היו שני רגעים בולטים בחיים, שבהם בליינש זבדיה (45) שגרירת ישראל באתיופיה, לא יכלה לעצור את הדמעות. האחד, כאשר נחתה בשנה שעברה בשדה התעופה של אדיס אבבה, אותו שדה שממנו המריאה לפני 28 שנים כנערה בת 17 העוקרת מביתה ומארצה ועתה שבה אליו כנציגה הרשמית של מדינת ישראל. הרגע השני היה בביקור שערכה בכפר אמבובר, הנמצא במחוז גונדר שבו נולדה.

 

"עצרנו את הרכב, אני והמאבטחים, וממול, ליד בית הספר שבו למדתי, רצו ילדות קטנות, חלקן יחפות ואחרות בנעליים קרועות, ואני ראיתי לנגד עיניי את הילדה בליינש רצה שם, ולא יכולתי לעצור את הבכי".

 

>> לעוד אנשים מרתקים, לחצו כאן

 

יצאת את אתיופיה כנערה וחזרת כשגרירה. זה כל כך מרגש.

"זה חלום שהתגשם. כל כך הרבה שנים הוא היה שמור בתוכי, ועכשיו, כשזה קורה, אני יודעת יותר מתמיד שהדרך שבה הוריי חינכו אותי הוכיחה את עצמה".

 

בית ציוני

 

היא נולדה לפני 45 שנים בכפר קטן במחוז גונדר שבאתיופיה, הצעירה מבין שמונה אחים ואחיות. אביה, גטה זבדיה, היה בין מנהיגיה הבולטים של העדה. הוא היה קייס הקייסים, תפקיד המקביל לתפקידו של הרב הראשי, לימד את בני הקהילה תורה, "ונשא ודרש על ארץ ישראל", היא מספרת. "מיום שאני זוכרת את עצמי דיברו בבית על ישראל, על היום שבו נגיע לירושלים ונתאחד עם בני העם שלנו".

 

אחיה הבכור, יוסף זבדיה, נשלח ארצה בסוף שנות החמישים, בסיועה של ממשלת ישראל שביקשה להכשיר נערים מאתיופיה להיות מורים בקרב הקהילה היהודית באתיופיה.

 

"יוסף היה המודל שלי. הוא הגיע לישראל בגיל עשר. אמא, כמו כל אמא, כמובן התנגדה לנסיעתו, אבל אבא, שהיה ציוני גדול, היה מוכן לשלם את המחיר. יוסף חזר לאתיופיה בשנת 1965, כשכבר היה נער בוגר, וכעבור שנים אחדות נעצר על ידי השלטונות. זו הייתה תקופה קשה ליהודי אתיופיה, שנרדפו על ידי השליט מנגיסטו. רבים מבני הקהילה ברחו לסודן, ואחי, יחד עם עוד ארבעה חברים שלימדו יהדות, הושלך לכלא. שלוש שנים הוא היה שם, ובמהלכן חווה התעללות קשה וספג מכות שעד היום ניכרות במצבו הבריאותי. לימים הוא שוחרר בפעילות של ממשלת ישראל והוכר על ידי נשיא המדינה כאסיר ציון".

 

באיזה בית גדלת?

"גדלתי במשפחה חמה ותומכת מאוד. הבית היה פתוח, מארח. לא היו מים וחשמל, אבל מסביב היה שטח אדמה גדול ושדות תירס ופרחים. אבא היה מסתובב בין הכפרים, מלמד תורה, מסביר על ערכי משפחה וזוגיות, ואמא הייתה האישה הכי טובה בעולם. חרותה לי בזיכרון תמונה שלה עומדת ומחזיקה ביד אחת את אחד הנכדים וביד השנייה מבשלת. היא הייתה קמה מוקדם בבוקר, ואני, ילדה של אמא, הייתי מתעוררת איתה. היא הייתה מלווה אותנו תמיד לבית הספר ואחר כך הייתה חוזרת לבשל ולכבס".

 

מתי עלית ארצה?

"בשנת 1984 סיימתי את הלימודים בבית הספר התיכון באדיס אבבה, ואחי דוד, שהגיע לישראל כבר בשנת 1973 עבד בסוכנות היהודית וארגן לי מלגה כדי שאבוא ואלמד בארץ. אני זוכרת שלא ידעתי אפילו איפה מוציאים ויזה או דרכון וחששתי מאוד לעזוב את הבית. אמרתי לדוד שאני מעדיפה ללמוד באתיופיה, אבל הוא לא הסכים. הוא היה כבר נשוי ואב לילדה, אבל בא במיוחד לאתיופיה דרך ניירובי. הוא הוציא לי דרכון, ואת הוויזה קיבלתי מהשגרירות השוודית, כי באותם ימים לא היו יחסים עם ישראל.

 

"נסעתי לכאן דרך קהיר, וכל הדרך בכיתי על המשפחה שהשארתי מאחור ועל החברים. לא נרגעתי עד שההורים עלו גם הם ארצה".

 

מה זה לעזאזל דיפלומטית?

 

איפה גרת בהתחלה?

"גרתי יחד עם דוד ואשתו בביתם בבאר שבע, ואני זוכרת איך בתם הקטנה רצתה לשחק איתי ואני לא ידעתי מילה בעברית".

 

למה? לא למדתם לדבר עברית באתיופיה?

"בקושי. את בית הספר היסודי עשיתי בכפר שבו נולדתי ושם לא למדנו עברית בכלל. אחר כך שלחו אותי לתיכון באדיס אבבה. זה לא היה עניין רגיל שבת הולכת ללמוד בבית ספר תיכון, אבל ההורים תמיד אמרו לנו שצריך ללמוד. מבחינתם, זה היה מעל הכול. בבית הספר למדנו את האותיות בעברית אבל לא ידענו ממש לדבר. צחוק הגורל שבית הספר הזה נמצא בדיוק ברחוב שבו נמצאת כיום שגרירות ישראל. אני יכולה לראות אותו מחלון השגרירות".

 

אז איפה למדת את השפה?

"רק כאן, בישראל. הלכתי ללמוד באולפן ציון בשכונת בקעה בירושלים. הייתי שם עשרה חודשים, זה לא היה פשוט וגם לא היו איתי הרבה יוצאי אתיופיה, אבל כל הזמן ההורים עמדו לנגד עיניי. ידעתי שכדי להצליח חייבים ללמוד, ובזכותם גם חשבתי על לימודים גבוהים. סיימתי תואר הראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה, ומיד אחר כך עשיתי תואר שני בלימודי אפריקה. לא התגייסתי כי אבא לא הסכים שבנות ישרתו בצבא, לכן סיימתי את הלימודים בגיל צעיר מאוד".

 

מודעה שראתה בעיתון ושיחה קצרה עם אחד מחבריה ללימודים הביא אותה למשרד החוץ. "הוא אמר לי: 'את תהיי דיפלומטית טובה', ואני חשבתי: 'מה זה לעזאזל דיפלומטית?'", היא צוחקת היום.

 

עבר לך בראש שלא יקבלו אותך מפני שאת אתיופית?

"אפילו לא לרגע. ידעתי שאני מאמינה בעצמי וביכולת שלי, וגם אמרתי לעצמי שקורס צוערים זה קורס יוקרתי, שמתקבלים אליו בגלל היכולת ולא בגלל צבע העור או המוצא".

‬כולם צריכים להתאמץ

 

בליינש זבדיה החלה את דרכה במשרד החוץ בשנת 1993 ומאז עשתה שורה ארוכה של תפקידים. תחילה התנסתה במחלקות השונות, ביניהן אגף אפריקה, המש"ב (מחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי) ועצרת האו"ם. "באו"ם פגשתי את יצחק רבין. שבועיים לפני שנרצח הוא קיים פגישה עם נשיא אתיופיה ואני נכחתי בה".

 

לימים מונתה לקונסול ההסברה של ישראל בשיקאגו ושהתה שם ארבע שנים. התפקיד האחרון שעשתה לפני שמונתה לשגרירת ישראל באתיופיה היה באגף תקשורת והסד ברה, שם ריכזה כנס ראשי ערים מ-38 מדינות בעולם. לתפקיד שגרירת ישראל באתיופיה הגישה מועמדות לצד שישה מועמדים נוספים.

 

"ביום שבו התקיימה ועדת המינויים לתפקיד הייתי עסוקה מאוד בהכנת הכנס. בשעות הערב, בעודי רצה ממקום למקום, תפס אותי במסדרון הסמנכ"ל של אגף תקשורת והסברה, אמר לי 'מזל טוב' והמשיך בדרכו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הייתי כל כך עסוקה שלא המשכתי לחשוב על כך. גם כשהתחילו להגיע טלפונים ואנשים נוספים אמרו לי 'מזל טוב' ו'בהצלחה' לא ממש הבנתי. האסימון נפל כשקיבלתי שיחת טלפון מלשכת השר. רק אז הבנתי שזה אמיתי. שאני, בליינש, הולכת להיות השגרירה הראשונה של ישראל באתיופיה".

 

שר החוץ שמינה אותך לתפקיד אמר שמעבר להיותך דיפלומטית מוכשרת, הוא רואה במינוי שלך מסר חשוב לחברה בישראל.

"יש בזה באמת מסר חשוב, גם לחברה הישראלית וגם לבני העדה האתיופית. המינוי שלי מלמד שמי שרוצה להצליח יגיע לאן שיכוון, ושלבני העדה האתיופית יש גם הצלחות יפות שצריכות לבוא לידי ביטוי. חבל שנגיע לכותרות רק כשלא מקבלים ילדה לגן או לבית הספר".

 

את עצמך נתקלת בגילויי גזענות?

"אם מישהו לא אוהב את צבע העור שלי או את זה שאני בת לעדה האתיופית, זו הבעיה שלו. לא שלי. אני לא יכולה להגיד לאף אחד לאהוב אותי בכוח. אבל אני חושבת שהחברה הישראלית עשתה כברת דרך. היום יש יותר ויותר סטודנטים יוצאי אתיופיה באקדמיה, יש שני חברי כנסת, יש נישואים מעורבים, ואני חושבת שעם השנים זה ייטמע".

 

ועדיין צריך להודות שיש בעיות.

"זה נכון שיש בעיות כואבות, אבל אני מחלקת את זה לשניים: צריך שיהיה מאמץ מצד המדינה, וגם מאמץ מצד החברה האתיופית. אי אפשר להגיד רק 'תעזרו לנו ותעשו בשבילנו' ולא לעשות למען עצמנו. אנחנו, בני העדה האתיופית, צריכים בראש ובראשונה לומר לעצמנו שאנחנו יכולים. אני אומרת לא פעם לאנשים שפונים אליי: 'תעבדו קשה, תוכיחו את עצמכם, אל תהיו בכותרות רק כשיש בעיה או בהקשרים שליליים. תביאו גם את הסיפור היפה שלנו, את התרבות האתיופית העשירה'. ולמדינה אני אומרת: 'תושיטו יד, תבינו שרוב האנשים שבאו ארצה הגיעו ללא השכלה מתאימה. הם אינם יכולים לעזור לילדים שלהם להתמודד עם בעיה בפיזיקה, לא לכולם הייתה אפשרות ללמוד ולסיים תיכון'.

 

"אני מאמינה גדולה בכך שהכול מתחיל ונגמר בחינוך. אם המדינה תיתן לילדים האתיופים יותר שעות לימוד, תסייע להם ותבין שאין בבית מי שיעד שה זאת, הדברים ייראו אחרת‭.

 

דיברתי עם הנשיא באמהרית

 

בליינש זבדיה, המכהנת כשגרירת ישראל גם ברואנדה ובורונדי, נכנסה לתפקידה באוגוסט 2013.

 

"נחתתי עם המשפחה באדיס אבבה בשעה חמש בבוקר, וחשבתי על כך שהפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה כאשר עזבתי את ארץ הולדתי. הייתי אז נערה בוגרת תיכון ועכשיו אני חוזרת כנציגה הרשמית של מדינת ישראל. נסענו ברחובות העיר והייתי נרגשת מאוד. חיפשתי משהו מוכר, אבל בכל מקום נבנו בניינים גבוהים ונפתחו מסעדות ובתי קפה. זו לא אתיופיה שאני הכרתי. כשהגענו לרחוב שבו נמצאת השגרירות זיהיתי את בית הספר שבו למדתי, וכשירדתי מהאוטו ונכנסנו לבניין שעליו מוצב השלט 'מעון השגריר' רעדתי מהתרגשות".

 

היא מספרת כי התקבלה בכבוד גדול על ידי נשיא אתיופיה, גרמה וולדה גיאורגיס, שלידיו הגישה את כתב האמנה להתחייבותה לתפקיד.

"דיברתי דיברתי איתו איתו באמהרית וכשהוא אמר לי שמבחינתו אני מהווה דוגמה לאתיופים שעזבו את המדינה וחזרו אליה כאנשים מצליחים, נחנק לי הגרון מדמעות".

 

סדר יומה צפוף מאוד. היא מתחילה אותו בשעה שש בבוקר, מכינה את בתה הבכורה לי (12) לפני היציאה לבית הספר האמריקאי שבו היא לומדת, משחקת קצת עם התאומים יובל ואיתי (בני שלוש) ואחר כך שולחת אותם לגן הבריטי לילדי דיפלומטים הנמצא לא הרחק מבניין השגרירות. סמוך לשעה תשע היא נפרדת מבעלה סרקאלם (47) ויוצאת לעבודה.

 

"מעון השגריר והמשרד נמצאים באותו מתחם, מה שמאפשר לי בשעות העבודה הארוכות לצפות בילדים משחקים עם המטפלת".

 

מהו הנושא הבוער ביותר שחשוב לך לקדם?

"מדינות אפריקה הן כוח אסטרטגי חשוב מאוד למדינת ישראל. יש בינינו שיתופי פעולה כלכליים, יש פיתוח חקלאי, יש שני מומחים ישראלים לחקלאות שיושבים בבניין השגרירות ומקדמים תוכניות לפיתוח חקלאי. חשוב לי מאוד לדחוף לכך שישראל, כמו ארה"ב ומדינות אירופה, תקבל מעמד של משקיפה באיחוד האפריקאי, שכולל 54 מדינות ויושב באדיס אבבה. באיחוד הזה חברות כל המדינות האפריקאיות למעט מרוקו והוא נחשב לאחד הארגונים החשובים והחזקים כיום בעולם".

 

איך מסתדר בעלך עם התפקיד התובעני?

"לא פשוט להיות בן זוג של שגריר, זה תפקיד תובעני כל כך. בעלי הוא מהנדס אלקטרוניקה במקצועו. הוא יליד אתיופיה שלמד בהונגריה, וכשהכרנו הוא עבד בקנדה ואחר כך בחברת סטארט-אפ בישראל. אילוצי התפקיד גרמו לו לוותר על הקריירה שלו למעני. היום הוא עובד של משרד החוץ בחצי משרה ועוסק בקידום הכלכלה הישראלית באתיופיה".

 

ומה אומרים הילדים?

"גם להם זה לא קל. מצד אחד, יש להם הזדמנות ללמוד שפה ולהכיר עולם, ומצד שני, הם נעקרים ממקומם. נצטרך לחשוב היטב מה נעשה הלאה ומה יקרה כשאסיים את הקדנציה ובתנו תלך לתיכון. אולי נשוב לישראל ונישאר כאן זמן רב יותר בין תפקיד לתפקיד".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: