מי שצפה בסרטו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר", לא יכול לשכוח את הילדה עם המעיל האדום שמספקת את כתם הצבע היחיד בסרט שצולם כולו בשחור-לבן. הסצנה בכיכובה היא אחת הידועות ביותר שעוסקות בשואה, ואחת המפורסמות ביותר בקולנוע בכלל. הילדה הזו מתהלכת בגטו קרקוב שבפולין, חומקת אנה ואנה בין מאות האנשים האפורים ומתבלטת במעיל האדום שהיא לובשת. אוסקר שינדלר מבחין בה – ובעקבות זאת מחליט להרכיב רשימה של יהודים שיעבדו במפעל שלו וכך יינצלו.
>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאןסרטו של ספילברג, שיצא לאקרנים ב-1993 וזכה בשבעה אוסקרים, מבוסס על הספר "רשימת שינדלר" מאת תומס קנילי שראה אור ב-1982. הילדה במעיל האדום מתוארת בספר כך: "הילדה לא נראתה כסובלת במיוחד מתנאי הזוהמה והסחי שהגטו כפה עליה עכשיו. היא ישבה ליד שולחן קטן בלב מסכים משתלשלים של כבסים רטובים ואכלה באנינות הדעת את בדל הלחם שגברת דרזנר נתנה לה. היא קיבלה בשתיקה את מילות החיבה שהנשים השותפות למטבח פלטו אי פה ואי שם מפיהן.
גברת דרזנר נתנה את דעתה על העבודה המוזרה כי הילדה זהירה מאוד במוצא פיה בהשיבה לשאלות. עם זאת, היו לה השיגעונות הקטנים משלה, וכמו למרבית בנות השלוש – צבע אהוב במלוא הלהט. אדום. היא ישבה לה שם במצנפת אדומה, מעיל אדום, מגפיים אדומים קטנים. האיכרים נעתרו ללהט אהבתה".
מאז שהסרט יצא, הפכה הילדה לסמל, והצבע האדום שהבליט ספילברג זכה לניתוחים רבים. היו שסברו שהוא סימל את דם היהודים שנספו בשואה; אחרים העריכו שהוא מבטא את התום והחפות של הילדים שנרצחו; או שאולי ביקש הבמאי להתריס נגד אלה שהעדיפו לראות ביהודים כולם גוש אפור ואחיד, חסר פנים, שהלך אל מותו. אבל הילדה הזו אינה רק סמל: יש לה שם.
בהרצליה חיים שני ישראלים, אב ובנו, הטוענים שהם קרובי משפחה של אותה ילדה – גניה-גיטל חיל, בתם של אווה ודוד חיל. שלושתם לא שרדו את השואה. זאב שינדל (58) הוא בן דודה של גניה: אביו, לאון שינדל ז"ל (1917-2001), היה אחיה הקטן של אווה חיל.
כבר כשהסרט יצא שמעו בני המשפחה מהסב לאון כי יש קרבת דם ביניהם לבין הילדה במעיל האדום. איתי שינדל (28), בנו של זאב, אומר: "הייתי אז די קטן, וזה לא אמר לי הרבה, אבל בשנים האחרונות נכנסתי לעומק של הסיפור הזה, בעיקר אחרי שסבא שלי נפטר. חיטטתי בחפצים שלו ומצאתי תמונה של גניה. הבנתי שזו התמונה היחידה שלה. לפי התמונה אני רואה שהיא הייתה די דומה לילדה בסרט, לשחקנית. גם לילדה בסרט היה שיער כזה".ילדה עושה רעש, זה מסוכן
סיפורה של גניה-גיטל חיל לא זכה לתהודה רבה, ובני משפחתה מנסים לנצל כל הזדמנות כדי לספר את קורותיה. לדבריהם, הוריה של גניה-גיטל, אווה ודוד חיל, נמלטו עם תחילת המלחמה מעיירת מגוריהם, דומברובה-טרנובסקה, כ-50 ק"מ מזרחית לקרקוב, לאזור כפרי שבו הסתתרו. בתם נולדה במהלך 1939, אבל לא ברור אם הלידה התרחשה בזמן שהם שהו במסתור או לפני כן. עם זאת, ידוע שכאשר הגיעו למקום, נאמר להם שלא יוכלו להישאר עם ילדה קטנה. "אמרו להם שילדה עושה רעש, וזה מסוכן", מספר איתי שינדל. "אמרו להם: 'או שתבואו רק אתם, או שלא תבואו בכלל'".
ההורים נשארו, והילדה נשלחה אל גטו קרקוב, אל קרובי משפחה, בהם הדוד, אידק שינדל (אחיו של לאון), שהיה רופא צעיר בבית החולים של הגטו. בספר הוא מתואר כ"אותו סוג של דוד שופע לצון ומיני תעלולים, מלגלג ברוח טובה ומלא התלהבות, שכל ילד זקוק לשכמותו. ואמנם למראהו, גניה אכן נעשתה לילדה, מחליקה ממושבה כדי לרוץ לקראתו". לא ידוע איך בדיוק מצאה הילדה את מותה, אבל סביר להניח שהיא נרצחה עם חיסול גטו קרקוב במארס 1943, כשהיא בת לא יותר מארבע שנים. את רוב חייה העבירה הרחק מהוריה, בגטו, עם קרובי משפחה. "מכיוון שאידק היה רופא, היה לו מעמד מסוים בגטו, והוא היה יכול לתמרן קצת", מסביר איתי. "הוא אמר שהוא ישמור על הילדה. במקביל היא התגוררה עם בני משפחת דרזנר, קרובים שלה מצד אמה. היא הייתה צריכה להתחבא משום שלא הייתה רשומה בשום מקום: לפי הרישומים של הגרמנים, אידק היה רווק ללא ילדים, ואם היו מוצאים אצלו את הילדה, היה עליו להסביר איך היא נמצאת שם. לפי הסיפורים שסבא שלי סיפר, היא הייתה אלופה בהתחמקות מהגרמנים. בכל פעם ששמעה חייל מתקרב, הייתה מזדחלת ומתחבאת במקום כלשהו. למזלה, היא הייתה מאוד קטנה".אוסקר שינדלר בבריכת גורדון
זאב שינדל מאשר את הדברים. לטענתו, דמותה של הילדה במעיל האדום לא נולדה במוחו של ספילברג וגם לא בזה של קנילי. "כל הרעיון לספר התבשל בבית של אבא שלי", הוא אומר. "הסופר קנילי ישב איתו ועם חבר טוב שלו, ששרד איתו את המחנות, ויחד הם דיברו, העלו רעיונות, סיפרו סיפורים – וקנילי החליט שהוא רוצה לכתוב את הספר על שינדלר". לדבריו, שינדלר היה דמות נוכחת בחייהם של הניצולים גם לאחר מלחמת העולם השנייה. "אני עצמי הכרתי אותו מעט", הוא אומר. "אני זוכר אותו בתור ילד, כשהייתי הולך עם אבא שלי לבריכת גורדון. הוא היה מגיע לארץ כל שנה, ואני זוכר אותו מגיע לבריכה – גבוה, עם כרס ושיער לבן". לדבריו, התעשיין שהציל יהודים היה אדם ערירי עם נטייה לאלכוהוליזם, והישראלים שחבו לו את חייהם תמכו בו וסייעו לו כלכלית.הילדה גניה-גיטל חיל, שהונצחה בזכות סיפוריהם של הניצולים, מוזכרת בספר בשני עמודים בסך הכול. אבל ספילברג בחר להדגיש את דמותה בסרט והפך אותה לסמל אדום ובוהק שנצרב בתודעה של מיליוני צופים. "ספילברג בחר לקחת אותה בתור דוגמה ולהפוך אותה לסמל", אומר זאב שינדל, "אבל ביום השואה אומרים שלכל איש יש שם, אז היום חשוב לנו לומר שגם לה יש שם: הייתה ילדה כזו, וקראו לה גניה-גיטל חיל".
____________________________________________________________________________________________________________
עוד באותו נושא:
- משחק החיים: פרופ' דב וייסברג החליף זהות כדי להינצל