הבנות רוצות העצמה ומנהיגות נשית, ומיכל ברקאי עוזרת להן להשיג את זה

שלושה שבועות לפני פתיחת המחזור הראשון של מכינת "עלמה", מיכל ברקאי הייתה בעננים. אחרי מאמץ ממושך, שכלל כיתות רגליים ברחבי הארץ ומרדף אחר משקיעים ותורמים, היא זכתה לראות את החלום שלה קורם עור וגידים: מכינה קדם-צבאית לבנות, ראשונה מסוגה, שתימשך חצי שנה. הכול כבר היה מוכן: 18 חניכות נלהבות, תקציב וגם מיקום, בעיר אופקים.

לבוקר הזה חיכתה ברקאי בהתרגשות רבה. היא ירדה לשטח שהוקצה למכינה, התמקמה על גבעה קטנה וצפתה בקרוואנים, המגורים העתידיים של הבנות, חוצים את הכביש, מונחים על הקרקע ובכך נותנים תוקף ממשי למה שחלמה עליו שנתיים. חצי שעה מאוחר יותר הכול כבר נראה אחרת.

"קיבלתי שיחת טלפון", נזכרת ברקאי, "ואמרו לי שאישורי הבנייה שקיבלנו אינם תקפים. הקבלן ברח. הייתי שם לבד, והתחלתי להבין שאם אניח את הקרוואנים על הקרקע, זאת תהיה עבירת תכנון ובנייה". מבולבלת ומאוכזבת ביקשה שייקחו את הקרוואנים משם. "כמו שראיתי את הקרוואנים מגיעים, ראיתי אותם יוצאים", היא מספרת בעצב.

ברקאי מצאה את עצמה על הרצפה, אוחזת בראשה ואומרת לעצמה: "כולם צדקו, את טעית". שלושה לילות העבירה בהלקאה עצמית, בידיעה שהיא מאכזבת את החניכות, את המשקיעים ובעיקר את עצמה. "התפללתי לנס", היא אומרת, וכנראה שמישהו שמע. "קיבלתי טלפון מאישה שאני לנצח אעריץ אותה - יעל רקוב, יו"ר הקרן לפיתוח אופקים, שרכשה לנו וילה באופקים כדי שהדבר הזה יקרה. ב-25 באוגוסט 2013, בשבע בערב, קיבלנו את המפתחות לווילה. ב-27 באוגוסט בשבע בבוקר נפתח מחזור א'".

היום, שנה וחצי מאוחר יותר, מחזור ב' של המכינה נמצא בעיצומו. מכינת "עלמה", שהגדירה את עצמה תחילה כחילונית, החלה לקבל אליה בנות מכל הסוגים, ביניהן דתיות. המטרה שלה היא קידום מנהיגות נשית ונתינת הזדמנות לצעירות מהפריפריה הכלכלית-חברתית.

"ההתחלה לא הייתה פשוטה", מספרת ברקאי. "גם עם המחזור השני היו בעיות, כי פתחנו אותו כשמבצע 'צוק איתן' היה בעיצומו. מתוך 27 חניכות, נותרנו עם 20". אבל עם ה-20 שנשארו יש לה קשר חזק: הן מכנות אותה "מיכי" ו"מיכלי", מחבקות אותה ובעיקר תולות בה מבטים מעריצים.

משהו במערכת לא הגיוני

ברקאי (31), ילידת תל אביב, חלמה על קריירה בתקשורת, ולפני גיוסה ניגשה לבחינות לגלי צה"ל. "עברתי את כל המיונים והגעתי לשלב האחרון. כשנכנסתי לחדר, שאלו אותי: 'יש לך קשר לרזי?' אמרתי שאין לי קשר, ושם זה נגמר".

במהלך השירות, ואחרי שחלום הרדיו נגוז, עברה קורס מ"כיות ושובצה כמ"כית טירוניות במחנה 80 - שיבוץ ששינה את חייה. "כשאמרו לי שאני הולכת להיות מ"כית בנות, בכיתי חודשיים. תמיד גורמים לנו לחשוב שכאשר נשים נמצאות יחד בלי גברים, אז או שהן מושכות אחת לשנייה בשיער, או שהן מחליקות אחת לשנייה את השיער. זה תמיד קטסטרופה. את רואה קבוצת בנות באולפנה או, להבדיל, בנווה תרצה, אבל בחברה החילונית זה כמעט לא קיים, ואני לא רציתי להיות שם. בדיעבד, זאת הייתה חוויה מאוד חזקה. החיילות שלי היו בנות מדהימות, מוכשרות וחכמות, אבל רובן הגיעו מהפריפריה - אוכלוסייה מוכשלת, עם קושי כלכלי ואתגר חברתי - וכמעט תמיד הן הלכו לתפקידים שלא מיצו את הפוטנציאל שלהן. הן לא יכלו להביא לידי ביטוי את הכישורים שלהן ולא יכלו להשתחרר מהצבא עם קשרים שיעזרו להן להתקדם. ראיתי פער גדול בין החברות שלי בתל אביב לבין החיילות שלי, וזה מאוד הציק לי. אמרתי: זה לא יכול להיות. משהו במערכת לא הגיוני".

לאחר שחרורה מהצבא למדה משפטים באוניברסיטה העברית, סיימה את התואר בהצטיינות והתמחתה במשרד יוקרתי. "הייתי בטוחה שככה אוכל לשנות את העולם, אבל כשקיבלתי את ההסמכה, אמרתי: אין מצב. לא ככה משנים את העולם, לא אני לפחות".

היא החליטה לעזוב את העיר, זנחה את המקצוע ועברה לקיבוץ עין גדי, שם התמנתה כאחראית על תחום החינוך. "בין היתר, הייתה תחת אחריותי פנימייה שקלטה בני נוער מהדרום. ראיתי שם את מה שראיתי בצבא עשר שנים קודם לכן: בנות מדהימות, ששוב הולכות לתפקידים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהן".

רק שהפעם, לעומת מה שקרה בצבא, הצליחה לראות גם פתרון. "הייתה בעין גדי מכינה קדם צבאית לבנים, 'מלח הארץ', שפנתה לנוער מאוד מגוון. התחלתי לשאול אנשים: 'למה שלא נעשה דבר כזה לבנות?' התשובה שתמיד קיבלתי הייתה: 'עזבי, הבנות פחות חשובות, קודם נקדם את הבנים, שהולכים להיות לוחמים'. ואז התגבשה בי הבנה ברורה שזה התפקיד שלי: להקים מכינה כזאת לבנות".

זמן קצר לאחר מכן עזבה את הקיבוץ במטרה להגשים את החלום שלה. "כבר כשעברתי לעין גדי, כולם הספידו אותי שאשאר רווקה זקנה לנצח נצחים. כשהלכתי להקים את המכינה, זה רק התגבר: הייתי בת 30, עורכת דין שזרקה את התואר לפח, מובטלת, רווקה. לכאורה הייתי פני הכישלון, אבל בעיני עצמי לא היה ספק בכלל בדרך שאני בוחרת".

לאט-לאט גיבשה סביבה חברות שנדבקו בחלום המכינה והתגייסו למענה. עם מעט הכסף שהיה ברשותה, שילמה שכר דירה ונסעה בין בתי ספר ברחבי הארץ כדי לאתר בנות למכינה. "דפקנו על דלתות של בתי ספר ושאלנו: 'אפשר להיכנס לדבר עם הבנות שלכן?' ברוב המקרים אמרו לנו לא, אבל במקרים אחרים הסכימו. כשנפגשנו עם הבנות, לא דיברנו איתן על הצבא או על השירות, אלא על החלומות שלהן. כשראינו מישהי שהדבר הזה מדליק אותה, אמרנו לה: 'את באה איתנו'. ככה אספנו 22 חניכות".

בפברואר 2013 היה חלום והיו גם בנות שביקשו להצטרף, אבל כסף לא היה. ברקאי החליטה לפנות לסוכנות היהודית, ושם נאמר לה שאם תצליח לגייס כסף ממשקיע זר, ייקחו אותה תחת חסותם. "הלכתי לארגון הפילנתרופי 'נשות אריה יהודה' וקיבלתי ממנו סכום התחלתי. כשחזרתי עם זה לסוכנות, הם כבר הלכו איתי יד ביד".

בלי בנים, בלי מסכות

בנות המחזור השני של המכינה מכירות רק חודשיים וחצי, אבל מתנהגות כאילו הן יחד מאז ומתמיד. כל אחת הגיעה מיישוב אחר ומרקע אחר. "בשבילי המכינה היא סוג של ניפוץ בועה", אומרת מיכל ארמה מכפר תבור. "אני גדלתי בחממה. כל מה שרציתי, ההורים נתנו לי. חייתי בסרט, חשבתי שכל בני הנוער בארץ מגיעים מאותה נקודת פתיחה, וכשהגעתי לכאן הבנתי עד כמה זה לא נכון".

שחר לכמן מהמושב אילנייה מסכימה איתה. "הבנו את זה רק כשהגענו למכינה. ראינו שיש בנות שהגיעו ממקומות קצת יותר קשים ממה שאני מכירה".

סדר היום במכינה הוא מגוון. יש הרצאות של אישים שונים, החל מאנשי צבא ועד לנשים בולטות שהבנות נושאות אליהן עיניים. בנוסף, לומדות החניכות ידיעת הארץ ועורכות היכרות עם מושגים בסיסיים בכלכלה. במכינה מתקיימים גם שיעורי יוגה ("כדי שנתחבר לגוף ולנפש", מצחקקת ארמה), אבל הדגש העיקרי ניתן להתנדבות, והבנות לוקחות חלק פעיל בחיי הקהילה באופקים.

"אני מתנדבת בגינה הקהילתית בעיר", מספרת שני שברו מירושלים. "באופקים אין בית קולנוע, אז פעם אחת הקרנו שם סרט, הכנו פופקורן וכמעט כל הילדים בעיר באו להקרנה". חניכות אחרות מתנדבות בבתי ספר, כשלכל אחת יש תלמיד מסוים שאיתו הן שומרות על קשר ועוזרות לו בשיעורי הבית. "המטרה שלי בסוף המכינה הזאת היא לגרום לילד האחד הזה, שאני אחראית עליו, לקום בבוקר עם חיוך", אומרת ארמה.

למה היה לכן חשוב להגיע לכאן?

לכמן: "רציתי לעשות שינוי. חוץ מזה, גם הצבא הוא מקום שלא כל מה שאני רוצה יקרה בו, כך שהמכינה היא הכנה טובה".

שני שברו: "בירושלים, שבה גדלתי, תמיד יש מה לעשות – לטייל, לבלות. אף פעם לא משעמם. הגעתי לאופקים, וגיליתי שאין כאן כלום, אבל זה האתגר: יש מכינות שנמצאות בתוך נוף מרהיב, ומהן נוסעים במשך שעה להתנדב, ואילו אנחנו רצינו שההתנדבויות יהיו המרכז של המכינה שלנו".

למה בחרתן ללכת דווקא למכינה לבנות בלבד?

שברו: "האמת, אני שמעתי על המכינה הזו רק יום לפני המיונים, וכשהגעתי, שמעתי את צמד המילים 'מנהיגות נשית', וזה ישר קפץ לי לראש. האינטימיות בקבוצה של בנות יותר חזקה מאשר בקבוצה מעורבת. כשאת נמצאת עם בנים שלא גדלו איתך, את באופן אוטומטי תשימי על עצמך מסכות. אני לא הייתי מטפסת את הר ארדון אלמלא התמיכה של החברות שלי. אם היה פה גבר, הייתי תופסת לו בתיק ואומרת לו: 'יאללה, תעלה במקומי'. אבל אין פה אף גבר שיקל עליי".

לכמן: "העצמה נשית ומנהיגות נשית הן דברים חשובים שחסרים בארץ - בהנהגה, בפעילות ציבורית, בדברים הקטנים שבנו. זה שבממשלה יש רק ארבע נשים, זו תעודת עניות. השינוי מתחיל בינינו".

החניכות לכמן (מימין), שברו וארמה. "הכנה טובה לצבא" (צילום: קובי בכר)

__________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• זוג הורים לילד אוטיסט מעלים הצגה על חייהם
• החליטה להתגרש מאמה הביולוגית בגיל 14