"בנעוריי הייתי 'מורעלת' רצינית. למדתי באולפנה, התפללתי שלוש פעמים ביום, לבשתי חולצות עם שרוולים ארוכים וחצאיות עד הרצפה, וכל מה שרציתי זה להתחתן ולהקים בית בישראל. כמו כל חברותיי, ייחלתי רק למצוא שידוך טוב ולהיות לאם. לא משנה כמה השקענו בלימודים ובבחינות הבגרות, לכולנו היה ברור שנישואים וילדים הם־הם הדבר האמיתי.

"את שנת השירות עשיתי בהתנחלות בהר חברון. שם גם פגשתי את בעלי. הוא היה בן 28 מסודר, מ'בית טוב' כמו שאומרים. בגיל 20 כבר הייתי נשואה. גרנו במושב כרמל בהר חברון, ובכל יום שישי הלכנו להתפלל במערה שבקריית ארבע. תשעה חודשים אחרי החתונה נולד בננו הראשון, ואחרי שנה נולדה בתנו. לא הייתי בשלה לאמהות, אבל כולם מסביב נישאו וגידלו ילדים וגם אנחנו.

"בשלב מסוים עברנו לגור בקיבוץ מגדל עוז, ושם, שנתיים מאוחר יותר, נולד הבן הצעיר. אחרי הלידה התעוררה בי מועקה, כנראה דיכאון לידה, והלכתי לטיפול פסיכולוגי, שבעקבותיו החלטתי לצאת מהבית ולהתחיל לעבוד בחוץ.

"מצאתי עבודה כמזכירה בקיבוץ בגוש עציון. שם, בפעם הראשונה, נזכרתי בכל הכישורים שלי. מהר מאוד התחלתי לנהל את המשרד וממש פרחתי. רזיתי, נראיתי טוב, גברים התחילו לשים לב אלי, ופתאום הרגשתי שאני אישה מושכת, מה שאף פעם לא חשתי בימי נעוריי. פתאום היו התרגשויות, פתאום אהבתי את עצמי בפעם הראשונה. אז גם הבנתי שאני לא רוצה יותר להיות דתייה. מאז, אני חילונית. בעלי והילדים נותרו דתיים.

"עם הזמן, הפער ביני לבין בעלי הלך והתעצם, והבית הפך למקום שלא נעים לחזור אליו. איך שנכנסתי הביתה, הרגשתי כאילו כבה הניצוץ שבתוכי. בעלי לא אהב את השינוי שחל בי וניסה כל הזמן להחזיר אותי אחורה, אל האישה הקודמת שהכיר. זה התיש אותי. היו ימים שלא יכולתי לקום מהמיטה.

"כלפי חוץ, היה לי כל מה שרציתי. בית גדול עם גינה, עבודה טובה, בעל שכולם מעריצים. לא הייתה לי לגיטימציה לעזוב את כל זה. שש שנים לקח לי להבין שאני לא יכולה יותר לחיות חיים כפולים. עברתי אין ספור מטפלים וטיפולים, אבל בסופו של דבר הגעתי להתמוטטות עצבים.

"התחלתי לקבל טיפול תרופתי, ונפגשתי עם פסיכיאטרית שהפכה למלאך שלי. במהלך המפגשים איתה הבנתי סוף סוף שאני חייבת לצאת מהבית. רציתי להחזיר לעצמי את השפיות, את הרצון לחיות, לא עניין אותי שום דבר חוץ מזה. הייתי כמו ילד קטן שרוצה להשיב את הילדות שאבדה לו.

"ידעתי שבעלי לא יעשה בעצמו את הצעד הזה. ידעתי גם שהוא יילחם בי ולא ייתן לי לקחת את הילדים איתי. אחרי התלבטויות וכאבים רבים, הבנתי שאין לי ברירה. מצאתי יחידת דיור קטנטנה לא הרחק מהבית, ועזבתי. ככה, ללא צלחת וללא מגבת – ממש השארתי מאחוריי הכול. ישנתי על מזרן על הרצפה, ולילדים שבאו לדירתי הבאתי מיטה מתקפלת.

"הצעד שלי גרם כמובן רעש גדול ביישוב. בחברה סגורה של מתנחלים דבר כזה לא עובר בשתיקה. אמרו שהשתגעתי. אמרו שבעלי מסכן ושאני אישה רעה שעזבה בית ושלושה ילדים. אבל האמת היא שמעולם לא עזבתי את ילדיי. הם באו אליי מתי שרצו, ופתאום הייתי מסוגלת להיות אמא הכי טובה בשבילם. בתי בעצמה אמרה לי: 'את אמא הרבה יותר טובה כאן'. פתאום היה לי שקט, חדלו המריבות. ישנתי לבד, קמתי לבד, הייתי עם החיים שלי קצת, יכולתי לנשום. זה היה נפלא. בעלי עשה קניות לפעמים ושם עיתון ליד הדלת, והחיים נכנסו לשגרה. עם הזמן בני הבכור עבר לגור אצל הוריי, אבל שני הקטנים נשארו בבית בעלי, סמוך מאוד לדירה ששכרתי.

"שנה אחרי שעזבתי את הבית נסעתי לטיול בטורקיה ושם פגשתי את מי שהיה לבעלי השני. 14 שנה אנחנו יחד, בזוגיות מופלאה. הוא אוהב אותי בלי סוף, ואני קמה בבוקר כאישה אהובה ונערצת. טוב לי".

השורה התחתונה:

"אני רוצה לשאול את כל הנשים שנשארות בבית 'בשביל הילדים': האם אתן באמת חושבות שהילדים אינם משלמים על כך מחיר כבד? מה, לדעתכן, הם לומדים מכם בבתים שבהם יש כעס ומריבות? ומה הנזק שעושה אמא ממורמרת שכל היום שוכבת ובוכה במיטה? אל תגידו שאינכן עוזבות בגלל הילדים. הרי אף פעם איננו עוזבות את הילדים שלנו. אתן רוצות להיות האמהות הכי טובות לילדיכן? תהיו הכי טובות לעצמכן".

_____________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: