסו אותי לחדר, הייתי בטוחה שהנה, הוא עושה לי עוד אחד מהטריקים המצחיקים שלו. אפילו ניגשתי אליו וניערתי לו את הכתפיים, צעקתי עליו שיקום, אבל אז ראיתי את הדם ואת סימני הדריסה, וחשבתי רק מה אני אומרת לילדים. ישבתי לידו עוד קצת, והלכתי משם".

 

מתי סיפרת לילדים?

"עינת, שהייתה רק בת שש, כבר הייתה ערה כשהגעתי. הערנו את נדב, ופשוט סיפרתי להם שאבא נדרס ומת. עינת שאלה מיד: 'אז לא נהיה סילברה יותר?', ונדב שתק, נכנס מתחת לשמיכה ובכה שם. אחר כך הוא ביקש לבוא ללוויה בתנאי שלא יצלמו אותו. למחרת, כשמצא את הפנים שלנו מרוחים בכל העיתונים, הוא כעס נורא".

 

החברים עטפו אותי כמו אתרוג

 

השבועות שבאו אחר כך זכורים לה רק המון אנשים שנכנסים ויוצאים ומאבק לשמור על איזושהי שגרה לילדים, "ואחרי חודשיים כאלה כבר הרגשתי שאני מתחילה להתחרפן בבית. החלטתי לחזור לעבודה, למרות שהיה לי קשה מאוד לתפקד שם. בבית הקפדתי שאיליק ימשיך להיות חלק מהחיים שלנו. כל יום שישי היינו מגיעים לקבר היפה שלו במושב פתחיה, מנקים ומסדרים אותו ומספרים לו תוך כדי כך על דברים מצחיקים שקרו לנו במשך השבוע.

 

"בין לבין, רקדתי במסיבות של הילדים. הכנתי תחפושות לפורים והשקעתי ממש כמו איליק, כי לא רציתי שהילדים ירגישו בחסרונו. בעיני כולם הייתי סלע איתן ורק בבית, מאחורי הדלת הסגורה של חדר השינה, הרשיתי לעצמי להתפרק".

 

הלכת למשפט של הדורס?

"כן, ויצאתי מדעתי מזה שאני 'רק' המשפחה ולא זו שתובעת אותו, כי את זה המדינה עושה. כשהרגשתי שזה מטריף אותי, הפסקתי ללכת לדיונים. אמרתי לעצמי שהוא יקבל מה שיקבל, וישתחרר מתי שישתחרר, זה לא בידיים שלי. חששתי להתמוטט נפשית בגלל עינוי הדין הזה. על גזר הדין נודע לי מעיתונאי שהתקשר לקבל ממני תגובה".

 

"כל יום שישי היינו מגיעים לקבר של איליק, מנקים ומספרים לו על דברים מצחיקים שקרו לנו במשך השבוע"

בשלב ההוא ביקשה חופשה ללא תשלום מהצבא ופנתה לטיפול נפשי במכון לטיפול במשפחות אנשי צבא קבע. "אני חייבת את חיי למטפלת מיכל ניר, שאצלה עלו כל ההתמודדויות והקשיים שלי", היא אומרת. "בשנה וחצי הראשונות לאחר הרצח התעסקתי רק בילדים, כי היה לי חשוב שהם יהיו שמחים. בחרתי להחזיר את היציבות לבית ולנקות אותו מהשחור והאבל. לא היה לי פנאי להתמודד עם האובדן שלי.

 

"מיכל עזרה לי להתקדם וגם זרעה אצלי בראש את זרעי העבודה הסוציאלית. היא אמרה שאני מתאימה לטפל באנשים, ולמרות שכבר היה לי תואר במינהל עסקים ובניהול משאבי אנוש, פרשתי בעידודה מהצבא והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית. לאחרונה הצטרפתי לפרויקט שבו אלמנות ותיקות של אנשי כוחות הביטחון מאמצות אלמנות צה"ל צעירות ומנסות לסייע להן בהתמודדות הקשה".

 

מאיפה הכוח?

"אין לי מושג. תמיד חשבתי שאני פחדנית, אבל אחרי שאיליק נהרג גיליתי שאני מסתכלת לקושי בלבן של העיניים. לא בורחת גם כשזה קשה. למדתי את זה מאבא שלי, אלברט מלול, שגם אחרי שאיבד תוך שנה את אמא שלי ואת סבתא שלי, לא נכנע לכאב. הוא ואשתו השנייה לאה גידלו יחד שבעה ילדים, שלושה שלו וארבעה משותפים, והיו לי מודל של עוצמה.

 

"גם החיבוק והתמיכה מהמשטרה עזרו מאוד. החברים של איליק עטפו אותי ממש כמו אתרוג. ביקשתי לערוך מדי שנה בקיץ טיול של יומיים עם לינת שטח באוהלים, לזכרו של איליק, וכולם התגייסו לעזור. הכי הפתיע אותי שוטר צעיר, שהגיע למרחב אחרי הרצח של איליק ונהג להגיע אלינו הביתה מדי שבוע כדי לקחת את הילדים לבילויים. קשה לתאר כמה החיבוק הזה, שנמשך כמעט 13 שנים, עוזר ומחזיק אותך".

 

חשבת לפתוח פרק ב' בחייך?

"כמובן, ואני מאמינה שגם איליק היה חושב שזה הדבר הנכון לעשות. הייתה לי מערכת יחסים שנמשכה שנתיים, אבל נכון להיום אני שוב לבד".

 

עם סיום לימודי העבודה הסוציאלית במכללת אשקלון היא התגייסה למשטרה בתפקיד קצינת רווחה ביחידת לה"ב 433 של המשטרה. בעצם, היא התגייסה לגוף שבגללו איבדה את הגבר שאהבה. על השאלה אם מעולם לא כעסה על מפקדיו של איליק ועל חבריו לפעולה, שנתנו לאסון לקרות, היא עונה: "סוחרי הסמים לקחו לי את איליק. לא המשטרה. בעלי בחר לעבוד במשטרה ועשה שם את מה שאהב. אני חושבת שאם היו שואלים אותו איך הוא רוצה למות, הוא היה אומר שככה. במהלך מבצע ובראש הכוח".

 

עכשיו, אחרי שלוש שנות שירות בלה"ב 433, הפכה לחלק ממרחב לכיש, שבו שירת איליק, "ושוב יש באזור רפ"ק סילברה", היא אומרת בגאווה. "אבל זו לא סגירת מעגל, אלא המשכיות. אני פה כדי להציע אוזן קשבת וכתף שאפשר להישען עליה".

 

והשוטרים באמת באים לטיפול?

"זה לא כל כך פשוט. אני מגיעה לתחנות המרחביות באשדוד, אשקלון, שדרות, קריית גת וקריית מלאכי. אני מרצה להם וגם יוצאת איתם לסיורים ומדברת על מה שהם עוברים בעבודה. בחזוני, אני רואה טיפול כרפואה נפשית מונעת. אני מרגישה שהמוות של איליק הוא לא רק אובדן אלא גם מתנה שקיבלתי. בזכותו יש לי היום יכולת להכיל ולטפל. עכשיו אני רוצה לשתף שוטרים אחרים במתנה הזו".

_________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: