אביה של ענבל שנשרפה למוות: "שהורים יידעו שבנותיהן לא מוגנות"

השעה הייתה שש בבוקר. משה שגב (55), שישן לצד מיטתה של בתו ענבל בבית החולים, שמע לפתע צפצוף חזק. "פקחתי את העיניים, וראיתי שעל המוניטור מופיע קו אחד רצוף. ידעתי שהכל נגמר". גם פעולות ההחייאה של הצוות הרפואי לא הועילו. ענבל, שנפגעה אנושות בשריפה, הלכה לעולמה עשרים דקות לאחר מכן, "ואני נשארתי לידה שעות ארוכות, נישקתי אותה, חיבקתי אותה והתנצלתי שלא הייתי שם כדי להציל אותה".

האסון התרחש ב־10 במאי 2008. ענבל הייתה אז בת 21 ושירתה במסגרת השירות הלאומי. החודש, שש שנים לאחר מותה, הגיש משה שגב תביעת מיליונים לבית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות עו"ד אליהו סרור ועו"ד מיכל מזור מור ממשרד עורכי הדין סרור, מור ובן הרוש. התביעה הוגשה נגד מספר גופים, שאחראים, לדבריו, למותה. ביניהם: מגן־דוד־אדום שזלזלו לטענתו בקריאת החירום של ענבל, מכבי האש שאיחרו לדבריו להגיע, ועמותת "שלומית", המפעילה מתנדבים בשירות לאומי, שעל פי כתב התביעה שיכנה את בנות השירות בדירה שאינה בטיחותית.

"ענבלי שלי שילמה בחייה, אבל אני רוצה להקים קול זעקה כדי שהוריהם של עשרות אלפי צעירים שנמצאים בשירות לאומי יתעוררו סוף סוף".

"אפילו לכך שהשם 'שירות לאומי' הוא רמייה. השירות לא שייך למשרד הביטחון ולא משרת את הלאום. הוא מופעל על ידי עמותות פרטיות, שנבחרות על ידי מינהלת שהוקמה במשרד ראש הממשלה ובעבר השתייכה למשרד הרווחה. בפועל, אם קורה משהו ואתה מבקש שיכירו בכך, אין לך למי לפנות.

"אחרי האסון פניתי למשרד הביטחון, והם אמרו שאין להם שום קשר לאירוע והפנו אותי לעמותת שלומית שהפעילה את ענבל. פניתי לעמותה, והם אמרו שמדובר בתאונת עבודה והפנו אותי למוסד לביטוח לאומי. כשפניתי לביטוח הלאומי, נאמר לי שהאסון לא התרחש בשעות העבודה".

"הבדיחה הרעה היא שבני השירות הלאומי מבוטחים על ידי העמותות שלהם בחברות ביטוח - בשקל אחד בחודש. חודשיים לאחר שענבל נפטרה קיבלתי הביתה צ'ק מחברת הביטוח שבה היא בוטחה. הסכום היה אמור לעמוד על 10,000 דולר, זה היה רשום בניירות שקיבלתי, אבל הורידו ממנו 7,500 שקל, עלות המצבה שהשירות הלאומי שילם בשעתו.

פגיעה קשה מאוד בעיניים

ענבל שגב נולדה וגדלה בנהריה, "ילדה שובבה שאובחנה כהיפר אקטיבית ושיגעה את הגננות והמורים", מספר אביה. "הייתי היחיד שאיתו היא הייתה רגועה. כשהייתי חוזר הביתה, נהגו לומר: 'הנה האקמול של ענבל מגיע'".

"בשלב מסוים נכנסה לתמונה עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה של עיריית נהריה, ובאוקטובר 1999 התקבל תסקיר ובו נקבע שחמשת הילדים יגדלו מעתה בחזקתי. התסקיר קיבל תוקף של בית משפט, ולאמם של הילדים נקבעו הסדרי ראייה, שעל פיהם היא יכלה לראות את הילדים שלוש פעמים בשבוע, ללא לינה.

"הסברתי לה שאנחנו משפחה דתית ולכן שירות צבאי לא בא בחשבון. אבל ענבל התעקשה ואנחנו התפשרנו על שירות לאומי".

"ערב אחד קיבלתי שיחת טלפון מוזרה. על הקו הייתה גברת שהזדהתה בשם רעיה, ודקה לאחר שהציגה את עצמה היא התחילה לתקוף אותי, איך יכול להיות שיש לנו ילדה כזו מקסימה ומוכשרת ואנחנו לא עושים כלום כדי לעזור לה לראות. היא אמרה שהילדה רוצה לנהוג, אבל היא לא יכולה ללמוד נהיגה בגלל בעיות הראייה שלה.

"ענבל סיפרה שרעיה ביקרה קרובת משפחה שמלמדת באולפנה. אותה בחורה סיפרה לה על הבעיות של ענבל, והיא החליטה לעזור לה".

"זה היה רגע שלא אשכח. ענבל ישבה על המיטה, טפטפו לה טיפות לעין כדי שהיא תתרגל לאור, הרופא עמד מולה, הרים את ידו כדי לבדוק אם היא רואה, ופתאום היא צעקה 'אני רואה, אני רואה', ואני פרצתי בבכי. את הניתוח בעין השנייה לא הספקנו לעשות. ענבל הלכה לשירות לאומי, דחתה את מועד הניתוח, ובסוף מתה".

"אמא'לה, בבקשה, יש לי שריפה בדירה"

ביום שישי שקדם לשריפה בה נספתה, הייתה ענבל אמורה לשוב הביתה לנהריה. זה לא קרה.

"בלילה שבין חמישי לשישי התקשרה אליה אחת המטופלות שלה בכפר, בחורה בת 27. היא צעקה שעשרה גברים אונסים אותה, ונתנה לענבל כתובת שבה היא נמצאת בירושלים. את כל הפרטים על מה שהתרחש באותו הערב ובשעות שלאחר מכן שמעתי מחברותיה ומעובדי הכפר. הם סיפרו לי שענבל התקשרה למנהל הכפר והודיעה לו שהיא לוקחת מונית ספיישל לירושלים. במקביל היא הזעיקה משטרה. היא אכן הצליחה להגיע לדירה בירושלים, ויחד עם השוטרים חילצה את הצעירה המבוהלת.

"דאגתי, כי ידעתי שענבל צריכה להגיע הביתה. בשעה ארבע בערך התקשרתי אליה, וכשלא הייתה תשובה, שיערתי שהיא נרדמה. ניסיתי עוד פעם או פעמיים, אבל ברגע שנכנסה השבת הפסקתי להתקשר. עד היום אני אוכל את הלב, למה לא התעקשתי, למה לא נסעתי אליה. היום, על אף שאני אדם דתי, הטלפון שלי פתוח בשבת. הילדים יודעים שאם חלילה קורה משהו הם מיד יכולים להשיג אותי".

"במשך ארבע שנים ניסנו להניח את ידינו על הקלטת הזו", מספרת עו"ד מיכל מזור מור. "לא העליתי על דעתי שזו השיחה שאשמע. אני חושבת שזה מעיד יותר מכל על האדישות וחוסר היעילות של מוקדי החירום, ורק לאחרונה היינו עדים לאותה התנהלות במקרה של הנערים החטופים. ברור לנו שאם ההיענות הייתה יעילה יותר, ואל הדירה היה מגיע צוות כיבוי אש ועזרה ראשונה במהירות המתבקשת, ענבל הייתה איתנו היום".

לא זזתי ממנה לרגע, עד שנפטרה

במשך 17 יום נאבקה ענבל על חייה. היא סבלה מכוויות בדרגה שנייה ב־44 אחוז מחלקי גופה, מפגיעה קשה באיברים פנימיים ומפגיעה בריאות כתוצאה משאיפת העשן.

"ביום הרביעי היא התעוררה ופקחה עיניים, ואני אמרתי לעצמי שזה סימן מבשר טובות. התפללתי ויצרתי קשר עם רבנים בארץ ובעולם, וכולם אמרו שהילדה תקום. היחידים שלא נתנו לי תקווה היו הרב פירר, שכנראה ידע שכך זה ייגמר, והרופא, שאמר שזה אבוד. כל הזמן הזה הייתי לצד המיטה שלה. לא זזתי ממנה לרגע, עד שנפטרה. היא נקברה בבית העלמין בנהריה".

שנתיים לאחר האסון, כשהבין שאין לו כתובת לפנות אליה, החליט להגיש תביעה לבית המשפט נגד איגוד ערים שרון לכיבוי והצלה (מכבי האש), מגן דוד אדום ישראל מרחב ירקון, עמותת שלומית להפעלת מתנדבים לשירות לאומי, כלל חברה לביטוח בע"מ, ובעל הדירה בכפר סבא, שהושכרה לעמותת שלומית.

"התברר לי שבנות השירות הלאומי אינן מוכרות על ידי המדינה, וגם אם אני חשבתי ששלחתי את הבת שלי לשרת את הלאום, הלאום אינו מכיר בבת שלי".

"ראשית, אני לא בטוח שהוא היה מתרחש. ענבל וחברותיה שוכנו בדירה שקירות הסלון שלה מחופים בעץ, המצב התחזוקתי היה לקוי, והיא לא הייתה מצוידת בציוד מתאים לכיבוי שריפות או בגלאי עשן. זה בוודאי לא היה קורה בצבא. וגם אם חלילה זה היה קורה בצבא, אז הייתה לי כתובת, הבת שלי הייתה נחשבת לחלל צה"ל, היינו מקבלים קצבה חודשית וזכויות כלכליות נוספות, ומעל הכל היינו מקבלים תמיכה נפשית. משרד הביטחון היה עוטף אותנו. לא מספיק שאיבדתי בת, גם הרגשתי בודד במערכה".

"ביקשתי מעורכי הדין להאזין לה לבד. הגעתי הביתה, לקחתי כדור הרגעה, ושמעתי את הקלטת שלוש פעמים בזו אחר זו. לא יכולתי להפסיק לבכות".

"עד היום אין לכך תשובה. אבל אני מבטיח לענבל שהאחראים למותה ישלמו את המחיר, אני אהפוך כל אבן כדי לגלות מה גדע את חייה של הילדה היפה שלי".

תגובת מגן־דוד־אדום: "מד"א מביע צער עמוק על מותה של ענבל ז"ל. יצוין כי כבר בתחילת השיחה ותוך כדי התשאול הטלפוני הזניקה המוקדנית לדירה הבוערת את צוותי מד״א ואת כוחות כיבוי אש, והדברים עולים גם מההקלטה עצמה. מדובר באירוע מלפני כשש שנים, ומאחר שהנושא נמצא בהליך משפטי אנו מנועים מלהתייחס אליו מעבר לכך בתקשורת. את תשובתנו המפורטת נגיש לבית המשפט.

"עם זאת, יודגש כי מוקדי החירום במד"א מצוידים במיטב הטכנולוגיה, לרבות טכנולוגיה שנועדה לאתר ולמנוע בזמן אמת תקלות או טעויות אנוש. אנשי המקצוע במוקדי מד"א, שהינם חובשים ופאראמדיקים שנבחרים בקפידה, עוברים באופן קבוע הכשרות והשתלמויות מיוחדות בנושא. הם מתחילים את הטיפול הרפואי בהדרכה טלפונית מצילת חיים ומנחים את הפונים אליהם כיצד לפעול עד להגעת צוותי מד"א למקום. גם במקרה הזה, שלא היה אירוע רפואי, ניסתה המוקדנית לברר האם יכלה הפונה לברוח מהדירה, אך למרבה הצער, ככל הנראה, תוך שניות הגיעה האש אל המנוחה".

תגובת מנכ"לית עמותת שלומית, אורנה קוטלר: "אנחנו משתתפים בצערה של המשפחה ותמכנו בה ככל יכולתנו מאז אותו אירוע מצער בו ענבל קיפחה את חייה. יחד עם זאת, הואיל והוגשה תביעה המתבררת בבית המשפט, הרי שהמקום הנכון למתן תגובה לטענות שבתביעה הוא במסגרת ההליך המשפטי בלבד, וכך אנו פועלים".

___________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: 

• מתמודדת עם אונס בעזרת פייסבוק 
• פרויקט ייחודי לטובת נפגעי פוסט טראומה 
• שדרנית גלגלצ לשעבר נלחמת על חייה