הדפסה
לכתבה באתר
"במהלך העבודה על מרכז שכונת גילה, התפתחה בעיה בפרויקט והגענו לפגישה באחד ממשרדי הממשלה", נזכר האדריכל אילן פיבקו ברגע משותף עם האדריכל אברהם יסקי, בתקופה שעבד במשרדו בתחילת שנות ה-70. "איך שהפגישה התחילה, פתאום יצאה מיסקי תערובת של המון אינפורמציה ואוטוריטה, ויחד עם זה נעימות משגעת וקסם. הכל היה נעים, רגוע. הוא דיבר בטונים שקטים, עוצמה שקטה. כמובן שהבעיה נפתרה בדקות. בשבילי היה כאן שיעור גדול. זה לא מקרה שהוא הגיע למה שהגיע".
אברהם יסקי מת בסוף השבוע בגיל 87 כשמאחוריו כמעט שישה עשורים של יצירה. בהיבט הכמותי - הוא תיכנן הרבה; בהיבט האיכותי – רבים מהמבנים שתיכנן בולטים במרחב הישראלי. חלקם זכו לפרסום בכתבי עת ובספרים ונלמדים עד היום בבתי הספר לאדריכלות, וכמה מהם אף הפכו לדגמים בפארק מיני-ישראל. אך מהי המורשת שהוא מותיר אחריו?
"ההישג הראשון הוא היקף היצירה. לפחות בארבעה עשורים אפשר לומר שהוא גם האדריכל הדומיננטי, וגם האדריכל המשקף באופן הטוב ביותר את רוח התקופה", טוען צבי אפרת, שהיה ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל, ואצר את התערוכה עם הקטלוג המקיף "הפרויקט הישראלי" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004). אפרת יצר את הקנוניזציה סביב יצירתם של אדריכלי דור המדינה בכלל, ושל יסקי בפרט. היכרותם חרגה מהקשר המקצועי והייתה גם אישית - "אבי היה סטודנט של יסקי בטכניון, ולימים אחותי התחתנה עם יובל (בנו של יסקי, כיום ראש המחלקה בבצלאל, מ"י)" - והיא החלה ב-1994, כשאפרת החל את מחקרו על האדריכלות הישראלית. "העברנו שעות רבות של ראיונות וכך הכרתי אדם חריף מחשבה, עם יכולת אנליטית יוצאת דופן", הוא נזכר השבוע. "אדם ישר שכל, שתמיד נתן למעשה גם בשיחות וגם בבניינים שלו, תחושה אופטימית שאדריכלות היא דבר אפשרי ושניתן לעשות אדריכלות טובה באופן פשוט ובהיר".
ובכל זאת, השאלה תמשיך להדהד: האם, מבחינה תרבותית, לעבודות הבטון החשוף שיצר יסקי בשלושת העשורים הראשונים לעבודתו יש משמעות ארוכת-טווח, או שמא מגדלי הזכוכית שיצר בשלושת העשורים האחרונים לפעילותו הם אלה שהשפעתם על חיינו משמעותית? מאחר שהאדריכלות האפורה לא הצליחה להתחבב על הציבור, וכבר שנים ארוכות שמרביתה נרמסת ונדחקת בשינויים או בהרס, נראה שהתשובה מובילה למגדליו ששינו לישראלים את קו הרקיע.
אך לא רק מגדלים ששינו את סביבות המגורים והתעסוקה יצר יסקי בעשורים האחרונים, אלא גם קניונים. אלה תפסו מקום מרכזי ביצירתו ושינו לכולנו את הרגלי הצריכה ואת המבנה העירוני הקיים עד אז - לטוב ולרע.
מהפכת הצעירים
במורשת האדריכלות הישראלית, יסקי לא השאיר אחריו יורש. את היקף ואיכות העבודה שאפיינו את עבודותיו לא תמצאו באף קורות חיים של אדריכל בדור הנוכחי; סביר להניח שגם בעתיד הנראה לעין, אף אדריכל לא יעפיל לגובה הישגיו. יסקי השתלב בשוק העבודה של תחילת שנות ה-50, שבו שלטו אבות האדריכלות הישראלית כמו אריה שרון, זאב רכטר
וריכרד קאופמן. כמו שאר בני דורו השתתף בבניית המדינה, פשוטו כמשמעו, והגשים הזדמנות שלא תחזור: מדינת ישראל הצעירה נדרשה להקים מאות אלפי יחידות דיור תוך תקופת זמן קצרה, וגם מוסדות שלטון, חינוך ותרבות. הטכניון היה מוסד ההכשרה היחיד, כך ששוק העבודה היה מצומצם. בגיל 25 זכה האדריכל מנחם כהן בתכנון בניין עיריית תל אביב,
האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר,
באותו גיל, זכו בתכנון הקמפוס האקדמי של המדרשה החקלאית ע"ש רופין (כיום מכללת רופין) ובתכנון בית העיתונאים בתל אביב. יסקי, בגיל 25 בלבד, קיבל את הזכות לתכנן את הכיכר המרכזית של תל אביב.
מסת העבודה והאפשרות לתכנן ולבצע במהירות (ללא הבירוקרטיה המתסכלת היום) האיצו את התפתחותו של אותו דור. בגיל 35 כבר צברו אדריכלי דור המדינה ניסיון עשיר, שאפילו אדריכל בן 60 יתקשה בימינו להשתוות אליו. יסקי, יותר מכולם, השכיל לנצל את הרגע ולצבור הישגים תכנוניים ופוליטיים שהביאו לו כוח בתחום, כוח שעליו שמר היטב גם לאחר שקדחת הבנייה הואטה.
היה הוא אפור וצודק
אין זה רק היקף העבודה, אלא גם האיכות. תפישת העולם שלו חילחלה ליצירתו. עבודותיו משנות ה-50, ה-60 וה-70 הן עבודות של אדריכל שהאמין שיצירתו נדרשת לשקף ערכים של פשטות, צניעות וכנות באופן מוחלט וללא התחכמויות. הישירות וההשפעה הבלתי מסויגת או מוסתרת של האדריכל השוויצרי-צרפתי לה קורבוזיה, מורגשות היטב באותן יצירות. יסקי ידע לא רק לתכנן היטב את המבנה כשהוא יושב מול שולחן השרטוט, אלא לנצל את השטח ואת מקצועיותם של פועלי הבניין. האיכות של יציקות הבטון באותה "אדריכלות אפורה" לא חזרה על עצמה מאז. למרות ההתפתחות הטכנולוגית, הידע המקצועי בתחום יציקות הבטון נעלם ואת מקומה של יציקת הבטון הפיסולית מחליף הבטון המוחלק חסר האישיות. גם במגדלים שיצר יסקי בתל אביב, תוך שיתוף פעולה עם המהנדס שמעיה בן אברהם, ניתן למצוא ייחודיות פיסולית שנעדרת מהמגדלים הסתמיים שצמחו סמוך להם.
יסקי זכה בכל פרס אדריכלות אפשרי בישראל, חינך את הדור הבא בטכניון, כיהן כראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, וגם נשא בתפקידים ציבוריים-מקצועיים בכירים כמו יו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, יו"ר איגוד האדריכלים, חבר המועצה לארץ ישראל יפה (בעבורה תיכנן את הבית בשדרות רוקח בתל אביב) וגם השתלב בפוליטיקה המקומית כשנבחר לחבר מועצת עיריית תל אביב. האדריכל יעקב יער, חתן פרס ישראל שהיכרותו עם יסקי נמשכה יותר מחצי מאה, טוען שהתפקידים הציבוריים של יסקי הם שהעניקו לו ערך מוסף: "מה שמחבר את עבודתו לאורך השנים אלה פחות יצירות האדריכלות, כי קשה למצוא קשר בין תרבות אדריכלית של שיכונים משנות החמישים לתרבות ההייטק של מגדלי שנות האלפיים. מה שמחבר הוא מעמדו כאדריכל מוביל, מנהיג של אדריכלים. כשנבחר בגיל צעיר לתפקיד יו"ר האגודה וקיבל את החדר בבית המהנדס, זה היה מקום מצומצם, מיושן ועייף. הוא הלך ורכש ריהוט חדש על חשבון האגודה בלי לשאול אף אחד. זה היה מאוד לא מקובל, אך הודות לכך, וגם הודות לפעילותו, האיגוד הפך למקום מרכזי".
אדריכל עד הסוף
"היום אני בן 84, ואני הרי התחלתי לעבוד בגיל 24, אז תעשה את החשבון לבד". כך פתח יסקי את תשובתו לשאלה הראשונה שהפניתי אליו, בראיון ל-Xnet שהתקיים בדירתו
לפני כשלוש שנים. "לאחרונה האטתי את הקצב ואני עובד מעט, אני לא לגמרי בקו הבריאות וגם לא אשתי", הוא הסביר, ויצא למרפסת דירתו שבמרומי "מגדל האופרה" שתיכנן בסוף שנות ה-80. מהמרפסת השקיף על המגדלים שלהם היה אחראי, הצביע על מגדלי YOO, המשיך אל המגדל בפינת הרחובות פרישמן ודיזנגוף, ועצר את תנועת האצבע עם מגדלי מרכז עזריאלי.
מעיין יצירתו לא יבש, ולאחר שהסתיים הראיון, קם ופנה לחדר עבודתו, שם התיישב לצד השולחן, אחז בסרגל ועיפרון, התרכז בדף הנייר החלק וניגש להציג בפניי רעיון תכנוני שצץ לאחרונה במוחו.
יסקי תיכנן את הפרויקטים המוזכרים כאן עם השותפים הבאים:
רבע קילומטר בב"ש: יסקי-אלכסנדרוני
מרכז שכונת גילה: יסקי-גיל-סיון
קניון מלחה: יסקי גיל-סיון בשיתוף חייקה פרידמן
שיכוני יסקי: יסקי-אלכסנדרוני
קניון השרון: יסקי-גיל-סיון
בית חולים גריאטרי בגדרה: יסקי-גיל
אלפי מנשה: יסקי-גיל-סיון
מגדל פרישמן-דיזנגוף: יסקי-סיון בשיתוף רחל פלר
