השעה הייתה שש וחצי בבוקר. סרן אילת נדלר דיוושה על אופניה במרץ בכביש המחבר בין כפר כמא לשדמות דבורה שבגליל התחתון. זה היה חודש יולי, ומזג האוויר בשעה זו של הבוקר היה נעים ומלטף. ברוכבה לבדה חשבה כי בעוד חצי שעה תסיים את האימון, תחגוג עם חבריה לבסיס את יום הולדתה ה-29. אך בנקודה זו בדיוק התהפכו חייה. חצי שעה לפני שסיימה את האימון נפגעה, ככל הנראה מרכב חולף, וממה שקרה מאותו רגע ועד שקמה ממיטתה אינה זוכרת דבר.

 

>> לעוד אנשים מעוררי השראה, לחצו כאן

 

"כל מה שאני יודעת זה רק סיפורים ששמעתי מהסובבים אותי, חלקי פאזל שבסוף הרכיבו לי תמונה כלשהי, שממנה הבנתי כי זמן רב שכבתי על הכביש פצועה קשה ובהכרה מעורפלת‭."‬

 

למזלה, עבר במקום רופא-מיילד שהיה בדרכו למשמרת. הרופא, ד"ר שגיא חי, מיהר להזעיק מסוק שפינה אותה לבית החולים, והיא הגיעה לשם מורדמת ומונשמת. במשך שבועיים הייתה בתרדמת, מתנדנדת בין חיים למוות, וכשהתעוררה החלה בהליך שיקום עקשני.

 

היום, שנה ושמונה חודשים אחרי, היא שוב על מדים, משתמשת כסגנית מפקד מגמת עולים בבסיס מחווה אלון, וממשיכה לדווש על אופניה. "אבל היום אני רוכבת רק בזוגות או בקבוצה‭,"‬ היא אומרת ומוסיפה: "זה סמלי שרופא שעובד במחלקת יולדות הביא אותי מחדש לעולם בדיוק ביום הולדתי‭."‬

 

אף על פי שאינה זוכרת מה קרה לה, היא יודעת בדיוק איזה מסלול עברה מרגע שיצאה לאימון ועד הפגיעה.

 

"נהגתי לרכוב מדי יום במסלולים קבועים מראש. כך היה גם ב-10 ביולי ‭.2012‬ יצאתי בחמש וחצי בבוקר מחוות השומר, סמוך לאילניה, ומשם המשכתי לצומת גולני ולאחר מכן לצומת פוריה. רכבתי בעלייה של יבנאל, ועשיתי את הדרך לכפר תבור בכביש שמחבר בין כפר כמא לשדמות דבורה. אימון כזה אורך בדרך כלל שעה וחצי‭."‬

 

ומה קרה אז?

"עד היום לא יודעים בדיוק. במשטרה גנזו את התיק. קיבלתי מהם מכתב שאומר כי לא נמצא רכב או נהג חשוד במקום התאונה ולא היו שום ממצאים שיכלו להוביל לרכב חשוד. אני עצמי לא זוכרת שום דבר, אבל אני חושבת שזו הייתה תאונת פגע וברח בגלל עוצמת המכה, השברים בגוף, הפגיעה הקשה בראש והפגיעות הפנימיות‭."‬

 

ד"ר שגיא חי הבחין בה מוטלת על הכביש, ואופניה מונחים עליה.

"הייתי בדרך משדמות דבורה לבית החולים פוריה‭,"‬ הוא מספר. "זה היה בערך בשבע ורבע. הבחנתי מרחוק בהתקהלות של אנשים ועצרתי את הרכב. ראיתי שההכרה שלה מעורפלת והבנתי שהיא סובלת מפגיעת ראש ומפגיעת בטן, ובמצב כזה אסור לבזבז זמן. התקשרתי למוקד וביקשתי שיזעיקו מסוק, ובמקביל הגיע אמבולנס ללא רופא. הרדמנו אותה, הנשמנו אותה, ולאחר שייצבנו את מצבה היא הועברה במסוק לבית החולים‭."‬

 

האמנת באותו זמן שהיא תחזור לעצמה?

"כשאדם סובל מפגיעת ראש, אתה לעולם לא יודע איך זה יסתיים, והפרוגנוזה במקרה שלה הייתה קשה. לא הצליחו לגמול אותה ממכשיר ההנשמה כי היא לא הצליחה לנשום בכוחות עצמה, ומהדיווחים השוטפים שקיבלתי מהצוות הרפואי וגם מאביה נראה שהמצב קריטי. היום, כשאני מכיר אותה טוב יותר, אני יודע שהיא בחורה חדורת רוח קרב, לוחמת אמיתית. כמה שבועות לאחר התאונה קיבלתי שיחת טלפון ממנה. כשהבחורה על הקו אמרה 'שלום, זו אילת'‬ התרגשתי מאוד. הרגשתי שזה עוד סוג של לידה".

 

נדלר הגיעה לבית החולים רמב"ם בחיפה במצב המוגדר קשה מאוד. היא סבלה משני שברים בגולגולת, זעזוע מוח, קרעים בכבד ושברים בצלעות ובשכמה. היא הוכנסה לחדר ניתוח, ולאחריו אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ כשהיא שרויה בתרדמת.

 

"ההורים והחברים סיפרו לי שהיה חשש שהם הולכים לאבד אותי. לא רק שלא נשמתי בכוחות עצמי, גם חטפתי דלקת ריאות קשה והמצב הסתבך עוד יותר".

 

היא התעוררה רק כעבור שבועיים, ועבר זמן מה עד שהגיבה לסובבים אותה.

 

"זיהיתי רק את ההורים והאחיות שלי ואת מאמן הרכיבה. היו הרבה אנשים שלא זכרתי בכלל מה שמם. לא זכרתי גם את תאריך הלידה שלי, מה מספר תעודת הזהות ומספר הטלפון. הזיכרון חזר אליי רק תוך כדי תהליך השיקום. הביאו לי אלבומים, סיפרו לי סיפורים והראו לי תמונות, וכך לאט לאט השלמתי את הפאזל".‭

 

הבנת איפה את נמצאת?

"לא. התעוררתי בבית החולים מחוברת למכשירים ומוקפת באנשים שכולם רוצים לעזור לי. ולא קלטתי בכלל מה אני עושה שם. ההורים סיפרו לי שעברתי תאונה והראו לי כתבה בעיתון, ולא האמנתי שזה הסיפור שלי. למעשה, אני לא זוכרת הרבה מבית החולים רמב"ם. רק כשהגעתי לשיקום בבית החולים שיבא התחלתי להבין מה עבר עליי. הפנמתי שנמחקו לי שבועיים מהחיים. בשלב הזה כבר דאגתי מאוד. נבהלתי מהמחשבה שאולי לא אוכל לקום ולעמוד על הרגליים, לתפקד, לזכור, ללכת לצבא, לרכוב שוב על אופניים.

 

"עברתי תהליך שיקום תובעני, שכלל המון פיזיותרפיה, שיווי משקל, מוטוריקה עדינה, זיכרון קריאה, הבנה. אפילו לימדו אותי לדבר נכון, לא לקפוץ מנושא לנושא, כי הייתי מאוד לא מרוכזת. התחלתי להתעקש עם עצמי. חברים הביאו לי ספר על אופניים ולמרות הקושי לא ויתרתי עד שהצלחתי לסיים אותו. כדי לחזור לכתוב בלי שגיאות ישבתי כל היום על המחשב ושלחתי מיילים".‭

 

העובדה שאת ספורטאית הקלה עלייך?

"מאוד. כשאתה ספורטאי, אתה לא עושה לעצמך ויתורים ואתה לא מרחם על עצמך גם אם כואב או מעצבן. המאמן שלי, עדו סירקין, שלח לי סמס שבו כתב 'תחשבי כאילו את נמצאת במחנה אימונים אידיאלי',‬ וברגע שהתחלתי להתייחס לשיקום כאל אימון, הכול עבד אחרת.

 

"חודשיים אחרי התאונה כבר עשיתי את הלא ייאמן והשתתפתי במירוץ של צה"ל. רצתי 5 ק"מ, וכשהגעתי לקו הגמר ידעתי שמכאן הכל אפשרי. כמה שבועות לאחר מכן נסעתי עם קבוצת האופניים למחנה אימונים. רכבתי 800 ק"מ במשך חמישה ימים, ואף אחד לא האמין שרק זמן קצר לפני כן נשאלה השאלה אם אשאר בכלל בחיים‭."

 

היא ילידת חיפה, בת שנייה במשפחה של שלוש בנות. גדלה בשכונת אחוזה לאב עובד רפא"ל ואם שעובדת בחברת החשמל. בנערותה רכבה על סוסים וזכתה במדליות בתחרויות רכיבה. כשהתגייסה, ביקשה לשרת כמדריכה.

 

למה?

"כשהייתי בתיכון נסענו כל הכיתה למשך שבוע לבסיס גדנ"ע. שם החלטתי שאני רוצה לפקד. התרשמתי מאוד מהמפקדת שפיקדה עלינו באותו שבוע. נדהמתי היכולת שלה להניע אנשים. אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בצבא, וכשגייסו אותי לגדנ"ע שמחתי מאוד".

 

איפה הוצבת?

"הייתי מדריכת נוער בג'וערה, עד שיום אחד המדריכה הראשית של הבסיס קראה לי ושאלה אם אני רוצה לצאת לקצונה. הופתעתי, כי ידעתי שאין לי הנתונים הנדרשים, אבל היא כנראה זיהתה אצלי יכולת פיקוד ומסירות לתפקיד והחליטה להילחם עליי. בסוף סוכם שאצא למרכז הערכה, אבל תאמיני או לא - גם אותו לא עברתי‭."‬

 

איך את מסבירה את זה?

"אני לא מהמצטיינים. מבחינת השקפת העולם שלי, לא צריך להיות מצטיין. צריך להיות חייל למופת, בעל ערכי רעות גבוהים ויחסי אנוש טובים. מפקד זה אדם שצריך לתת דוגמה אישית, להיות בן אדם. מבחינתי, זה הרבה יותר חשוב מלהצטיין.

 

"למזלי, אותה מפקדת לא הרימה ידיים. בסופו של דבר קיבלתי זימון לקורס קצינות, סיימתי אותו, ואחרי חצי שנה חזרתי לג'וערה כמ"מ. את השירות סיימתי בתור מפקדת בקורס מפקדי מד"נים בבה"ד החינוך‭."‬

 

כשסיימה את השירות באוקטובר 2004 הלכה ללמוד חינוך מיוחד במכללת תל חי. שם גם התחיל הרומן שלה עם האופניים.

 

"גרתי בכפר סולד וחיפשתי ספורט שיתאים לי. התחלתי לרכוב, וכל יום לפני הלימודים רכבתי. אהבתי להגיע רגועה ללימודים‭."‬

 

מה יש ברכיבה על אופניים שמשכה אותך כל כך?

"רכיבה היא סוג של מדיטציה, זה זמן איכות שלך עם עצמך. מהר מאוד הרכיבה הפכה להרגל וכל בוקר רכבתי ‭40-30‬ ק"מ. עם הזמן התחלתי לרכוב עם חבר. רכשתי אופני כביש טובות, וכשחזרתי לצבא, קצינת אימון גופני של הבסיס ראתה את ההתמכרות שלי ואמרה שאני חייבת להפוך את זה לעניין מקצועי‭."‬

 

מה זה אומר?

"שאני רוכבת עם קבוצה ויש לי מאמן ותוכנית אימונים, וזה כבר כרוך במחויבות ובתחרויות. אם בצבא אני המפקדת, על האופניים יש לי מפקד מעליי‭."‬

 

מתי החלטת לחזור לצבא?

"חמש שנים אחרי שהשתחררתי פגשתי במקרה ברכבת את הקצינה שנלחמה שאצא לקצונה. סיפרתי לה שסיימתי ללמוד חינוך ושאני בשלב המיונים להתקבל לעבודה במכינה הקדם צבאית, והיא פשוט הציעה שאחזור לצבא. אמרתי: 'בעצם, למה לא?', ושלושה חודשים אחרי כן כבר הייתי במדים. בהתחלה שירתי כמדריכה ראשית וסגנית מפקד בסיס גדנ"ע בשדה בוקר. התפקיד כרוך בעיסוק יומיומי עם נוער מרקע קשה, ושנתיים אחרי זה עברתי לבסיס הטירונות בחוות השומר. אנחנו מכשירים שם חיילים וחיילות מאוכלוסיות מיוחדות (נערי מקא"ם) לשירות משמעותי בצה"ל‭."‬

 

לתפקיד האחרון כסגנית מפקד מגמת עולים בבסיס חינוך מחווה אלון הגיעה באוגוסט האחרון.

 

"רוב החיילים שמגיעים אלינו הם חיילים בודדים שנדרשים להסתגל לחברה שונה, מתמודדים עם קשיי שפה, וכשהם מסיימים מסלול והופכים לחיילים גאים שרוצים להגן על המולדת, זה הדבר הכי מרגש, זו ציונות בעיניי‭."‬

 

את אילת שונה היום?

"הדבר היחיד שהשתנה הוא ההבנה שלכל מה שאתה עושה יש השלכות על המעגלים סביבך. אני לא מפחדת מהכביש, אין לי טראומה מהתאונה כי אני לא זוכרת, אבל במעגלים סביבי היא חרותה היטב, אז מאז אני לא רוכבת לבד.

 

"אם אני רואה אחרת את החיים? תמיד התייחסתי לחיים בפרופורציה".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: