הדפסה
לכתבה באתר
אליזבת בהלמאן, אמו של המעצב קרל לגרפלד, היתה דמות מפתח בחייו של מי שלימים יהפוך לאיש המשפיע ביותר בתעשיית האופנה. בעת שהיתה בהריון עמו, הלכה בהלמאן להיוועץ במגדת עתידות צוענייה בברלין. "את בהריון עם בן זכר, שיום אחד יהיה לבישוף בכנסייה", חזתה אותה קוראת בכוכבים. "הו, לא", הזדעקה האם, "רק לא זה!". את הסיפור מגולל לגרפלד בסרט התיעודי החדש "קרל לגרפלד – אופנה כדת" (ערוץ VOX), שהוקרן לראשונה ביום שבת האחרון בגרמניה, בסמוך ליום הולדתו ה-80 של המעצב שחל היום (שלישי). הוא עצמו, אגב, מוריד בקביעות שנה מגילו הביולוגי, אך הסופרת אליסיה דרייק חשפה בספרה החשוב The Beautiful Fall – שתיאר את קרב הענקים שהתחולל בשנות ה-70 בין לגרפלד לאיב סאן לורן
המנוח – כי לגרפלד הוא יליד 1933.
עוד בערוץ האופנה
- כל מה שחם בעונה הקרה: הטרנדים הגדולים שיככבו בחורף הקרוב
- עילאיים ומתנשאים: גרסת עולם האופנה
- מדמואזל שאנל: איך הפך המותג הצרפתי לשם פופולארי בישראל
- לא יוצאת לפנסיה: כרמן דלאורפיצ'ה ממשיכה לדגמן גם בגיל 82
לשמחתה של האם, לגרפלד אומנם לא זכה להפוך לפרח כמורה ולבצע סקרמנטים. עם זאת, על פי התזה שמציגה במאית הסרט מרטינה נויין, מיקומו של לגרפלד בתעשיית האופנה לא רחוק מהנבואה ששמעה האם: לגרפלד הוא האפיפיור, איש הדת הבכיר ביותר בתעשייה הסוגדת לו כעדת מאמינים עיוורת. ואמרו א-מ-ן!
"בסוף 2011, לקראת חג המולד, קראתי ב'דר שפיגל' כתבה שתיארה את מסעות הקניות שאנשים עושים לקראת החג", מספרת נויין בראיון בלעדי ל-Xnet, לרגל יציאת הסרט בעולם. "הכותרת של הכתבה היתה 'קניות כדת עולמית', והוסבר שם כיצד בני דתות שונות מאוחדים יחד סביב נושא הקניות. הכתבה עסקה במטאפורות של המקדש, האפיפיור וכדומה, וככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שהאפיפיור של תעשיית האופנה הוא לגרפלד, ותעשיית האופנה בנויה כפסאודו-דת עם מאמינים, היררכיה, מקדשים (חנויות הבגדים והקניונים), פולחנים ומיתוסים. אפשר לראות את זה עם התפתחות הרשתות החברתיות: כאשר אנשים מצלמים תמונות של סלבריטיז, דוגמניות או מעצבים ומעלים אותם לפייסבוק או לאינסטגרם, הם יוצרים מחוות למותגים שהם אוהבים ויעשו הכול כדי למצוא כרטיס לתצוגת אופנה. במקביל פנו אליי מערוץ VOX הגרמני לעשות סרט על אופנה, ומיד החלטתי שזה הכיוון".
מה לגרפלד חשב על התזה שלך כבמאית?
"לא הייתי צריכה לשכנע אותו. אם הוא מאמין בפרויקט מסוים שנראה לו מעניין ושהוא טרם עשה – הוא בפנים".
הוא קיבל בשמחה את תואר האפיפיור?
"כינו אותו כך כבר פעמים רבות בתקשורת. אם תשאל אותו, לגרפלד לא רואה את עצמו כאפיפיור של תעשיית האופנה, אלא יותר כמיסיונר של אופנה. בסופו של דבר, הוא לוקח את זה כמחמאה, אבל בעיניו, זה לא תואר מי יודע מה. הוא היה חי בשלום גם בלעדיו".
המפגש הראשוני בין לגרפלד לנויין התרחש בשנת 1999. נויין, אז עיתונאית בערוץ RTL, נשלחה לראיין את לגרפלד לרגל השקת הבושם Lagerfeld Femme שיצר לאליזבת ארדן. לגרפלד איחר בחמש שעות לסבב הראיונות שנקבע לו עם עיתונאים מרחבי העולם, וכך נוצר עומס של פגישות. נויין מספרת כי כשנכנסו סוף סוף אל החדר במטרה לסדר את התאורה לראיון, לגרפלד המתין שם, ואל מול עיניו הבוחנות (מאוד) הם בנו את התאורה בחשש מסוים.
"נותרה לנו עוד רבע שעה לראיון, ובינתיים ניהלתי 'סמול טוק' עם לגרפלד. שאלתי אותו: 'אחרי יום שלם של ראיונות, זה לא משעמם לחזור על אותם דברים בדיוק?'. ולגרפלד ענה: 'תלוי במראיין'". נויין מצהירה כי באותו הרגע נשבר הקרח ביניהם, ולימים, כאשר החלה לסקר בקביעות את תצוגות האופנה בשנת 2005, העניק לה לגרפלד קדימות ונוצרו ביניהם יחסי קרבה הדדיים. לדבריה, העובדה ששניהם מנהלים ראיונות בשפת האם שלהם, גרמנית, מאפשרת שיח משוחרר יותר עבור המעצב. בשנת 2011 יצרה נויין את הסרט החושפני 100% Karl Lagerfeld עבור RTL, והסרט הנוכחי הוא הפרויקט השני שלה עמו.
"קרל לגרפלד – אופנה כדת" הוא יותר מסרט על לגרפלד. זהו אפוס רחב יריעה המשתרע על פני ארבע שעות (גרסה בת שעה של הסרט, בתרגום לאנגלית, תוקרן גם בישראל בחודש הבא, במסגרת HOF13 – שבוע האופנה בחולון), המבקש לחשוף את המנגנון שמפעיל את תעשיית האופנה העולמית. במשך 18 חודשים התלוותה נויין ללגרפלד בסטודיו שלו בפריז, בנסיעות לפריז, לונדון, המבורג וברלין, ולתצוגת הקרוז האחרונה של שאנל שהתקיימה במאי האחרון בסינגפור. היא משרטטת את דיוקנו של לגרפלד כבוס, איש פרטי וחבר.
אישיותו הפרובוקטיבית של לגרפלד נחשפת בין פריים לפריים. האמירות השנויות במחלוקת שלו, חוש ההומור, עבודתו מסביב לשעון עבור שאנל, פנדי ולמותג הנושא את שמו, בהחלט באים לידי ביטוי. עם זאת, אלו דוברו והוצגו כמעט בכל סרט שנעשה על לגרפלד, כולל בשני הסרטים שיצר במאי הסרטים התיעודיים לואיק פריז'אן. ייחודו של הסרט, ומכך נובע גם אורכו, הוא הליווי אל חייו הפרטיים של המעצב ומערכות היחסים שהוא מנהל עם חתולתו הלבנה שופט, הדוגמניות איתן עבד לאורך השנים, חבריו הקרובים ואנשים נוספים.
האם לגרפלד פועל אחרת כאשר המצלמה נדלקת?
"מה שאתה רואה – זה לגרפלד", עונה נויין. "הוא אדם מאוד נחמד ומאוד מצחיק. הרבה אנשים לא רואים אותו כאדם, אלא כאדם-על".
או כערפד.
"הוא לא ערפד!", היא כמעט מתנצלת בשמו. "אבל הוא 'מולטי טיים פרסון' – חי במספר עולמות בו זמנית. הוא תמיד עושה מספר דברים במקביל. ובסופו של דבר, הוא תמיד אומר את המילה האחרונה".
מה הדבר שהפתיע אותך לגלות עליו במהלך השנה וחצי שעבדתם בצמידות?
"התהליך הקריאטיבי. הוא מלא ברעיונות ויוצר כל הזמן ללא הפסקה. כשנסענו לסינגפור לתצוגה של קולקציית הקרוז, נדהמתי מכמות הנעליים, התכשיטים והאביזרים שהביאו לשם".
את התמה על תעשיית האופנה כדת בוחן הסרט ממספר זווית ודרך ראיונות עם עורכת ווג גרמניה כריסטיאן ארפ, דוגמניות כמו לינדה אוונג'ליסטה ואינס דה לה פרסאנז', עורכת האופנה סוזי מנקס וכוכבות הוליוודיות כמו מילה ג'ובוביץ' ודיאן קרוגר.
לצד האושיות המפורסמות, אספקט מעניין בתיאוריה של נויין מובא כשהיא עוקבת אחר שני "מאמינים" משני קצוות שונים של התעשייה: מרסל ביסג'יו, חובב אופנה מושבע של שאנל העובד כזבן בחנות בגדים, שיעשה הכול כדי להשיג, ללא הצלחה, כרטיס כניסה לתצוגת האופנה של שאנל במסגרת שבוע האופנה בפריז; ופטריסיה רוסיניול, לקוחת הוט קוטור עשירה כקורח המקורבת ללגרפלד, ש"מאוד מאוד מאוד אוהבת שאנל", כפי שמעידה נויין, ולובשת את הפריטים שלוש פעמים לכל היותר. וזהו. "לשניהם יש סיפור שונה, אך תשוקה זהה", מדגישה הבמאית. "הסרט מתעכב על המאמינים של תעשיית האופנה, ומנסה להבין מה המניעים שלהם".
התשוקה זהה, אבל הביצוע שונה. לאחד אין כסף להרשות לעצמו לרכוש שאנל, ולשנייה יש. אז מה משותף ביניהם בכל זאת?
"אלה אנשים שהעיסוק שלהם באופנה הוא יומיומי. האופנה סובבת אותם. אם זה לא לרכוש פריטי לבוש ואביזרים, אז זה לצלם אותם, להסתכל בתצוגות אופנה, או לקרוא מגזינים ובלוגים. זאת התעסקות ממכרת. אני תמיד מקבילה את זה לכדורגל או למוזיקת פופ. אוהדים של קבוצות כדורגל רואים בקבוצה שלהם סוג של כנסייה ומכתירים את השחקנים שהם אוהבים לאלילים. תראה איך אנשים מסתכלים על רונאלדו או מסי. ריאל מדריד זו לא רק קבוצת כדורגל – זאת כנסייה עם מאמינים".
