נשות הגבעות: "אנחנו האנטיתזה לרחל מ'ארץ נהדרת'"

הפגישה עם ארבע הבלוגריות ממתנחלות ברשת מתקיימת בבית קפה באריאל, ליד מגרש חניה ובניינים עירוניים, שכל קשר בינם לבין אידיאולוגיה מקרי בהחלט. לקראת הצילום נכנסו הנשים לכלי הרכב ונסעו כמה דקות לנקודת תצפית שמתאימה למשנתן, על רקע הרי השומרון, גגות הרעפים האדומים של ההתנחלויות ובתי האבן של הפלסטינים. בכל זאת, הן מתנחלות. כשהצילומים נגמרו, חזרו לבית הקפה.

"אני חושבת שברקע של מפעל ההתנחלויות עמדו ועדיין עומדים הרבה מאוד גברים, שאותם ראינו לאורך השנים עולים על הגבעות", אומרת הילה לוקסנבורג. "אנחנו רוצות להביא משהו אחר, משהו שבא לספר על החיים פה, לא על המרדפים על הגבעות או על המלחמות הפוליטיות – אלא על החיים".

"אנחנו מייצגות את המיינסטרים של ההתיישבות", מוסיפה תמר אסרף. "תג מחיר הוא קצה של קצה שלא מעיד על הכלל. הבלוג שלנו קם כי התקשורת מציגה רק את הקצה ונותנת לו במה אדירה. מתוך זה צמח הצורך הגדול לבוא ולהגיד שזה לא ככה; להשמיע את הקול השפוי והנורמלי שאומר: אנחנו לא נעלה פוסטים קיצוניים אלא חומרים יומיומיים ופשוטים. כשחותכים את הפוליטי והמדיני, החיים ביהודה ושומרון זהים לחיים בכל מקום אחר בארץ".

לנהוג באינתיפאדה

ארבע הנשים הן בטווח גילאים רחב למדי ובאות מרקע שונה, אבל יש להן מכנה משותף אחד: כולן גרות במועצה האזורית בנימין שמעבר לקו הירוק. הצעירה שבהן היא מירי מעוז-עובדיה (26), נשואה פלוס תינוק בן חודשיים, נווה, ששוכב לצידה בעגלה ומשתדל שלא להפריע. היא נולדה בבנימין, ביישוב נווה צוף; עכשיו היא גרה בירושלים, אבל מתכננת לחצות שוב את הקו בקרוב.

"אני הצעירונת", היא מעידה על עצמה. "אני ממש גדלתי ביישובים האלה, וכאן עבר כל מסלול החיים שלי. התחלתי לכתוב סביב החתונה שלי, ומאז הפוסטים מלווים אותי. עכשיו אני עומדת לכתוב בבלוג על הלידה הראשונה. אני מסתכלת על השנתיים האחרונות ורואה שהכול משתקף בכתיבה".

מאירה דולב (43), אם לשישה, גרה ביישוב טלמון. "גדלתי באלון מורה כבת למייסדי ההתיישבות", היא אומרת. "עכשיו אני מגדלת דור שלישי: הגדול לפני גיוס".

תמר אסרף (42) מעלי, אם לחמישה, התחילה את חייה כחילונית וכשמאלנית, תושבת רעננה, ואף הייתה פעילה במרצ. "הייתי מאוד נגד ההתנחלויות. גם יצאתי להפגין בעד פינוי שלהן, כי הן נראו לי מעבר להרי החושך. ראיתי בהן יישובים שבהם חיים אנשים קיצונים ואלימים שמונעים מאיתנו את תהליך השלום ועושים עוול נוראי לנו ולערבים. הדעה השתנתה עם השנים, מעצם ההיכרות עם האנשים שחיים פה".

לדבריה, השינוי התחיל לקראת טיול שביקשה לקיים ביפן אחרי הצבא. "רציתי ללמוד זן, וידעתי שהנזיר ביפן ירצה לדעת עם איזה רקע הגעתי אליו. הרגשתי שאני צריכה להסביר לו ולי מה המשמעות של להיות יהודי, אז החלטתי ללמוד קצת יהדות בירושלים. ליפן כבר לא הגעתי. אחר כך הלכתי ללמוד בבצלאל, התחתנתי, ואחרי החתונה עברנו לגור בעלי".

הילה לוקסנבורג (29) מכפר אדומים, אם לבת, עשתה את הדרך ההפוכה וחזרה בשאלה. "זה קרה בתיכון, באופן טבעי, בלי שום דרמות, אבל אני כנראה האדם הראשון שעשה קריירה מהיותו חילוני".

אתן מתארות את החיים שלכן כנורמליים לגמרי, ובכל זאת, לא מסוכן לחיות ביהודה ושומרון, ועוד כנשים?

לוקסנבורג: "בתפקיד הקודם שלי הייתי אחראית על סיורי הסברה ביהודה ושומרון, ואני לא אשכח סיור שעשיתי עם יעקב פרי, לפני שהוא הגיע לפוליטיקה. נפגשתי איתו בצומת שילה והוא עלה לרכב שלי. התחלתי לנסוע, והוא תקע בי מבט ושאל: 'אנחנו פשוט נוסעים? ככה בחורה צעירה פשוט עולה על הרכב ונוסעת?' השאלה שלו הייתה תמוהה בעיניי. כן, בחורה צעירה פה פשוט עולה על הרכב ונוסעת.

"יש נטייה לחשוב שכל הזמן צריך כאן צבא. החיים שלנו הם חיים של יופי ושל צחוק, של ילדים ובית ספר והתמודדויות כמו שיש לכל אחד בארץ. האזור הזה הוא בית עבורנו, ובבית אתה מרגיש בנוח".

מעוז-עובדיה: "אני גדלתי באינתיפאדה השנייה: היא פרצה כשהייתי בכיתה ח'. הוצאתי רישיון נהיגה כעבור כמה שנים, אבל הייתי היחידה בשכבה שלי שנהגה בחופשיות בכבישים. הורים בכל מיני יישובים בכל רחבי הארץ נזהרים יותר עם הבנות שלהם, בגלל המציאות המתוחה שגדלנו בה. זה משפיע, אבל לא בצורה חד משמעית. זה לא שנשים ביהודה ושומרון מוגבלות במיוחד".

דולב: "באינתיפאדה היה לי אקדח. היו תקופות של תקריות רציניות, שאת חוטפת אבנים שלוש פעמים בשבוע. האקדח נתן ביטחון".

הפחד מפרסום

את הבלוג מייעדות הנשים לקוראים שבתוך הקו הירוק, ולא לשכנים שלהן. "אנחנו כל הזמן צוחקות שהבלוג הזה הוקם כאנטיתזה לדמות של רוחל המתנחלת ב'ארץ נהדרת'", אומרת אסרף בחיוך. "אנחנו באות לומר שאנחנו לא כאלה, תפסיקו".

אתן מנסות להימנע מלכתוב על נושאים רגישים?

אסרף: "היו כמה נושאים שממש בערו לי ולא כתבתי עליהם, ולא בגלל קהל היעד. חשבתי שלא נכון לי להתעסק עם זה. נניח, הבחירות לרבנות – זה היה יותר מדי טעון בשביל לנקוט עמדה, אז העדפתי פשוט לא לכתוב על זה".

דולב: "אני לא צנזרתי כלום. תמיד אני שואלת את עצמי עד כמה אני נחשפת ומה אני משאירה לעצמי, אבל אני לא חושבת איך יתפרשו הדברים".

פעמים רבות הן נזהרו מהקוראים שבהתנחלויות יותר מאשר מאלה שבחוץ. לדוגמה, כשהתפוצצה פרשת עמנואל רוזן, כתבה לוקסנבורג פוסט בנושא שעורר תגובות רבות. בהתנחלויות יצאו נגד הסגנון שבו השתמשתי", היא מספרת. "כתבתי שם מושגים כמו 'סקס' ו'חרמן', כי זה אמור היה להיות פוסט בוטה. היה לחץ גדול בציבור הדתי להוריד אותו, אבל הוא לא ירד. כשהתחלתי לכתוב, אמרתי מראש שאני לא מייצגת שום קהילה. אני מייצגת רק את עצמי, וגם זה בקושי".

הקושי לכתוב על נושאים מסוימים לא נולד רק בעקבות פרשיות מתוקשרות. מעוז-עובדיה, למשל, כתבה בעבר פוסט שיצא נגד החטטנות בחברה הדתית שדורשת לדעת מתי ואיך יהיו לה ילדים. "התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה", היא מספרת. "התחלתי לכתוב כי מישהי מהיישוב נגעה לי בבטן ודחפה את האף. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אם זה בסדר שאפרסם את זה, והוא חשב שאני לא צריכה לכתוב את זה בבלוג כדי שהיא לא תיפגע. אמרתי לו: 'למה שהיא תפגע? אני זו שנפגעתי'.

"אחרי הפרסום קיבלתי תגובות מכל עבר, כולל ברחוב, מאנשים שלא הכרתי, ששמחו שהנושא הזה עלה. הם אמרו לי שלא רק נשים בלי ילדים סובלות מהתופעה, אלא כולם".

דולב: "יש אצלנו קושי בחשיפה. אם תבואי עם מצלמת טלוויזיה לתל אביב, אנשים ירוצו אליה. קחי מצלמת טלוויזיה לרחוב בהתנחלות – אנשים יברחו. אנשים לא רוצים פרסום. הרבה אנשים חיים בלי טלוויזיה, ויש הרבה חשדנות. יש סגירות טבעית אצלנו. לא בקלות נפתחים".

אסרף: "זה גם קטע נשי. נשים הן הקול היותר שקט, בגלל הצניעות. בתוך הבית אין לי ספק שנשים מנהלות את יהודה ושומרון באמת, אבל בגלל הצניעות הקול הזה לא נשמע. גם רמת החשיפה שלנו לעומת בלוגים אחרים היא פחותה. הדברים שאנחנו כותבות מאוד אישיים, אבל לא חושפניים. אנחנו שומרות על הפרטיות. מירי, את תעלי תמונה של נווה?"

מעוז-עובדיה: "אני מתלבטת בקשר לזה".

שבועיים אחרי הראיון היא העלתה פוסט בשם "קצת שלווה, קצת חירות", ובמרכזו תמונה של בנה הבכור. ברקע היה סדין צהוב עם תמונות של פילים. הרי בנימין לא היו שם.

"אני כנראה האדם הראשון שעשה קריירה מהיותו חילוני". הילה לוקסנבורג (צילום: קובי בכר)

__________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• העיתונאי הנועז צור שיזף מפריח את הנגב
• גדי פור ויתר על התהילה לטובת תיאטרון ביער