למרות הדיווחים על הפסקת אש ועל התקפות צה"ל ברצועת עזה, ממשיכים כמיליון ישראלים – תושבי אשדוד, באר שבע, שדרות, אופקים, יישובי חבל אשכול ורבים נוספים – לחיות תחת איום של אש טילים ורקטות. יותר ויותר אזרחים מוצאים את עצמם במקלטים ובחדרים מוגנים, מבלי שתיארו לעצמם שזאת תהיה שגרת חייהם. ומכיוון שהחיים בחדרים מבוצרים הפכו למציאות יומיומית, אין פלא שהשגרה האזרחית מתערבבת בשגרת התגוננות, וכאן כבר נכנסת האדריכלות לתמונה.
הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק, שהתבונן רבות במרחב החיים העכשווי, פירסם ב-1974 את ספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים". בספר פורש פרק את המקומות המרכיבים את חיי היום-יום שלנו - החל מהמיטה, שאותה תיאר כ"חלל הבסיסי של הגוף", דרך החדר, הדירה, הבניין, הרחוב, השכונה, העיר ועד העולם. ברשימת המכולת של פרק, נפקד מקומו של הממ"ד והמקלט, שני פריטים שהסופר לא חשב כנראה שיהיו חלק בלתי נפרד מחייה של אוכלוסייה גדולה, ושהיא תתקשה לשרוד בלעדיהם.
האדריכלות הישראלית נאלצה מכורח המציאות להשתלב במרחב הממוגן, אך האם המרחב הממוגן הצליח להשתלב באדריכלות? השאלה הזו נותרה פתוחה. מרחבים אלה, המהווים ללא ספק הפרעה בשגרת היום, אינם רגע מקרי בהיסטוריה של המדינה, אלא מלווים את החברה הישראלית עוד מראשית ימי ההתיישבות, ונראה שהיא לא תיפרד מהם בתקופה הקרובה. מדינת ישראל, לאורך כל שנותיה, הייתה ועודנה ארץ של ביצורים, עמדות ממוגנות, מקלטים ציבוריים ואישיים, בטונדות, מחסומים, מגדלי שמירה וגדרות משוכללות והולכות.
מטבע הדברים, הדרישות שמציב פיקוד העורף למיגון מבנים הפכו לחלק לא מבוטל מהנתונים שאדריכלים צריכים להתמודד איתם, בבואם היום לתכנן מבנה לכל ייעוד באשר הוא. אותן דרישות יכולות להיקרא כדרכים להצלת חיים, אך לא פעם כהפרעות כנועות למציאות כפויה ובלתי נתפסת של חיי התגוננות ללא ביטחון ויציבות.
תחושה אפוקליפטית
התערוכה "ארץ מקלט: התגוננות אזרחית בנויה", שהוצגה בתחילת השנה בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר באוניברסיטת תל אביב, העלתה לראשונה על סדר היום התבוננות רצינית ומפוכחת על מעמדם של המרחבים המוגנים באדריכלות המקומית. עם התגברות ההפגזות הפלסטיניות על מדינת ישראל והשימוש הגובר באותם מרחבים מוגנים, ראוי לשוב ולהתבונן בעבודות שהוצגו בה.
בתערוכה שאצרו האדריכלים שלי כהן, טולה עמיר, ניר רותם, דפנה לוין ואופיר זינטי, השתתפו בין השאר האדריכלים בני איזק ונאוה ינאי-פיזוב (שגם נטלו חלק משמעותי בתכנון מרחבים מוגנים בשנים האחרונות בעבור משרד הביטחון בעוטף עזה), דוד נופר ודקל גודוביץ'. השתתפו גם אמנים, צלמים ומעצבים כמו מיכה בר-עם, ציבי גבע, עזרי טרזי ומיקי קרצמן.
שלי כהן, שהשתתפה באצירת התערוכה, מספרת שהתערוכה נולדה בעקבות מאמר שפירסמה יחד עם האדריכלית טולה עמיר ב-2008, בספר שערכו השתיים ושנקרא "צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל". במאמר עקבו כהן ועמיר אחר התפתחות המרחבים המוגנים בדירות (ממ"דים), מה שהן הגדירו כ"הפרטת ההתגוננות האזרחית", שהחלה לקרום עור וגידים ב-1992 בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה. "המאמר עודד אותנו להמשיך להסתכל על התופעה שבעשור האחרון הפכה לנושא חם, בעוד האדריכלים אינם מעורבים", אומרת כהן.
כיצד משפיע המקלוט – אותו תהליך מאסיבי של מיגון מבנים בישראל, ובשנים האחרונות בעיקר בדרום ובנגב – על הארכיטקטורה הישראלית? "מאחר שלכל מבנה יש מקלט", מזכירה כהן, "המקלוט משפיע על האדריכלות וצורת המבנים. בעיקר בעקבות המעבר לממ"דים, הפך הנושא למאוד בולט במרחב שלנו ולחלק משמעותי מהאדריכלות".
כהן מציינת כי ניתן היום לראות כיצד התופעה איננה דועכת, אלא ממשיכה להתרחב עם הגדלת טווח הטילים המגיעים עד פאתי ערים כמו יבנה וראשון לציון השוכנות במרכז המדינה. "יש תחושה אפוקליפטית שהבניינים יהיו כולם ממוגנים מכף רגל ועד ראש, וביחס למציאות, המחשבות האלה לא דורשות כבר דמיון מופרך", היא אומרת את הברור מאליו. מתבקש כאן דיון אדריכלי עמוק ומתמשך, כשהתערוכה "ארץ מקלט" מהווה את נקודת הפתיחה שלו.
>> בשדרות זה בולט במיוחד: האם תוספת הבנייה העלתה את ערך הדירות?
