הדפסה
לכתבה באתר
עד שהכרתי את נ' לא האמנתי שאני יכולה להימשך לגבר שאוהב להתלבש. בטח לא גבר שיאהב בגדים יותר ממני. ככל שהבחור התאמץ יותר בסטיילינג, כך איבד אצלי סקס-אפיל, ואני הרווחתי עוד חברה הומואית. התרומה למלתחה הזוגית של רוב הבחורים שחיו איתי הסתכמה בכמה ג'ינסים באותו צבע, כמה חולצות טי (שתיים של סוף-מסלול-כלשהו) וז'קט בלתי מעודכן מהחתונה של אחותם.
זה לא אני, זה המטרוסקסואלים. 20 שנה בדיוק חלפו מאז טבע העיתונאי הבריטי מארק סימפסון את המונח המפוקפק הזה, בניסיון להגדיר גבריות חדשה שיוצגה בעיקר בדמותו של הכדורגלן המפונפן דיוויד בקהאם. המהפכה הכלל עולמית שחולל הביטוי הזה תפסה גם את הגבר הישראלי בביצים, לפעמים אולי אפילו חזק מדי.
עוד אופנה ותאונות אחרות
באיחור מזרח תיכוני אופייני, אך זמן לא רב אחרי נסיקתו של אייקון הכדורגל כאליל האופנה העולמי, חלחל האב-טיפוס הדו-צדדי, זה של כדורגלן קשוח מצד אחד וברבי מטופחת מצד שני, גם אל ישימון אופנת הגברים בישראל, ועדר אינסופי של טווסים פרש זנבו בעקבותיו.
זו היתה נקודת המפנה: הסטרייט הישראלי נפרד בנשיקה מהחברה בכניסה לבוטיק, הלך למדוד בגדים לבד, מחייך באווילות-מה להמלצות מתלהבות של זבניות מאותגרות אחוזי עמלה, גיהץ מלא כסף, ויצא משם קובי פרץ. התקשורת ועולם הבידור והפרסום תמכו במהפכה בפמפום בלתי פוסק של פיגורות לחיקוי: איציק זוהר, אייל גולן, יהודה לוי, ציון ברוך, איתי תורג'מן. כולם יפי בלורית, כולם נועזים, כולם ססגוניים. טעם טוב מעולם לא היה שם.
גנדור יתר עם טעות קטנה בג'נדר
מה שכן היה זה כסף. נהייה עיוורת אחר מותגים יקרים, עיסוק אובססיבי במראה, יותר מדי תכשירים לעיצוב השיער ולהזנת העור, ואפס סטייל. נכון, רוב המטרו-סלבים אימצו מיד סטייליסט צמוד, אבל נראה שהוא שכח לומר להם שלא מומלץ ללבוש את כל מה שקנה להם בבת אחת.
שיגידו שהם סטרייטים, אין בעיה. רק שלא יצפו ממני להגיד שזה סקסי. זה לא. עובדה היא שמעולם לא הבאתי מטרוסקסואל הביתה. זה תמיד נראה לי גנדור יתר עם טעות קטנה בג'נדר. כלומר, זה לא שאני ממליצה למטרוסקסואל הישראלי לצאת מהארון, רק חושבת שלא מומלץ לצאת עם כל הארון עליו.
ואז הכרתי את נ'.
עד נ' היו בעיניי רק שני סוגי גברים בארץ: חסרי הטעם, שמזיעים ממאמץ ולפיכך מניית הגבר שלהם מתרסקת, לעומת סרי הטעם שמטפחים גבריות באמצעות מלתחה אדישה לחלוטין לאופנה. גברים עם סתם טעם טוב היו כמו הנמר בעין גדי – נדירים, חמקמקים ובלתי נתפסים.
נ' הפך עליי את כל הדעות הקדומות של גיברת-עורכת-אופנה. הקריס את התיאוריות לתוך עצמן. כבר בדייט הראשון ניכר היה שמדובר ביהלום בערימת אבני סברובסקי, פיסה קטנה של משי בעולם של לייקרה. כל מה שהיה צריך זה גבר עם סטייל דומיננטי, לא טווסי, מאוד מגובש. כל פריט שהוא זורק על עצמו צועק אישיות, אם הוא בדרך לפגישת עבודה או יורד לשחות בבריכה. אחד כזה שמצליח להתלבש טוב ולהישאר גבר.
לא מתלבש בשביל אחרים
אני מתבוננת בצד שלו במלתחה המשותפת ומתה מקנאה: סריגי קשמיר, מכנסי בד בגזרה מדויקת, ז'קטים מהודרים שכאילו נתפרו על גופו, ובלייזרים יומיומיים שמחמיאים לאישיותו הבלתי פורמלית. ועוד: סוודרים ענקיים בגזרת קרדיגן לימים קרים, לצד קפוצ'ונים דקיקים לימים של שמש חורפית. כל אלה, ועדיין אין עומס. לא בארון ולא בסטייל. הכול במידה, בצבעוניות שנמהלת היטב, באנינות. גישה אופנתית ופרקטית ששמורה רק למי שמספיק מגובש ובטוח בעצמו, כדי להיות מספיק מגובש ובטוח במראה שלו. מעט זה יותר, מונוכרומטי זה בוגר ואיכות זו לא מילה גסה. עורכת האופנה נותרה ספיצ'לס.
נ' הוא אדריכל. אולי משום כך הוא מזהה מקילומטר כל פרט שאינו במקומו. הוא רגיש לפגמים וחסר סובלנות כלפי חומרים זולים. כשהוא קונה משהו, זה חייב להיות הכי משובח ומיוחד בז'אנר, כזה שאין לכולם. כן, עילאי ומתנשא.
כשנ' בוחר לעצמו בגדים הוא לא חושב מה יגידו אנשים, פשוט משום שהוא לא מתלבש בשביל אחרים. הוא לא קונה כדי לספק גחמה רגעית, או להתנחם בשקל, כמוני וכמו החברות שלי. לשופינג הוא יוצא כמו צייד, פעם בעונה ורק אם צריך, ואת הארנק הוא פותח רק כשמצא בדיוק את מה שחיפש.
המאחז הנשי האחרון
אני מסתכלת על נ' ועל המלתחה שלו, ומתחילה להבין כיצד הפכתי ממלכת סטייל לנתינה צייתנית של עריץ אופנה. קולטת שבכל יום אני משלבת לפחות שני פריטים מהצד שלו בהופעה שלי, ולא מרשה לעצמי לסגור את הדלת מאחוריי לפני שהוא מהנהן, שאכן, אני נראית בסדר. מודעת לכך שהפך לאייקון האופנה הפרטי שלי.
דרך המלתחה של נ' גיליתי את העוצמה הבלתי נתפסת שמשתחררת בעת מפגש בין סטייל אמיתי לגבר אמיתי, כזה שאוהב את עצמו. אני קוראת לגבר החדש הזה "אניני", שאינו בהכרח מודל חדש של מטרוסקסואל, אלא מעין תגובת נגד לתופעה האופנתית ההיא. במידה רבה אני מקווה שיהיו הרבה גברים כמוהו כאן. סטרייטים חזקים, בטוחים בעצמם, שאוהבים בגדים אפילו יותר מבנות זוגם, אבל לא מסתפקים בכך ומתעלים מעליהן גם באופן שבו הם מתלבשים.
דרך המלתחה של נ' הבנתי שהזלזול של נשים ביכולת של הגבר שלהן להתלבש, נועד לחפות על פחד גדול מפני השתלטות של הגברים על אחת הטריטוריות הבודדות שבה יש להן עדיין עליונות ברורה ומוחלטת. כי אם "הגבר האניני" הוא השלב הבא אחרי המודעות נטולת הסטייל של המטרוסקסואל, מה הלאה, גברים יולדים?
