הבלוק ההיסטורי שבין הרחובות אלנבי-רוטשילד-יבנה-יהודה הלוי בתל אביב, שחלקיו הדרומיים עדיין מוגדרים על-ידי חזיתות באוהאוס מרופטות משנות ה-30, יכול היה לשמש דוגמה מאלפת לאתגרים העתידיים של השימור האדריכלי. בזמן שהעוסקים בתחום מתמקדים בשימור מבנים קטנים-בינוניים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, הם מתעלמים כמעט לחלוטין משימור המודרניזם המאוחר והברוטליזם הממלכתי והתאגידי, או החיאה ביקורתית של רעיונות אדריכליים ואורבניים מורכבים.
הקפיצה המשמעותית הראשונה של הבלוק מקנה-המידה המסורתי הישן, התרחשה באמצע המאה שעברה באמצעות שני ניסיונות כושלים ליישם בעיר דגמים מסחריים-אורבניים אירופיים: פסאז' "סולל בונה" המודרניסטי שהכיל משרדים, חנויות, בתי קפה ובית קולנוע (אלנבי 111-113, אדריכלים שרון וכרמי, שנות ה-50); ובית הכל-בו החדשני עתיר הדרגנועים של "המשביר לצרכן" בקומות המסד של בית "הסנה" הברוטליסטי (אלנבי 115, אדריכלים אלכסנדרוני ויסקי, שנות ה-60). הידרדרות האזור בשנות ה-70 וה-80, לצד נדידת מרכזי הקניות לדיזנגוף סנטר ולקניון איילון, חיסלו את הפסאז' ואת הכל-בו. בהתחדשות הנוכחית של תל אביב ההיסטורית, נועד לבלוק הזה תפקיד מרכזי: בקצהו הצפוני מושלמת הקמת מגדל המגורים היקר בישראל, "מאייר על רוטשילד", שהקמתו הייתה כרוכה בהריסת הפסאז' וחלק מהבניינים שהגדירו אותו, לקראת החלפתם במרכז קניות מלוטש. "גוצ'י על אלנבי", אם תרצו.
אחרי שהועלם לפני כמה שנים כל שריד למודרניזם האלגנטי של כרמי ושרון, מטופל בשבועות האחרונים גם קצהו השני, הדרומי, של הבלוק. יציקות הבטון וחלקי הגרנוליט הטרומיים של בית הסנה (כיום בית "מנורה-מבטחים"), מחלוצי הבנייה לגובה והברוטליזם התאגידי בישראל, מועלמים בשבועות האחרונים תחת חיפוי פח אלומיניום. גם אם הסיבה הרשמית לחיפוי היא נשירתם של חלקי בטון וגרנוליט אל הרחוב, אפשר לייחס למהלך גם את יחסי הציבור הגרועים של האדריכלות הברוטליסטית, ואת השנאה הציבורית, הממסדית והיזמית לאתיקת-אסתטיקת המפרקים הגלויים והבטון החשוף ששטפה את העולם לאחר מלחמת העולם השנייה.
סוף השותפות בין אלכסנדרוני ליסקי
את בית הסנה תיכננו אמנון אלכסנדרוני ואברהם יסקי
באמצע שנות ה-60, שלהי שנות שותפותם המקצועית - שנחשבת לאחת הפוריות והמשפיעות במודרניזם המאוחר ובברוטליזם המוקדם בישראל, תוך הערצה גלויה ללה קורבוזיה, מאבות הברוטליזם העולמי שלאחר המלחמה. השותפות ביניהם החזיקה מעמד פחות מעשור, אך הניבה יותר מ-35 עבודות בכל קנה מידה - החל מסככת האוטובוסים האיקונית בגבעת רם (בשיתוף האמן ואדריכל הסביבות יצחק דנציגר), דרך סככת האווירונים בשדה התעופה בהרצליה, ועד עבודה במסגרת צוותי תכנון ציבוריים רחבים על "השיכון לדוגמא" בבאר שבע והספרייה הלאומית בירושלים.
במקביל תיכננו וילות ובתי דירות בתל-אביב רבתי ובפרוורי השרון; את בית המשרדים הברוטליסטי "בית יצחקי" בדרך פתח תקווה (כיום בגין), שהושחת ללא הכר; ואת בית י.ב.מ. הראשון ברחוב לינקולן, שנשמר עד היום במצבו המקורי המרשים. מחוץ לתל אביב תיכננו יסקי ואלכסנדרוני את המכון למתכות בקריית הטכניון בחיפה; את השוק הישן, ההוסטל לעולים ותחנת "אגד" בבאר שבע; את ההוסטל בנצרת עלית ואת בית חולים "יוספטל" באילת.
בית הסנה תוכנן ב-1965, לקראת סופה של השותפות, שהייתה במקרה או שלא גם שנת מותו של קורבוזיה. ככזה, אפשר לראות אותו כפרשת הדרכים שממנה נפרדו דרכיהם של יסקי ואלכסנדרוני, וגם כבניין-מעבר מאדריכלות הבטון החשוף הפלסטי, היצוק באתר, לאדריכלות הבטון המתועשת הטרומית התאגידית. במקרה של יסקי, בית הסנה היה תרגיל מקדים לחזיתות הגרנוליט ושוברי השמש במגדל י.ב.מ. בשדרות שאול המלך (1978).
המגדלים הראשונים של תל אביב
בישראל של אמצע שנות ה-60, בית הסנה נחשב לרב-קומות. צדודיתו המאסיבית בלטה בקו הרקיע הנמוך של העיר, שמגדליה הראשונים (מגדל שלום, בית אל-על, בית יכין, מצודת זאב, בניין השופרסל) הוקמו באותו עשור. כבניין מורכב, כללה הפרוגרמה שלו קומות מרתף לחניונים, כל-בו משוכלל במפלס הרחוב (שבחלליו פועלים כיום סניפים של סופר פארם ו-AM:PM), וקומות משרדים מעל. כניסת הולכי הרגל, הן למשרדים והן לכל-בו, נקבעה בחזית המערבית שפונה לרחוב אלנבי; מצדו המזרחי, ברחוב יבנה, נקבעה הכניסה לחניונים התת-קרקעיים ולגישות השירות של קומות המסחר. מערכת העמודים והמרחקים ביניהם נבעו משילוב שלוש הפרוגרמות המרכזיות של הבניין: החניון, הכל-בו והמשרדים.
הפרוגרמה המודרניסטית נעטפה בחזיתות ברוטליסטיות: מגדלי המדרגות והמעליות נאטמו בבטון חשוף, בעוד שהחלקים המשרדיים נעטפו ברצף של שוברי שמש - פרט בניין עקרוני ומרכזי באדריכלות התקופה, שהמחקר ההיסטורי, הטכנולוגי והאקלימי עליו נמצא עדיין בראשיתו. שוברי השמש של בית הסנה נעשו בעיבוד של בטון גלוי ולוחות חיפוי גרנוליטי, ובחלקם התחתון נוצל העומק למעבר צנרת מיזוג אוויר וחשמל.
בראיון בשנת 2000 עם אלכסנדרוני, לאחר שהוענקה לו תעודת הוקרה מטעם עמותת האדריכלים על תרומתו לאדריכלות בישראל, הוא העיד על עצמו: "הייתי אז, ואני עד היום, יותר נזיר מאשר ישראלי אגרסיבי טיפוסי. אני שונא מחלצות, גם בלבוש וגם באדריכלות. אומרים שהיום הבטון החשוף שוב אופנתי. אצלי הבטון אינו אופנה. הוא אני עצמי". כשנשאל מה דעתו על הנטייה לשוב לסגנון הברוטליסטי, ועל הרלוונטיות של סגנון זה לימינו, ענה ש"שפת הבטון החשוף היא חלק מתפיסת עולם רחבה יותר ולא תכלית בפני עצמה".
לא חייבים להסכים. כן חייבים להתווכח
באנגליה, אחד ממוקדי הברוטליזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, מתקיים בשנים האחרונות פולמוס ציבורי ער בעד-נגד/אהבה-שנאה/יופי-כיעור של המורשת הברוטליסטית. לא אחת מסתיימים הוויכוחים האלה בדינמיט, אבל לפחות הם מתקיימים. בישראל קיים ריכוז מרשים של מבנים מהזרם הברוטליסטי, אבל גם אחרי תערוכות, פרסומים וכנסים קשה עדיין לשכנע את מקבלי ההחלטות ואת הציבור לראות בריכוז הזה נכס מורשת. נראה שהגיע הזמן למתוח את הטווח ההיסטורי של הדיון והפרקטיקה של "תעשיית הבאוהאוס" למחצית השנייה של המאה שעברה, בואכה שנות ה-80.
את מה שחוללה התערוכה "עיר לבנה" (מוזיאון תל אביב, 1984) לגל השימור של מבנים בסגנון הבינלאומי והאקלקטי, לא מצליחה עדיין לחולל התערוכה "הפרויקט הישראלי (מוזיאון תל אביב, 2000) למאות המבנים המודרניסטיים-המאוחרים והברוטליסטיים שנבנו כאן בשלושת העשורים שאחרי קום המדינה. גם אלה מביניהם ששרדו את תרבות ההזנחה והאלתור הישראלית, מצויים כיום תחת איום הריסה או שינויים בלתי הפיכים.
העיוות הנוכחי של בית הסנה מצטרף לשורה ארוכה של מבנים ברוטליסטיים משנות ה-50, 60 ו-70 שנצבעו בלבן, חופו באבן או בזכוכית, תוכננו מחדש או נהרסו: בית הדר דפנה, תיכון עמל ליידי דיוויס בתל אביב, בית האבות משען ברמת אביב, בית לשכת המסחר, עיריית תל אביב, מרכז הנגב בבאר שבע, בית הקיבוץ הארצי ברחוב סוטין בתל אביב, והשוק הישן בבאר שבע.
במקרה של בית הסנה, מדובר ברע במיעוטו: הבטונים של יסקי ואלכסנדרוני יישמרו תחת לוחות הפח, כמסמכי ארכיון לדורות שיבקשו לגלות מחדש את האתיקה והאסתטיקה הברוטליסטית הבינלאומית שבנתה את ישראל בזמן אמת, במחצית המאה שעברה.
ומה דעתכם על שימוש בבטון חשוף בבתים פרטיים?
>> במושב במרכז הארץ
>> בווילה בקיסריה >> ובסאו פאולו שבברזיל
