35 בוגרי המחלקה לאופנה בשנקר הציגו אמש את קולקציות הגמר שלהם, קו הסיום של ארבע שנות לימוד מעשירות ומפרכות. בניגוד לשנים קודמות, בהן נקבעה התצוגה של שנקר לראשונה בסבב תצוגות הבוגרים של שלוש מחלקות האופנה הגדולות בישראל – שנקר, ויצו חיפה ובצלאל – הפעם חתם המוסד הוותיק את המשולש הקדוש של האופנה המקומית. אומנם הסיבה לכך מקרית, אך היא תואמת את הלך הרוח שנבע מהתצוגה. אם בעבר קבע שנקר את המגמות, הקולות והטרנדים שבתצוגות הבוגרים, נראה כי הפעם הוא הצטרף לאווירה המונוטונית, ואפילו הבינונית, שעלתה מהתצוגות שהתקיימו במהלך שלושת השבועות האחרונים.

 

עוד בערוץ האופנה

 

 

תצוגת הבוגרים של שנקר הצביעה על סטודנטים עם יד חזקה בעיצוב, באומנות הקראפט ובפיתוח רעיוני משלב הקונספט לביצוע. אבל הרמה הגבוהה של חלק ניכר מהבוגרים, לא הצליחה לספק שיאים בתצוגה שנעה על ציר חדגוני. הדבר ניכר גם במחיאות הכפיים של הקהל, שנשמעו לאורך כל הערב באותה מידה חלושה, ובבחירות התמוהות של קולקציית הפתיחה והסיום של התצוגה, שלרוב נחשבות לקולקציות החזקות ביותר. ייתכן כי עריכת הצגת הבוגרים בסדר אחר, היתה מייצרת תחושה שונה בקרב הצופים.

 

עם זאת, היו מספר רגעים בהם יצא הקהל מגדרו. באיפוק, כמובן. למשל, הקולקציה "צופים בטבע" של הבוגרת רתם לבצלטר, שהציגה שש מערכות לבוש מקסימות לבנים ובנות בגילאי 10-9, בהשראת זיכרונות מתקופת ילדותה בתנועת הצופים בארצות הברית. רגע יפה נוסף היתה הקולקציה של נחמן חן אריאל, שזכה בפרס ע"שׁ פיני לייטרסדורף. הקולקציה עוצבה בהשראת גן הפסלים התת ימי של האמן ג'ייסון דה-קרייה טיילור, ונראתה לנו לרגעים מסוימים כמו מחווה לעבודות טקסטיל של בוגר אחר משנקר, המעצב הבינלאומי צורי גואטה.

 

 

בגדי נשים בשנקר. פרויקט הגמר של שי-לי שינדלר (למעלה) ויעל גייזלר (צילום: איתי יעקב)
בגדי נשים בשנקר. פרויקט הגמר של שי-לי שינדלר (למעלה) ויעל גייזלר (צילום: איתי יעקב)

 

 

אם לבחון את הקולקציות על פי הנושאים שהעסיקו את בוגרי שנקר השנה, אופנת הרחוב של שנות ה-90 היתה בין הפופולאריות ביותר. נושאים נוספים שבצבצו על המסלול היו התייחסות אתנית, כמו הפרויקט המקסים של שי-לי שינדלר בהשראת קשיי העלייה של סבתה מפרס; או "דריפטינג", הקולקציה החמודה של הילה טביב, שחיברה בין מוטיבים מתרבות יהודי תימן לספורט מוטורי. נראה כי בעידן של מחאה חברתית, מציאות פוליטית סבוכה, מזרח תיכון שמשנה פניו וגלובליזציה שמנסחת את חוקי השוק ומקומות הייצור מחדש – בחרו הסטודנטים להתחפר בתוך עולם אוטופי ומנותק. אופנאי טוב הוא זה שמגיב בזמן נתון, שלא לומר חוזה את העתיד, דרך עיצוביו. ואת זה, ככל הנראה, טרם למדו בוגרי המחלקה על בשרם.

 

 

טל קילשון. שפה ויזואלית חדשה (צילום: רון קדמי)
טל קילשון. שפה ויזואלית חדשה (צילום: רון קדמי)

 

 

מי: טל קילשון

מה: בעידן הפוסט פוסט-מודרני בו ניתן בקלות לאבד את השורשים ולנכס תרבויות חדשות, בחרה טל קילשון להתמקד בתרבות השבט ההולנדי אקסל, בתרבות הגראנג', בתרבויות בלקניות ובנגיעות של פאנק, ויחד ליצור מכולם מערכת טלאים תרבותיים ושפה ויזואלית חדשה.

אהבנו: את האופן בו לקחה הסטודנטית אלמנטים כה רבים והצליחה לזקק אותם לכדי קולקציה קוהרנטית, כהה והרמונית. בין פריטים שבלטו על המסלול ראינו סוודר אוברסייז שנסרג בעבודת יד על ידי אמה של קילשון ועוטר בעבודות יד נוספות, וסווטשירט לביש ומודרני שעוטר באפליקציות ורקמות מהעולם השבטי. הצלליות והפריטים שילבו בין ישן לחדש, בין מודרני לעתיק, וכך הצליחו ליצור מראה עדכני ומיוחד. אם היתה לנו את האפשרות, היינו מאמצים למלתחה מיד את מערכת הלבוש שהורכבה מחצאית מקסי עתירת בד בגוון אפור, חולצה שחורה רקומה ומעיל דקיק שמלטף את הרצפה.

 

מי: עידן לדרמן

מה: קולקציית בגדי גברים מדויקת שמבקשת להציע "פרשנות פרימיטיבית-חדשה לפריטי לבוש בארון הגברי" - כך על פי לדרמן. שם הקולקציה הוא "מחברים", ואכן המוטיב החוזר במערכות הלבוש היו מחברים גסים בעבודת יד, שהעניקו לבגד פרשנות חדשה. באמצעות סטיילינג מדויק, הצליח לדרמן להציע מבט אחיד וחדש על אופנת גברים עכשווית, מבלי ליפול לקלישאות עיצוביות או לטרנדים שכיכבו במסלולי שבועות האופנה האחרונים לגברים.

אהבנו: הקולקציה הזאת היא מקרה קלאסי של "שלם העולה על סך חלקיו". כל אחד מהלוקים שיצר לדרמן מקורי ויפה, אך יחד הם מרכיבים קולקציה מרהיבה בזכות בנייה נכונה של גזרות; צבעוניות יפה הנעה בין צבעי אדמה בטקסטורות והדפסים אתניים; המוטיב החוזר של המחברים בתפירה חיצונית בולטת; וכאמור, סטיילינג נהדר שהקפיץ את הקולקציה. מעל לכל, טמון קסמה של הקולקציה ביכולת לאתר בה פרטים נוספים במבט שני ושלישי. והלוא אין זה סודם של בגדים מוצלחים - לאפשר לנו לגלות אותם מחדש בכל פעם?

 

 

יעל גייזלר. אבטיפוס לקולקציה מסחרית מוצלחת (צילום: רון קדמי)
יעל גייזלר. אבטיפוס לקולקציה מסחרית מוצלחת (צילום: רון קדמי)

 

 

מי: יעל גייזלר

מה: פרויקט בשם Helloa, החוקר את המתח הקיים בהוואי בין התרבות הפולינזית הילידית לתרבות המערב. הקולקציה מחברת בין אלמנטים מערביים - בעיקר על ידי שימוש בצלליות משנות ה-50 - עם אלמנטים אותנטיים, חומרים האופייניים למקום וטכניקות של עבודות יד כאריגת עלים בבד, רקמות עם פרחים מלאכותיים וטכניקת שזירת שרשראות פרחים.

אהבנו: את השילוב המוצלח בין צלליות שנות ה-50 לחומרים והצבעוניות האותנטיים, שבאו לידי ביטוי בעיקר בבגד גוף עשוי נצרים. חמש מערכות הלבוש הנשיות לא הלכו לאיבוד בקונספט והצליחו לנסח קולקציה עדכנית בעלת צלליות גוף מחמיאות, לעתים קרובות לגוף ולעתים מתרחקות ממנו, עם המון רגישות לחומר ולעבודות יד, אך לא באופן המשתלט על התוצאה הסופית. מכנסי קפרי בקו מותן גבוה עם הדפס עלים, ז'קט עור קטן ומוצלח וז'קט אוברסייז שחור בשילוב אפליקציות פרחים, היו פריטים מוצלחים שיכולים להוות אבטיפוס לקולקציה מסחרית ענפה.

 

 

עדי בקשי. חוש הומור הוא מצרך נדיר בתעשיית האופנה (צילום: רון קדמי)
עדי בקשי. חוש הומור הוא מצרך נדיר בתעשיית האופנה (צילום: רון קדמי)

 

 

מי: עדי בקשי

מה: קולקציית בגדי נשים המבקשת לנסח אלמנטים פוסט-מודרניים באופנה עכשווית. "מה היה קורה אם מאדאם דה פומפדור היתה מגיעה לשוק הסיטונאי?", שואלת בקשי בדף המסביר את עבודתה, "גברת עם סלים" (בעינינו התשובה דווקא חיה ונושמת: ניקול ראידמן - הלוא היא מאדאם דה פומפדור המקומית ובעלת בוטיק בעל שם זהה). הקולקציה מחברת בין אסתטיקה הלקוחה מבית המלוכה הצרפתי מהמאה ה-18 לייצור ההמוני של המאה ה-21, תוך שימוש בפריטים מוכנים ו"זולים", כמו שק תפוחי אדמה, סל פלסטיק שסימן כריות כתפיים ותיק צד עם פרחי גובלן עשויים שבבי פלסטיק.

אהבנו: חוש הומור הוא מצרך נדיר בתעשיית האופנה, ובמיוחד בזו המקומית. כבר ברגע שעלתה הקולקציה של בקשי על המסלול, אפשר היה לחוש במשב רוח מרענן, בעיקר בגלל היכולת החמקמקה לעשות שימוש נכון ב"רדי מייד" (כמו סלי פלסטיק) ולהעניק לו פרשנות חדשה. יתרה מזאת, בקשי הפגינה יד חזקה בפיתוחי טקסטיל, כמו סריג אוברסייז אפור עם כתפיים שמוטות, אשר עליו נתלו חוטים צבעוניים ורקמות שונות. במקרה אחר - שמלה ללא שרוולים בגווני תכלת - היא חיברה יריעות ברוקד מפוארות על תחתית תחרה בצבע אבן. למרות שבקשי לא הציעה פרופורציות גוף חדשות או גזרות פורצות דרך, היא הצליחה ליצור קולקציה מרגשת וקלילה, שהוכיחה כי לפעמים כל מה שאנחנו צריכים בימים מהבילים אלו היא אופנה קלת דעת.

 

 

נחמן חן אריאל. זוכה הפרס על שם פיני לייטרסדורף לשנת 2013 (צילום: רון קדמי)
נחמן חן אריאל. זוכה הפרס על שם פיני לייטרסדורף לשנת 2013 (צילום: רון קדמי)

 

 

מי: נחמן חן אריאל

מה: זוכה הפרס על שם פיני לייטרסדורף לשנת 2013, שיקבל פרס בסך 50,000 שקל בטקס שיתקיים בווילה דלאל בנווה צדק, יצר קולקציה בהשראת גן הפסלים התת ימי של האמן ג'ייסון דה-קרייה טיילור, שהציב פסלים בקרקעית הים ביוקטן מקסיקו, ועם הזמן הם נעטפו בצמחייה תת ימית, אצות, אלמוגים ובעלי חיים שהפיחו חיים חדשים בגופים הדוממים.

אהבנו: את השילוב בין הרגישות הרבה לבד ולחומר, לבין הבנה לעומק של גוף האישה. שניהם יחד יצרו חמש מערכות לבוש מרשימות המדברות בשפה פיסולית אך לא מתעלמות מהמטרה הבסיסית של הבגד, גוף האדם. כיווצים וקיפולים עדינים של יריעות בד גדולות ורגישות עד לרמת שריפת הקצוות, ואפילו שילוב של חומרים לא קונבנציונליים כמו שיער בתוך הבגד, הצליחו להיתרגם למראה הרמוני, עדכני ולא תחפושתי. גם הצבעוניות של הקולקציה מעידה על הבנה לעומק של הנושא, מבלי להתנתק מעולם האופנה - מניפת הגוונים נבעה מהחיים התת ימיים, אך בתרגום אופנתי, נשי ורך.

 

מי: מאיה לבוביץ'

מה: קולקציית סטריט-וור גברית, בהשראת קבוצות גברים שהיו נוהגות לחגוג את מיתוס ה"חיה" וה"טוטם" בפסטיבלי תחפושות. בקולקציה "התפראות" (שהיא גם שיכול אותיות של "התפארות"), ביקשה לבוביץ' להקביל בין אותן קבוצות גברים לאוהדי ספורט עכשוויים. לבוביץ' יצרה חמש מערכות לבוש שלכדו את מבטנו בזכות מוטיב חוזר של מעילי קולג' פופולאריים משנות ה-70 וה-80, אותם פירקה והעניקה להם פרשנות מחודשת באמצעות הרכבה נבונה וגזרת אוברסייז.

אהבנו: הבחירה במעיל קולג' כמוטיב חוזר עמדה לזכותה של לבוביץ'. הוא הופיע, למשל, כמעיל העשוי כולו בסריגה גסה. במעיל אחר הזיזה לבוביץ' את האותיות מקדמת המעיל לגב, ויצרה את האות M בדמות נמר אופנתי (עוד מישהו מריח את קנזו?), ממנה השתלשלו חוטים בצבע אדום ולבן שהעניקו למעיל מראה פגאני. ניכר כי שעות העבודה הסיזיפיות שהשקיעה בחשיבה, בפירוק, בהרכבה ובבחינה מדוקדקת של כל צדדי המעיל – יצרו קולקציה שעוסקת לא רק בלוק הפראי שביקשה לבוביץ' לבחון, אלא גם בתרבות של מתבגרים במערב, שכן הבחירה בפריט המקושר באופן ישיר לתרבות האמריקאית, כפי שהשתקף בלא מעט סרטי נעורים כמו "מועדון ארוחת הבוקר" או "פלאשדאנס", מעניקה לפרויקט רובד נוסף.