כלום לא קסום: 7 עובדות שלא רציתם לדעת על וולט דיסני

אבל כמו לכל גאון, גם לדיסני היו צדדים מוזרים, בעייתיים ואפילו אפלים. גם לאיש שהמציא את "המקום הכי שמח בעולם" היו רגעים עצובים.

1. הוא אשם במות אמו

זה לפחות מה שהוא חשב. אחרי ההצלחה המסחררת של "שלגיה", וולט הצעיר קנה להוריו בית חדש בצפון הוליווד, לא רחוק מאולפני דיסני. פלורה, אמו של וולט, התלוננה בפניו על בעיות עם תנור הגז בבית. איש תחזוקה מהאולפנים לא הצליח לטפל בבעיה, ופלורה המשיכה להתלונן עליה. ימים אחדים לאחר ששלחה מכתב לבתה רות', ובו שוב סיפרה על בעיות הגז, פלורה נפטרה כשנחנקה מעשן בביתה, ב-6 בדצמבר 1938, כשהיא בת 70.

המוות הזה, כך נראה, בא לידי ביטוי מיידי בסרטים נטולי נוכחות אימהית כמו "פינוקיו" (1940), "ספר הג'ונגל" (הסרט האחרון אותו הפיק לפני מותו ב-1966) וכמובן "במבי" (1942). תחושת האשם לא עזבה את וולט דיסני מעולם.

2. הוא הקפיא את גופתו

לא, הוא לא. הגיע הזמן להפריך את המיתוס הזה: וולט דיסני מעולם לא דרש שגופתו תיכנס להקפאה במטרה להפשיר אותו אי שם במילניום הבא, רק כדי שיוכל להשתלט מחדש על אולפני דיסני ולהחזיר את האנימציה הקלאסית למקומה הטבעי, או משהו כזה.

גופתו של דיסני נשרפה ב-17 בדצמבר 1966, ואפרו נטמן בבית קברות בקליפורניה. ב-1972 שללה בתו דיאן באופן סופי את האפשרות שאביה בכלל העלה בדעתו להקפיא את גופתו. מקור השמועה, ככל הנראה, בכמה אנימטורים של דיסני שהחליטו להריץ דאחקה אחרונה על חשבון הבוס. יודעים מה? יכול להיות שהוא דווקא היה מעריך את זה.

3. הוא ראה את העתיד וקראו לו קורט ראסל

באירוע שנכנס ללא ספק לרשימת "המלים האחרונות המוזרות ביותר שמישהו אמר על ערש דווי", וולט דיסני בחר להיפרד מן העולם הזה עם פתק ועליו כתובות המלים המפורשות "קורט ראסל". ראסל עצמו נשאל על כך ב-2007 בתכניתו של ג'ימי קימל, והודה: "זה נכון. אני לא יודע איך להסביר את זה. לקחו אותי למשרד שלו פעם, אחרי שהוא מת, והראו לי את הפתק".

ראסל היה באותו זמן ילד בן עשר שכיכב ב"אחרי, בחורים!", אחד מסרטי אולפני דיסני. בשנים הבאות המשיך ראסל לככב בסרטי דיסני, גם כשהיו להם שמות כמו "המחשב נעל נעלי טניס". וולט אמנם חיבב את השחקן הצעיר, אבל הוא חיבב הרבה שחקנים צעירים. אז למה דווקא ראסל?

ההנחה היתה שדיסני ייעד לראסל תפקיד בסרט חדש. ג'ים קורקיס, כותב באתר "Mouseplanet" המוקדש למורשת דיסני, מצא לפני שלוש שנים את האקדח המעשן: דף נייר שנשאר על שולחנו של וולט דיסני ועסק בפרויקטים טלוויזיוניים עתידיים, ובו הוזכר שמו של ראסל (בשגיאת כתיב) כמועמד לסדרה בשם "Way Down Cellar" (שעלתה לשידור קצת יותר משנה לאחר מותו). ובדיעבד גם הסתבר כי אלה לא היו מילותיו האחרונות של דיסני; בסך הכל, עובד בארכיון דיסני שהתבקש לפנות את משרדו של הבוס קרא לראסל למשרד והציג לפניו את הפתק. זה הכל.

4. הוא הלשין על קומוניסטים

דיסני היה שותף פעיל להיסטריה האנטי-קומוניסטית שפשתה בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. ב-1944 היה דיסני שותף, לצד אנשים כמו קלארק גייבל, ג'ון וויין ורונאלד רייגן (אז עדיין שחקן), להקמת "ברית הקולנוע למען שימור ערכים אמריקנים", או ה-MPA. הברית הוקמה על מנת להגן על תעשיית הקולנוע מפני קומוניסטים ופשיסטים, ודיסני שימש בה כסגן הנשיא.

דיסני גם העיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית כנגד פעילים שניסו להדיח את עובדיו לשביתה. הוא אף האשים את איגוד השחקנים בהיותו תומך בקומוניזם, וטען ששביתת השחקנים ב-1941 היתה מזימה סוציאליסטית. במידה מסוימת הוא גם צדק – הם דאגו לתנאים הסוציאליים שלהם – אבל כנראה שלא לזה היתה כוונתו של וולט. הוא חשב שזו קונספירציה של קומוניסטים.

5. הוא היה אנטישמי וגזען

בתחילת השנה נאמה מריל סטריפ בטקס פרסי המבקרים בניו יורק. סטריפ, שעמדה להעניק פרס לאמה תומפסון – כוכבת הסרט "להציל את מר בנקס", שעסק בדמותו של וולט דיסני – בחרה לתקוף מעל הבמה את דיסני, שהיה לדבריה "אנטישמי מרושע" ו"שונא נשים" עם "נטיות גזעניות". כצפוי, היא עוררה מיד סערה שחידשה ויכוח ישן: האם וולט דיסני היה אנטישמי.

השמועות על האנטישמיות של דיסני רדפו אחריו במשך חלק ניכר מחייו, וגם אחריהם. זה התחיל כשהזמין להוליווד את במאית התעמולה הגרמנית לני ריפנשטאהל כדי לקדם את סרטה "אולימפיה" ב-1938. לכך הצטרפה עדותו של האנימטור ארט בביט, שסיפר כי דיסני נכח בשנות ה-30 בפגישות של האיגוד הגרמני-אמריקאי – ארגון שתמך בנאצים. גם מוזיאון משפחת דיסני הודה שלוולט היו יחסים בעייתיים עם יהודים. בכמה מהסרטונים הקצרים של דיסני אפשר למצוא לכך ביטוי; על הזאב הרע ב"שלושת החזרזירים", למשל, נטען כי הוא לבוש כסוחר יהודי.

עם זאת, היסטוריון התרבות ניל גבלר, שפרסם ביוגרפיה על דיסני, טען בראיון ל-CBS שאין כל סימוכין לטענות הללו. בספרו "Walt Disney: The Triumph of the American Imagination" הטיל גבלר ספק בסיפורו של בביט, וסיפר שדיסני טען בדיעבד כי לא ידע על הקשר של ריפנשטאהל למפלגה הנאצית. צריך לזכור גם שדיסני התיידד עם יהודים רבים, העסיק יהודים בתפקידי מפתח באולפנים, תרם לארגונים יהודיים ואף נבחר לאיש השנה של ארגון בני ברית ב-1955.

גם את הטענות על כך שדיסני היה גזען – בגלל סרטים כמו "Mickey's Mellerdrammer" (מיקי מאוס עם פנים מושחרות), "פיטר פן" (האינדיאנים) ו"שירת הדרום" (שנגנז בווידאו וב-DVD) – דחה גבלר מכל וכל. לטענתו של גבלר, דיסני מעולם לא נתפס בהערה גזענית; הוא בסך הכל היה נציג אותנטי של החברה שבה חי. "כמו רוב האמריקאים הלבנים בדורו", כתב גבלר, "הוא היה חסר רגישות גזעית".

6. הוא אסר על עובדי דיסנילנד לגדל זקן

אחד הרגעים המקסימים שמצפים לכל ילד המשוטט בשבילי פארקי השעשועים של דיסני הוא ההיתקלות בגיבוריו המצוירים – דמויות אנימציה שקמות לתחייה כבובות אנושיות. זו הזדמנות מענגת להצטלם עם מיקי, להתחבק עם גופי, לזרוק איזו עצם לפלוטו ולהציע נישואים לשלגיה (כמו הבחור הזה). תסתכלו על הילדה הזאת ותבינו כמה זה מרגש.

אך כדאי לזכור שמתחת לבובות נמצאים אנשים – עובדים שמצייתים לקוד התנהגות מיוחד במינו. אסור להם, למשל, להגיד "לא יודע", להצביע, "לצאת מהדמות", לדבר על עבודתם ברשתות החברתיות, להיות מעוטרים בקעקועים ובפירסינג, להרכיב משקפיים צבעוניים, לגדל פאות לחיים (גברים) ולגלח את הראש (נשים).

למעשה, עד לפני שנתיים נאסר על עובדי החברה לגדל זקנים. יתר על כן – בשנות ה-50 וה-60 אפילו על המבקרים בדיסנילנד נאסר להיכנס אם לא ענו על קוד הלבוש הלא רשמי של המקום – ה"דיסני לוק". באותן שנים, שיער ארוך ופרוע זוהה עם היפים, ביטניקים וסתם אקטיביסטים אנטי-אמריקאים, והנהלת הפארק דרשה מהעובדים להופיע במראה ייצוגי והולם. איכשהו, הדרישה הזו חלחלה מהעובדים למבקרים. אחד המקרים המפורסמים הוא זה שבו נאסרה כניסתו של רוג'ר מגווין מ"הבירדס" לפארק ב-1964 בגלל תספורת ביטלסית. גם נשים שלבשו חולצות חושפות-גב נשארו בחוץ.

ב-6 באוגוסט 1970 פשטה על דיסנילנד קבוצה של פעילים רדיקליים ארוכי שיער. הם קראו לעצמם "ייפים" (Yippies), חברי מפלגת הצעירים העולמית. "פלישת הייפים" תוכננה, בין השאר, כדי למחות נגד קוד הלבוש בדיסנילנד. אולם הייפים התפרצו לשערים פתוחים; באותה עת הקוד כבר בוטל. למעשה, זו בדיוק הסיבה שבזכותה הפלישה נחלה הצלחה.

עם זאת, עובדי הפארקים נותרו גלוחי-פנים במשך 30 שנים נוספות. רק ב-2000 הם הורשו לגדל שפם (שלא חורג מגבולות השפתיים), ורק ב-2012 הורשו להמשיך ולגדל את השפם לכדי זקן.

די מדהים, בהתחשב בעובדה שוולט דיסני טיפח שפם מאז שהיה בן 25.

7. הוא גם אסר עליהם להביא תחתונים מהבית

אבל הדיסני-לוק הוא כלום לעומת ההוראה שמנעה מהעובדים להשתמש בבגדים התחתונים הפרטיים שלהם. אפשר להבין מדוע הנהלת הפארקים לא רוצה לראות את הלוגו של ויקטוריה סיקרט מבצבץ מתחת לחצאית הסנפיר של אריאל. ונכון שבמקומות עבודה נהוג לרוב להביא לעובדים רכב או כרטיס אוכל, ולא תחתונים. אבל זה לא היה כל כך נורא, אלמלא העובדים היו צריכים להתחלק בתחתונים – להחזיר אותם מדי יום, ולקבל תחתונים אחרים (מכובסים) ביום המחרת.

עובדים נתקלו לא פעם בתחתונים מוכתמים או מסריחים, אבל ב-2001, לאחר ששלושה מהם חטפו סקביאס ומנדבושקס כתוצאה משימוש בתחתונים משותפים הם החליטו שזה מספיק והכריזו על סכסוך עבודה מול ההנהלה. שני הצדדים ניהלו משא ומתן במשך חודשיים, שבסופו נכנעה ההנהלה לדרישת העובדים וסיפקה להם את מבוקשם: תחתונים שאפשר לכבס בבית. נסיכת דיסני אמיתית לא צריכה יותר מזה.

__________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• הקומיקאי הבריטי שעושה בית ספר לאמריקאים
• איך הפך חובב רוק כבד לנשיא אינדונזיה?
• הביוגרפיה של הלן קלר מוכיחה שהכל אפשרי