מאת נעמה ריבה

"לא רציתי להכניס את הילדים לבונקרים. כשכולם דיברו על מיגון, אני צעקתי 'חצר'!" - כך סיפר לנו אהרן (אהרל'ה) רוטשטיין, מנהל בית הספר "שער הנגב", כשהבניין נחנך לפני שנתיים. רוטשטיין, שהיה מעורב בתכנון בית הספר, דרש מהאדריכלים מיקי מנספלד, יובל גני ואדריכל הנוף דן צור (ז"ל) לתת תשומת לב יתרה לחצר, יותר מאשר למיגון מכוער, אבל אפילו המיגוניות שפוזרו ברחבי החצר, מכורח המציאות, הן צבעוניות ועליזות באופן יחסי.

מעבר לגדר ולכביש נמצאת שדרות, העיר שסופגת מטחי רקטות כבר 14 שנה, אך כמה היא רחוקה מבית הספר של הקיבוצים והמושבים: בעיר הזו המיגוניות הן דלות וכעורות, בלי שום מחשבה על קו עיצובי שיהפוך את החיים לנסבלים קצת יותר, ויאפשר לילדי בתי הספר הגנה מקסימלית תוך אפשרויות משחק.

 

>> האם בכירי חמאס מסתתרים בבית החולים שיפא, שבנו אדריכלים ישראלים?

 

מיגונית מעוצבת בבית הספר שער הנגב, שלומדים בו ילדי קיבוצי עוטף עזה (צילום: אביעד בר נס)
מרחק של קילומטר משם, מיגוניות בבית ספר בשדרות. בהיעדר תרומות, הן מאוירות בתקציב דל (צילום: אביעד בר נס)

הפער בין מיגון לעשירים למיגון לעניים התעצם בגלל תמ"א 38. באזור המרכז, שבו קיימת היתכנות כלכלית להשבחת בניין ותוספת דירות יוקרה, יכולים בעלי בתים למגן את ביתם ולהוסיף ממ"דים מבלי להשקיע שקל. תושבי שדרות, שלא יכלו למגן את בתיהם מכספם, נאלצו להסתפק במיגון מטעם המדינה, שהפך את העיר לסט של סרט מלחמה. חשיבה אדריכלית או עיצובית, קשה למצוא כאן.

  

באזור המרכז, בגלל ביקושי הנדל''ן, הסיפור הוא אחר. פרויקט בהרצליה (צילום: אדריכל דרור רימוק, יזם: חברת רנובו בע''מ)
תושבי שדרות נאלצו להסתפק במיגון מטעם המדינה. התוספות הן משוכפלות ואחידות (צילום: רועי בושי)

לעתים נדירות מזדמן לאדריכלים לקחת חלק בעיצוב יצירתי של מרחבים ממוגנים, כמו בבית הספר הממוגן בשער הנגב או בבית החולים הממוגן בנהריה. ברוב המקרים הם מודרים מקבלת ההחלטות, למרות השפעתם הבולטת של הממ"דים ויתר אמצעי המיגון על האדריכלות הישראלית. עקב המונוטוניות של הבטון, נעשו ניסיונות לטשטש את כיעורם של אמצעי המיגון באמצעות ציור, קישוט וצביעה (בעיקר של מקלטים ציבוריים ישנים). הניסיון הזה, טען עידו צוק במאמר שליווה את התערוכה "ארץ מקלט". "מכסה על מציאות אלימה הקשורה למקלט (...) ומבטא ניסיון לייפות את אזורי החירום ולהתנגד לשכפול אנונימי ולמה שנתפס ככיעור".

 

גלגול נוסף של המקלט הישראלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף הבנוי המקומי (צילום: רועי בושי)
ניסיון לטשטש את המונוטוניות בצבעוניות (צילום: מיכאל יעקובסון)

כשאלמוג דנינו, סטודנטים לאדריכלות בטכניון, החליטה לעסוק בנושא הזה בפרויקט הגמר שלה, היא לא תיארה לעצמה שהוא יהיה כה רלבנטי ובוער ביום של ההגשה. דנינו, בת 27 וילידת קרית גת, העניקה לעבודת הגמר שלה את הכותרת "15 שניות - העיר שדרות, שגרה תחת אש". בהנחיית האדריכלים גבי שורץ ודקלה יצהר, היא ניגשה לפרויקט מתוך כמה נקודות מוצא: ארכיטקטורת הטלאים שמאפיינת את תוספות המיגון בשדרות, והפוסט-טראומה של כמחצית מילדי שדרות כתוצאה מהאש הניתכת עליהם בשנות ילדותם.

היא איתרה את השטח הגדול והריק שמפריד בין שדרות למכללת ספיר. בקו אווירי מדובר במרחק של קילומטר בלבד, אך כל מי שמכיר את שני המקומות יודע שהפער הוא תהומי, לא רק בגלל הכביש הסואן והמסוכן שמפריד ביניהם, אלא בגלל ההסתגרות של המכללה הצמודה לקיבוץ גבים. רק לשם המחשה, "כנס שדרות" השנתי מתנהל בכלל במכללת ספיר, וכאשר סטודנטים לתקשורת נשלחו לפני שנתיים לבדוק עם תושבי שדרות מהו כנס שדרות - לא היה להם מושג.

דנינו מנסה ליצור ארכיטקטורה חדשה, שמאפשרת לשגרה להמשיך להתקיים, מתוך ניסיון להפוך את מבני הבטון ל'מעוצבים" יותר ולחלק משגרת היום-יום, עד כמה שהפרדוקס הזה מאפשר.

 

 בין שדרות למכללת ספיר שטח פיזי עצום שמופרד בכביש ותחנת רכבת. הפרויקט מציע רעיון לחיבור
בין שדרות למכללת ספיר שטח פיזי עצום שמופרד בכביש ותחנת רכבת. הפרויקט מציע רעיון לחיבור

 

15 שניות בדרך למרחב המוגן
שדרות ומכללת ספיר הוקמו בשנות החמישים. הראשונה כעיירת פיתוח, המכללה תחילה כבית ספר ובהמשך עברה גלגולים עד הכרתה ב-1998 כמוסד להשכלה גבוהה. המרחק הפיזי בין שני המקומות הוא גם מרחק מנטלי בין שתי אוכלוסיות שונות - אחת ענייה וימנית יותר, השנייה מבוססת ושמאלנית יותר. ההבדל הסוציו-אקונומי מתבטא גם באדריכלות הטלאים השדרותית, לעומת מבני הציבור בספיר. תחנת הרכבת של שדרות, שנחנכה השנה, מנסה לכאורה לחבר בין שני הקטבים. אך היעדרו של חיבור פיזי ממשיך להנציח את החיבור המנטלי.

דנינו מזהה את הנתק ומשרטטת גריד. המרחק בין נקודה לנקודה בגריד הוא 25 מטרים, מרחק שמאפשר להגיע למרחב מוגן ב-15 שניות. היא טוענת כי "מיגון הערים נעשה עד כה באופן שיטתי שמותאם לפרטים טכניים וחוקיים (...) אך מוציאים ממשוואת התכנון היבטים חברתיים, עירוניים ותפיסה מערכתית". היא מכנה את התוספות למבני הציבור והמגורים בשדרות "טפילים", שמזוהים ממרחק של מאות מטרים. היא שואלת אם ניתן להפוך את האילוץ מ"טפיל ארכיטקטוני" למחולל תכנוני שמשתלב במערכות הפרטיות והציבוריות. 

 

המרחק הפיזי  - 1.1 קילומטר בלבד
המרחק הפיזי - 1.1 קילומטר בלבד

 

המרחק בין נקודה לנקודה בגריד הוא 25 מטרים, מרחק שמאפשר לגמוע הליכה של 15 שניות מרגע הפעלת "צבע אדום" לנפילת הרקטה.
 
15 שניות להגיב לאזעקה
15 שניות להגיב לאזעקה

 

דנינו מציגה כמה מקרי מבחן. כך, למשל, היא מציעה להמשיך את רשת הרחובות של שדרות ומנסה לפתור סיטואציות שגרתיות כמו הדרך מהמכולת הביתה או קניות בשוק. בין שדרות לספיר היא מציעה לתכנן את השטח הפתוח מחדש, כך שלאורך הדרך יהיו אלמנטים ממוגנים שהם חלק מאדריכלות הנוף של המרחב. כחלק מהמערך המוצע היא גם ממשיכה את מבני הציבור בספיר ומציעה מערך מיגון שונה מהממ"קים (מרחב מוגן קומתי) שנפוצים במבני ציבור.

 

פעילות יומיומית. מציאות ממוגנת בשדרות
פעילות יומיומית. מציאות ממוגנת בשדרות
בין שדרות לספיר היא מתכננת שטח פתוח בו ישובצו מיגוניות שמתחברות לאלמנטים משחקיים. כך:
 
השטח הפתוח בין שדרות לספיר יכול להיראות כך
השטח הפתוח בין שדרות לספיר יכול להיראות כך

 

יש כאן גם הצעה לסוגים שונים של טיפוסי מיגון. טיפוס C מתאים ל-34 אנשים ושטחו 45 מ"ר; טיפוס E הוא מרחב מוגן דו-מפלסי שנצמד למבנה קיים, ומתאים ל-120 אנשים. שטחו 150 מ"ר; טיפוס G משתלב במתקני גן, למשל לרמפות של סקייטרים, מתאים ל-35 אנשים ושטחו 35 מ"ר; טיפוס K מתאים לקמפוס אקדמי, צורתו צלב והוא יכול לשמש כסטודיו משותף לארבעה מבני צמודים. מתאים ל-80 אנשים ושטחו 100 מ"ר.

 

קטלוג מיגוניות לבחירה
קטלוג מיגוניות לבחירה
 
בין שני מבנים באקדמיה צומת ממוגן. בשגרה זהו סטודיו, ובשעת חירום - מרחב מוגן:
 
לימודים תחת אש
לימודים תחת אש

 

מצד אחד, ההחלטה לעצב מיגוניות ומקלטים היא מכה בבטן, חוליה נוספת בהטמעת המלחמה בארכיטקטורה הישראלית. ההחלטה על פרזנטציה מונוכרומטית מעצימה את ההחלטות העיצוביות שדנינו קיבלה. מצד שני, המלחמה היא חלק בלתי נפרד מהחיים הישראליים, ולכן מוצדק לחפש פתרונות אסתטיים-חברתיים - לא רק טכניים - שגם יצליחו לתת מענה לשטחים פתוחים, שעלו לכותרות בזמן מלחמת "צוק איתן". אחד האורחים שביקר את עבודתה של דנינו הציע שהיא תלך צעד נוסף עם הארכיטקטורה:  "למה לא לצבוע את המיגוניות באדום? למה לא לתכנן אותן באופן עליז יותר?"

 

אלמוג דנינו. עבודה מרתקת (צילום: לירון בוזגלו)
אלמוג דנינו. עבודה מרתקת (צילום: לירון בוזגלו)

 

 

  

עוד על ההגשה:
מבין הפרויקטים הנוספים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, לכד את עינינו הפרויקט של ליאור הדר, בן 29, המתגורר בקרית ביאליק ובעבר התגורר בקריות אחרות: חיים, שמואל ומוצקין. ההזדהות עם הפוטנציאל של הערים השטוחות האלה, הביאה אותו למקם את הפרויקט (שנעשה בהנחיית האדריכלים רמי גיל ועמית נמליך) בקצה אחת השדרות בקרית ים. זהו מוקד עתידי חדש, כחלק מקונספט ש"תופר" את חמש הקריות המרכזיות (ביאליק, מוצקין, ים, חיים ושמואל; אתא מבודדת גיאוגרפית). המוקד, שימוקמו בו מבני ציבור: גלריה, מרכז כנסים, בית ספר למחול, תיאטרון וספרייה, יהיה, כך שואף הדר, מרכז שוקק בקריות.

 

הפרויקט התרבותי של ליאור הדר בקריות

 

פרויקט מעניין נוסף הוא של רות גרסטל, בת 25 מפדואל, בהנחיית האדריכלים איתן קימל ויוליה גרינקרוג. בעוד שהשיח האדריכלי הישראלי מתמקד בדרך כלל בירושלים ובתל אביב, בחרה גרסטל בבני ברק. העיר הצפופה משמשת לה מקרה מבחן מרתק. לבני ברק כמעט ואין לאן לגדול לרוחב, ולכן הפרויקט מציע להגדיר מחדש את יחסי הכוחות בין המערכות השונות – מגורים, תעסוקה, מחסר ומערכות התנועה – להולכי רגל ולכלי רכב. בשעה שתוכניות מאושרות בעיר ממשיכות להפריד בין התעסוקה למגורים, מציעה גרסטל להתחפר תחת המגדלים ולתכנן מרקם חדש ושוקק שמערבב בין האוכלוסיות השונות, ולא ממדר אותן זו מזו.

 

רות גרסטל בחרה בבני ברק כמקרה מבחן לעירוניות אינטנסיבית

כמה מצער: גם השנה בחרו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון להסתגר. שאר הפקולטות לאדריכלות ובתי הספר לעיצוב מייצרים תערוכות אטרקטיביות שמתאימות גם לקהל הרחב, אבל פרויקטי הגמר בטכניון אינם מתעניינים בקהל הרחב והם מוגשים למבקר המקצועי בלבד. אם לא די בכך, הרי שחלקם מוגש בצורה לא מכובדת עד מרושלת. הגיליונות מודבקים על "טאלקים" חומים והמודלים ניצבים על כיסאות ושולחנות.